השיר "בשני קולות" כתוב מנקודת מבטו של אב, ומתאר את הקשר שבינו ובין בנו.

מבנה השיר

השיר כתוב ברצף כבית אחד, אך לסירוגין כל שורה שנייה מוזחת קצת פנימה. מבנה זה מאפשר לנו לזהות את שני הקולות שמהם מורכב השיר. קולו של האב וקולו של הבן וכך ניתן לקרא כל קול בנפרד.

הקול האחד, קולו של האב, בא בשורות קצרות, ואילו את קולו של הבן ניתן למצוא בשורות הארוכות. למעשה אין זה קולו של הבן אלא קולו של האב המבוגר המסתכל על הילד.

כדי להבין את משמעות השיר במלואה יש לראות את ההקרנה של כל קול על הקול האחר. הבן מתבקש לשים את ידו בכף ידו של האב. החמלה של האב עולה על גדותיה, אך מאחר ומדובר בהבעת רגשות באמצעות כפות הידיים החמלה עולה "על גדות אצבעותי". הילד מסיג ידו מכף ידו של אביו והאב מבקש מבנו לא להרחיק ידו. יש צורך לברר מה הקשר בין החמלה העולה על גדותיה לבין הרחקת ידו של הבן.

מהלך השיר

השיר מתחיל בהתקרבות גדולה מאד ומסתיים בהתרחקות ביוזמת הבן.

נקודת המפנה מקרבה לריחוק באה בשורה בה יש פסיחה "איך אכלא את החמלה...העולה על גדות אצבעותי?"

ניתן לראות הדרגה ברגשות הקרבה של האב לבן.

אחד האמצעים לבטא את הקרבה הוא השימוש בכינויים לתיאור דמותו של הבן שהם גם ארמזים מהתנ"ך.

"בכורי וראשית אוני" - בראשית מ"ט,ג": "ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני..." ביטוי המבטא את גודל הציפיות של האב מבנו הבכור. במקרה של ראובן ישנה אכזבה. הארמז בא לומר שהבן עתיד לאכזב את האב בחוסר יכולתו להכיל את האהבה ובהתרחקותו מהאב.

"בשר מבשרי" - בראשית ב', כ"ג: "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי..." זוהי קביעתו של האדם לאחר בריאתה של האישה. ארמז זה תורם לעיבוי חיי הנפש של האב. מישור יחסי הגומלין בין האב לבן הוא בין האדם לבין חלק מבשרו, בין האדם ובין משהו שהוא יצר. אולי זה הבסיס לכך שהאב מצפה מהבן לקרבה. ואולי, יש כאן רמז עקיף לכך שהאב באהבתו המוגזמת, כביכול החליף בין האהבה הזוגית שתפקידה לחבר את הרחוקים לבין האהבה ההורית שמבחנה הוא היכולת להיפרד (ראה: אריך פרום "אמנות האהבה")

"בני, בני" - שמ"ב, י"ט, א': "...בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך". אבשלום שמרד באביו רומז על הסיטואציה בשיר שהיא מעין מרד של הבן באב. הבן משיב אבדת כפו. בניגוד למקרא ששם הקריאה נאמרה מאוחר מדי כאן אולי ישמע הבן את הפניה האחרונה של האב "אל".

"אל תיסוג ידך" - בראשית, כ"ב,י"ב: "אל תשלח ידך אל הנער". ארמז הלקוח מפרשת העקידה ואולי כך מכניס הדובר המשתמע באופן סמוי את ההכרה שהאב עקד את בנו על מזבח חמלתו, הייתה לו כל כך הרבה חמלה, רצון לגונן עד שהוא הטביע את בנו באהבתו. הבן מסרב להיות נעקד אף לא על מזבח האהבה.

הדמויות

הקולות הם של הבן והאב ובכל זאת יש הבדל גדול בהופעת שתי הדמויות. למעשה רק קולו של האב נשמע, הבן לא מדבר הוא רק פועל.

בתחילת השיר היחסים חיוביים מאד. זה בא לידי ביטוי בלשון המטפורית "כנוח כף ידו של הילד" בכפו של האב בנינוחות. "בוקע אור תהום באפיקי האישונים" אור גדול שיכול לנבוע מהאינטראקציה הנוצרת מן המגע שבין האב לבנו. (למרות שבמילה "תהום" יש גם יסוד מאיים). יש בקבוצת מלים זו הד רחוק למבול "ויסכרו מעיינות תהום" (בראשית,ח,2). מים במידה, יש בהם חסד אבל ההפרזה עלולה להטביע ולכלות. כך גם אולי במידת האהבה.

הביטוי "רוחץ כטל הטוב" וכן התואר "שוחקות" תורמים לאווירת ההרמוניה. הטל, הוא דוגמא למים הניתנים בחסד, במידה ובעדינות.

מתי נשברת ההרמוניה? כשהאב מודה: "איך אכלא את החמלה?" המלה "איך" מכילה בתוכה את המילה "איכה", אני יודע שאני צריך לכלוא את החמלה אבל איך אעשה זאת? אני לא מסוגל כי אני כל כך מלא חמלה.

"העולה על גדות אצבעותי" , שוב רמז למים העולים על גדותם ומאיימים להטביע. כך גם "כף האב הגדולה" מאיימת להעלים את "כף הילד הקטנה".

"שים ידך בידי", לקוח מתוך שיר ילדים: "שימי ידך בידי אני שלך ואת שלי" שיר על יחסי אהבה תמימים בין שווים.

המלים "אכלא..חמלה..העולה" יוצרים חזרה על ההברה אה אה שמבטאת קריאת מצוקה.

"עצמות הלסת שוחקות את החיוך", המעבר מ"הפנים השוחקות" ל"עצמות הלסת השוחקות" ממקד את כל משמעות השיר. השחיקה באמצעות השחוק והאהבה. יש שחיקה גדולה ביחסים. והתוצאה לא מאחרת לבוא: "והילד משיב את אבדת כפו" מטאפורה שמנקזת את כל תחושות הילד שרוצה להיות עצמאי ולא לאבד את זהותו.

השיר יכול להסתיים בצורה אופטימית או פסימית אבל הוא מסתיים בקריאה "אל תיסוג ידך!" למעשה סוף פתוח.

אהבת האב חסרת הפרופורציות גורמת לאיבוד העצמיות, הייחודיות של הבן. הבן נלחם על קיומו באמצעות ניתוקו מאביו שאהבתו הגדולה מאיימת להטביע אוותו.

קריאה יוצרת

הבן יענה או לא יענה? זהו דיון מחוץ לשיר.

יש כאן סיטואציה כמו בסיפור "לשבור את החזיר" של אתגר קרת. בשניהם יש מרידה של הבן, בשני המקרים האב נותן. יש כפייתיות בנתינה. יש שתלטנות בדמות זו. אין ספק שהדרך נשפטת בחומרה בשתי היצירות. אבל בשיר, האב מודע לבעייתיות שבטיב היחסים בעוד בסיפור האב אטום ולא מודע כלל.

בשיר הילד מוכן לקבל את ה"ביחד" עד גבול מסוים. בסיפור הבן מקבל את דרך האב רק למראית עין.

שתי היצירות מציגות את הדור הצעיר כרוצה מרחב מחייה. הוא יודע שהוא תלוי באב, אבל הוא לא מוכן לשלם את מחיר התלות. הילדים פועלים ומורדים.

קריאה מעריכה

מה דעתנו על התופעה? איך מוצגת דמותו של האב? כיצד ניתן להעריך את התנהגותו של הבן? מה דעתנו על יחסי הגומלין, האם זה בבחינת מעוות לא יוכל תקון, או שהיחסים ניתנים לתיקון?