סיפר כבוד הרב הגדול, חסידא קדישא (חסיד קדוש), מורנו הרב רבי מרדכי זאב זכר צדיק וקדוש לברכה, האב בית דין קהילת קאלביעל, בעל מחבר ספר 'קול הרמ"ז' (הרבי מרדכי זאב), כי בימי הרבי ר' אלימלך הנ"ל, קרה מקרה, אשר הקיסר של מדינת עסטרייך גזר גזירה רעה, אשר מי שיש לו בת ומגיעה לפרקה פרק בתולה נשאת, ורוצה להשיא אותה לאיש, איננו רשאי כי אם שיתן קודם לאוצר המלך ארבע מאות זהובים.

וזאת ידוע, כי בימים ההם היו ארבע מאות זהובים נחשבים לסכום גדול מאוד, עד מי שעלה מזלו והצליח להיות לו סכום כזה, לאיש אמיד נחשב.

לזאת, כאשר נתפשט הגזירה רעה זו על פני המדינה, נהייתה רעה גדולה, אשר הרבה בתולות נשארו עגונות וגלמודות, ולא יכלו לישא איש, מחמת הסכום מעות הזה שלא היה לאביה ליתן כנ"ל. ותהי צעקה גדולה ומרה בהארץ הזאת, ותעל שועתם השמימה.

ובכפר אחד סמוך לליז'נסק, היה דר שם איש אחד הגון וירא אלוקים, והיה עני, וגם לו היה בת אחת בוגרת, שהגיעה מכבר לפרקה פרק בתולה נשאת, וקרה לו עבורה שידוך טוב והגון, אשר היה ביכולתו להשיא אותה, כי המשודך לא רצה ממנו שום מוהר ומתן. אולם הדבר הזה היה לו למניעה, מחמת שלא היה לו ליתן הסכום הנ"ל לאוצר המלך. והיה לו מזה צער גדול ועוגמת נפש הרבה, כי ידע כי עוד לא יעברו שנים כבירים, לא ירצה שום אדם לישא אותה, מחמת רוב שניה ורוב עניותה. וכעת הזמין ה' לפניו שידוך הגון, ורוצים לישא אותה בלי שום מעות, והגזירה רעה הלזו עומד לשטן לו.

ויהי פעם אחת, ישב האיש הנ"ל במר נפש וברוב יגון ואנחה על דבר הזה, עד שכמעט נעשה חסר לב. ורץ במרת נפשו לליז'נסק, להרבי ר' אלימלך.

וכאשר דרך על מפתן קודשו, אמר מחמת רוב צערו בבהלה, בזה הלשון:

'רבי, יש לי דין תורה עם השי"ת. וכאשר אמר הדברים האלה, התיישב תיכף: 'מה זה שדברתי כל כך בעזות ובחוצפא כלפי שמיא, ולפני מי דברתי זאת'. והתחרט מאוד על הדיבורים האלה. וחשב, שבודאי הרבי ידבר אתו קשות, ויענישהו כל ככה ח"ו (חס וחלילה), וידחפהו בשתי ידיו מביתו. ורצה תיכף לרוץ בחיפזון מבית הרבי. אולם, קול דממה דקה נשמע מפי הרבי ר' אלימלך:'עמוד בני, עמוד, אתה בני אמרת שרצונך לדון בדין עם השי"ת (ה' יתברך), טוב הדבר. אולם, ידוע מה שאמרו חז"ל:'אל תהי דן יחידי'. 'לזאת לך אל שני הדיינים שלי, ואמור להם בשמי, שיבואו אצלי לישב עמי בדין'.

אז נתפחד האיש ההוא מאוד אולם מה יעשה, דבר הרבי אין להשיב.

כי אז בימים ההם, היו יראים כל העולם מהרבי ר' אלימלך, ומכל מה שאמר לא נפל ארצה אף כצרור. לזאת הלך האיש בעל כורחו במר נפשו אל הדיינים, ואמר להם בשם הרבי, שתיכף יבואו אליו, כי צריך להם לישב עמו בדין תורה. וכן עשו, והלכו תיכף עם האיש להרבי, וישבו שם.

אחר זה, אמר הרבי להאיש: 'סדר טענתך, ודבר נשמעה'. אז התחיל האיש לטעון: 'הנה, ה' יתברך נתן לנו תורה הקדושה, ובה יש תרי"ג מצוות אשר ציוה לנו ה' יתברך לשמור ולקיים אותם. והנה המצוה הראשונה מהתרי"ג מצוות הוא שציוה לנו ה' יתברך על פריה ורביה, כדכתיב: 'ויאמר להם אלוקים פרו ורבו וגו'. ועתה גזר הקיסר על מדינתינו, שלא להשיא איש את ביתו הבתולה, עד אשר יתן ארבע מאות דינרים לאוצר המלך, ומי נמצא בדורותינו אשר ביכולתו ליתן סך עצום כזה. ולזאת ישבו הרבה בתולות עגונות וגלמודות בבית אביהן. וגם לי יש בת בוגרת להשיא אותה לאיש, וכעת הזמין ה' יתברך לפני שידוך טוב והגון, והדבר הזה מונע. ואם כן, כביכול אתה עושה תורתך פלסתר, וחס ושלום יבוטל מצות עשה זו הראשונה. לזאת יעשה ה' יתברך שיבוטל הגזירה רעה זאת'.

ויהי כאשר הפסיק האיש לטעון, פתח רבינו איש אלוקים הנזכר לעיל את פיו הקדוש, ויאמר: 'הנה מה שהשם יתברך כביכול טוען, את זה אנו יודעים בעצמנו. והנה, על פי הדין צריכין הבעלי דינים לילך לחוץ בעת אשר הדיינים נושאים ונותנים בהדין. אולם השם יתברך מלא כל הארץ כבודו, ולית אתר פנוי מיניה. וגם מי יכול להיות ולחיות אפילו רגע אחד בלי השם יתברך. ועל פי הדין אין רשאים לצוות לבעל דין אחד, שישאר בבית דין בעת אשר הדיינים מעיינים בדין, ובעל דין אחד ילך לחוץ,לזאת גם אתה תשאר בכאן, בעת עיון הדין', ויותר לא דיבר הרבי, רק ישב על כסאו בדבקות נפלא להשם יתברך ובעיניים סגורות ופניו כלפיד אש בוערות ושהה כן כמו רבע שעה.

אחר זה התעורר הרבי, ואמר בהתעוררות נפלא: 'לכו, והביאו לי גמרא גיטין'. והביאו לפניו ופתח הגמרא וצוה להדיינים שיאמרו עמו, והתחילו עמו לאמור שם הגמרא: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו', לישא שפחה אינו יכול משום צד חירות, ולישא בת חורין אינו יכול משום אינו יכול צד עבדות. ליבטל מפריה ורביה, והלא כתיב: 'לא תוהו בראה רק לשבת יצרה'. אלא כופין את רבו, ועושה אותו בן חורין'.

ובתוך הדברים, בעת אשר אמר 'כופין את רבו', נשא ידיו ועיניו לשמים (אמר המאסף: 'הוא על דרך שאמרו חז"ל: 'צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. והבן) ותיכף אמר מרן הקדוש להאיש הנזכר לעיל: 'לך לביתך לשלום, כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה'.

ונסע לביתו. ועדיין לא היה באמצע הדרך, שמע קול ששון ושמחה מבני ביתו שהלכו לנגדו, לבשרו בשורה טובה הלזהו.

כן יבשרו לנו מן השמים, בשורות טובות, ישועות ונחמות, אמן כן יהי רצון. (אוהל אלימלך קטו)


הסיפור שנבחר מייצג סדרת סיפורים שעניינם המרכזי הוא 'הכנסת כלה'¹

מצוות הכנסת כלה היא אחת המצוות החשובות שבין אדם לחברו:

אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת
לו לעולם הבא ואלו הן: כיבוד אב ואם, וגמילות חסדים...
והכנסת כלה...²

הכנסת כלה הייתה מאז ומתמיד נושא מרכזי וטעון הן עבור ההורים והן עבור הקהילה כולה, אשר נרתמה לעזור למעוטי יכולת ולהביאם בכבוד לחתונה. לשם כך נועדו קופות מיוחדות וגבאי הקהילות קבעו תקנות שונות כדי לחייב אנשים לתרום למטרה זו. היו נשים מיוחדות, שתפקידן היה לסייע לזוגות ולהורים. הוצאות מרובות של עריכת חתונה, בררנות המשפחות לגבי ייחוס החתן והכלה ומשפחותיהם, הצלחתו של החתן בלימוד התורה, מעלתם האישית של החתן והכלה, וכן גזרות קשות של המלכות גרמו לקשיים במציאת בן הזוג. פעמים רבות הדבר גרם להורים מצוקה רבה, ובצר להם פנו אל הצדיקים.

נושא 'הכנסת כלה' מופיע בסיפורים חסידיים רבים, והוא מעיד על התערבותם של גדולי החסידות בסיוע למשפחות רבות, שנושא זה הדיר שינה מעיניהם.

אף אל ר' אלימלך מליז'נסק באו הורים, ששטחו בפניו את צרתם זו. התערבותו המידית, כפי שמתוארת בסיפור, מעידה על החשיבות הרבה שייחס ר' אלימלך לקיום מצווה זו.³

הנושא זכה לביטויים ספרותיים במשך הדורות, בשירה, בפרוזה ובעיון כיאה למרכזיותו ולחשיבותו בחיי הפרט ובחיי עם ישראל.⁴ בקבלה ובחסידות הוא קיבל ממד מיסטי ומטאפיזי אשר בא לידי ביטוי בסיפור שלפנינו.⁵

הקבועה⁶

A .פרולוג (פרטי מסירה ותיאור ריאליסטי של התקופה)
B . אקספוזיציה (אפיונו של היהודי והשפעת הגזירה עליו ועל בתו)
C . היהודי פונה לר' אלימלך בבקשת דין תורה לשי"ת.
D. הוא מתחרט על עזותו כלפי שמיא ומפחד מר' אלימלך.
E . ר' אלימלך מתייחס לטענת היהודי באהדה.
F. ר' אלימלך מבקש מהיהודי שיביא שני דיינים שיצטרפו אליו.
G. היהודי ממלא את ציוויו של ר' אלימלך בפחד גדול.
H . הדיינים ממלאים את בקשת ר' אלימלך.
I. דין התורה החל והיהודי שוטח את טענותיו.
J . ר' אלימלך מחליט להשאיר את היהודי בחדר בעת הדיון המשפטי.
L. ר' אלימלך יושב ומגיע לדבקות עילאית.
M . ר' אלימלך יחד עם הדיינים קוראים במסכת גיטין על מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
N. ר' אלימלך נושא את ידיו באומרו: 'כופין את רבו'.
O. ר' אלימלך משלח את היהודי לביתו, כי הגזירה בוטלה.
P. היהודי פוגש את בני ביתו צוהלים מהבשורה הטובה.
Q. אפילוג


הרקע הריאליסטי של הסיפור (מוטיפמה A)
תיאור מצבו הקשה של היהודי. (מוטיפמה B)
פנייתו אל הרבי ותוצאותיה. (מוטיפמות C, E,F, G, H)
המשפט: טענותיהם של היהודי ושל ר' אלימלך ודייניו ) מוטיפמות J,L,M ,I)
גזר הדין (מוטיפמה O)
הסיום המאושר (מוטיפמה P)
האפילוג (מוטיפמה Q)

בפרולוג מופיעים פרטי מסירה, שהם סממן חיצוני וחשוב בסיפור החסידי. (מוטיפמה A) פרטי המסירה מזכירים שמות של אנשים חשובים וידועים שמהם לקט המספר או מהם שמע את הסיפור. כך מקבל הסיפור תוקף מהימן והשומע אכן כך מתייחס אליו. המסרן בסיפור מצוין בשני תוארי העצמה: 'הרב הגדול', 'חסידא קדישא','החסיד הקדוש'. שמו הוא הרב רבי מרדכי זאב מקאלביעל שחבר את הספר 'קול הרמז' (הרב מרדכי זאב). הוא בנו של ר' משה אליקים בריעה, חתן ר' צבי מפוריסיב (פשיסחא)⁷ פרטים ריאליסטיים אלו מאששים את חשיבותו של המסרן, ולכן דבריו הם אמינים.

בהמשך מופיע תיאור ריאליסטי של מקום ההתרחשות ותיאורה. קיסר מדינת אוסטרייך (אוסטריה) גזר גזירה קשה, שכל בת העומדת להגיע לפרקה ורוצה להינשא חייבים הוריה לשלם לאוצר המלך ארבע מאות זהובים.⁸

מיד לאחר מכן באים דברי הסבר ופרשנות לגזירה זו מפיו של מספר הסיפור ר' אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאן. הוא מידע את הקורא שבתקופה ההיא סכום שכזה נחשב לסכום גדול מאות, שרק אדם אמיד היה מסוגל לשלמו. התפשטות הגזירה יצרה מצב חברתי קשה ובלתי נסבל בו ישבו בתולות גלמודות ועגונות ללא יכולת להינשא. הצעקה היתה גדולה ומרה והיא עלתה השמימה.

הסיפור מתחיל בתיאור דמותו של היהודי. ( מוטיפמה B) אין לו שם ואף שם הכפר בו הוא גר אינו מצוין מלבד היותו סמוך לליז'נסק. מסמיכותו הגיאוגרפית לליזנסק ניתן להסיק על דרך האימפליקציה⁹, ששמעו של ר' אלימלך הגיע לאוזנו, ועל כן הוא ממהר לביתו במר נפשו. האיש היהודי מאופין לא בשמו אלא בתכונותיו הנעלות. הוא איש הגון, ירא אלוקים, עני ולו בת בוגרת בתולה שהגיעה לפרקה. למרות שהמשודך לא רצה ממנו שום מוהר אין הוא יכול להשיאה בגלל גזירת המלך. הוא חושש שבעוד כמה שנים כשתתבטל הגזירה לא ירצו את בתו המבוגרת והענייה.

רגשותיו מתוארות בביטויים כמו 'מר נפש', 'מרת נפשו', 'ברוב יגון ואנחה', 'עד שכמעט נעשה חסר לב'. במצב נפשי של סערת רגשות אלו הוא רץ אל ר' אלימלך כדי שיצילו מפני הגזירה הקשה. (מוטיפמה (C

כשמגיע לביתו של ר' אלימלך הוא אומר בבהלה: 'ר' יש לי דין תורה עם השי"ת'.

מילים נחרצות אלו שאמר בסערת נפשו נשמעות לו חריפות מדי והוא מתיישב. התיישבותו היא ביטוי להיעצרות ולחשיבה נוספת על מה שאמר ברגע זה, בניגוד לתיאור 'דרך על מפתן ביתו' שהעידה על חיפזון, דריכות וסערת נפש גדולה. הוא חש שחוצפה היתה בדבריו כלפי שמיא, וגם העובדה שאמר דברים אלו בפני הצדיק גרמו לו לחרטה עמוקה.

הוא חושש מתגובתו של ר' אלימלך. הוא חושב שר' אלימלך:

ידבר אתו קשות כלומר, יוכיח אותו על דבריו, יעניש אותו וידחפו מביתו בשתי ידיו. על כן תיכף הוא רוצה לרוץ במהירות מבית הרבי. (מוטיפמה D )

אולם תגובותיו האוהדות של ר' אלימלך הפתיעו את היהודי.

(מוטיפמה E ) ר' אלימלך מאופיין בסיפור בדרכים שונות. אפילו מפתן ביתו ספוג באישיותו ומתואר כ'מפתן קודשו'.

כששמע ר' אלימלך את דברי היהודי הוא היה מופתע וסקרן. מילת הניגוד 'אולם' מבטאת את הניגוד בין ציפיות היהודי לתגובתו של הרבי. הוא חשש מגערות ומדיבור קשה והנה 'קול דממה דקה נשמע מפי הרבי ר' אלימלך' ביטוי אוקסימורוני שמזכיר את הפיוט 'ונתנה תוקף' בתפילות הימים הנוראים- ימי הדין.¹⁰ דיבורו של ר' אלימלך אל היהודי: 'עמוד בני', והדגשה נוספת של מילים אלו: 'עמוד אתה בני אמרת שרצונך בדין עם השי"ת', מבטאים יחס של כבוד וקרבה אל אותו יהודי שעד עתה כלל לא הכירו. ר' אלימלך חוזר על הדברים ששמע מפיו של האיש. חזרת הצדיק על תוכניתו של היהודי יוצרת הד קולי להכרזתו של היהודי, ומעניקה גושפנקא רצינית לתביעתו של האדם הפשוט. כנראה שהיה משהו מקורי בהכרזתו המבוהלת של האיש, שצער וכאב היו כרוכים בה ואשר ר' אלימלך בכוח ראייתו חש אותה. הצדיק במעלתו הגדולה זוכה לראייה מיוחדת כדבריו:

דהצדיק עולה תמיד ממדרגה למדרגה כאשר יתמיד בעבודתו
יתברך שמו באמת ובתמים אזי זוכה לבוא לידי ראיות שכליות'.¹¹

האמת הפנימית של האיש נתגלתה לר' אלימלך ועל כן תגובתו היתה: 'טוב הדבר'. ביטוי זה מתקשר לבריאת העולם, כשהקב"ה רואה את מעשי ידיו בבריאת האור, הוא אומר 'כי טוב'¹². גם ר' אלימלך חש באור הפנימי של היהודי, ולכן אף ללא ידיעת הנושא הכאוב של היהודי הוא מיד מקרין כלפיו יחס אמפטי ומתייחס ברצינות גמורה לרצונו.

ר' אלימלך מבין שצערו של היהודי מייצג את כלל היהודים תחת שלטונו של קיסר אוסטריה¹³, ומשום כך חומרת הגזירה גדולה, כי היא עלולה להמיט אסון כבד על קהילות רבות בעם ישראל. על כן הוא נרתם בכל הרצינות למלא את מבוקשו של היהודי.

שוב מופיעה מילת הניגוד 'אולם'. היינו מצפים שר' אלימלך יסתייג או יתחמק ממילוי הבקשה. אך הוא נענה לאתגר הרוחני, שכן לא בכל יום הוא עמד בפני בקשה מיוחדת שכזו. שיקול דעתו היה מהיר ומיד מביא אסמכתא הלכתית לתוכניתו המקורית מהמשנה ב'פרקי אבות':

אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אתה ואל תאמר קבלו דעתי
שהן רשאין ולא אתה.¹⁴

המשנה מורה שהדיין לא ידון יחידי, כי רק הקב"ה השופט היחיד בעולם שאינו טועה, אך בשר ודם עלול לטעות, ולכן חשוב שעוד שניים יסיעו לו להוציא פסק דין צודק ונכון. קביעה זו של חכמים יש בה כדי לחנך את האדם לענווה, שלא רק דעתו תשמע אלא עליו לבחון דעות נוספות של הדיינים. בחירתם של שני דיינים למשפט תיצור הרכב של שלושה דיינים עליהם נאמר: 'שלושה שיושבין בדין שכינה עמם שנאמר בקרב אלוקים תשפוט'.¹⁵ כוח גדול נתן הבורא לדיינים הדנים דין אמת וגזר דינם מושווה למעשי הבורא בבריאת העולם כפי שנאמר:

כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב
כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית.¹⁶

משום כך מצווה ר' אלימלך על היהודי להביא את שני הדיינים שלו שישבו יחד בדין.

מלקט הסיפור החסידי מתערב בסיפור ומסביר לקורא את ההערצה והיראה שהיתה לאנשים כלפי ר' אלימלך ואת היראה ממנו. נראה שאותו יחס של כבוד לה זכה ר' אלימלך עלי אדמות בקרב חסידיו ומעריציו קיים גם בשמיא. על כך נדון בהמשך. (מוטיפמה F )

היהודי יודע שאסור להפיל ארצה מדברי הרב ובמר נפשו קורא לשני דיינים שיבואו לביתו של ר' אלימלך. (מוטיפמה G )

הדיינים מאופיינים ברצף של פעולות כמו: 'וכן עשו, והלכו תיכף עם האיש להרבי וישבו שם'. הם באים מיד ומהירות תגובתם מעידה על יחס הכבוד כלפי הרבי והיראה ממנו. (מוטיפמה H )

המשפט החל. ר' אלימלך אמר ליהודי 'סדר טענתך, ודבר ונשמעה'. אין התמהמהות אלא הכל מתרחש במהירות וברצינות רבה, שכן הגזירה קשה לא רק ליהודי אלא לכל ציבור היהודים.

האיש התחיל לטעון את טענותיו, המבוססות על פסוקים מפורשים מן התורה. האפיון הישיר בתחילת הסיפור (מוטיפמה B )המעיד על היותו איש הגון וירא שמים באים לידי ביטוי בהצגת הטיעונים. טענתו הגיונית ומבוססת על הצוו הראשון של הקב"ה בבראשית בנושא 'פרו ורבו'. הצוו של הקיסר, שניתן להשיא בתולות רק אם נותן האדם ארבע מאות דינר לאוצרות המלך, גורם להרבה בתולות להישאר עגונות וגלמודות.

היהודי מציג את הבעיה החברתית הכללית וזוהי דרך מצויינת המעצימה את חומרת המצב. רק לאחר מכן הוא מפרט את מצבו הפרטי. הוא עני ואינו יכול לתת לבתו נדוניה, והנה נמצא בחור שמוכן לשאתה ללא מוהר, אך הדבר נמנע ממנה בגלל הגזירה של הקיסר. מצב זה הופך את התורה חלילה לפלסתר¹⁷ כלומר, לרמאות ולזיוף, כי חלילה כך תתבטל המצווה הראשונה. הוא חותם את דבריו בבקשה שה' יבטל את הגזירה הרעה הזאת.

ברגע שסיים היהודי להציג את דבריו פתח ר' אלימלך את פיו. (מוטיפמה ( J שני אפיונים ישירים מתארים את דמותו: 'איש אלוקים', 'פיו הקדוש'. שני איפיונים אלו הם בבחינת רמז אפי להצלחתו של ר' אלימלך כפי שתתברר בסוף הסיפור. היותו איש אלוקים ובעל פה קדוש מקנים לו כוחות רוחניים ויכולת עמידה מול אלוקים כפי שעשה משה רבינו, כשהגן על עמו ארבעים שנה במדבר.

ר' אלימלך ששמע את טענותיו המסודרות והמנומקות של היהודי מתחיל בדיון. אף הוא משתמש בנימוקים שונים, ועל ידי זה מתקבלת אנלוגיה בינו לבין היהודי. שניהם מתאמצים להוכיח את צדקתם ומסתמכים על המצווה הראשונה שנזכרת בתורה, על הנחות רוח באמונה ועל מקרים דומים שהוכרעו לטובת התובעים. ר' אלימלך פותח את טיעוניו וקובע שאת טענותיו של הבורא אנו יודעים, ועל כן אין צורך להשמיע אותם. קביעה זו אינה מאפשרת לנתבע, היינו לקב"ה, להשמיע את טיעוניו. רק ר' אלימלך במעמדו המיוחד יכול להרשות לעצמו לומר זאת.

על פי הדין התובע והנתבע חייבים לצאת כשהדיינים מתדיינים בתיק המשפטי. אולם ר' אלימלך השאיר את היהודי בחדר הדיונים על סמך נימוק מתורת החסידות. השם יתברך 'לית אתר פנוי מינה'¹⁸ כלומר, ה' נמצא בכל מקום, ומימלא הוא נמצא אתנו בכל רגע, וכמו כן אי אפשר לחיות בלעדיו אפילו רגע אחד. לכן ברור שהוא יהיה עמנו. אי אפשר שבעל דין אחד ישאר והשני יצא, על כן גם אתה היהודי התובע תשאר בשעת הדיון המשפטי. בדברים אלו מעלה ר' אלימלך נימוק חשוב שקשור בהנחות הרוח הבסיסיות של החסידות. הקב"ה מלוא כל הארץ כבודו¹⁹ , ותפקיד האדם לחשוף את הניצוץ האלוקי הטמון בו ובכל הבריאה. יותר לא דיבר ר' אלימלך, אלא ישב על כסאו כרבע שעה. ציון הזמן מדגיש את הריכוז הרב של ר' אלימלך ואת המאמצים הרוחניים שהפעיל כדי להגיע לדרגה רוחנית כה גבוהה, המזכירה את מעמד הר סיני.²⁰

ר' אלימלך זוכה להגיע לאקסטאטיות²¹ גבוהה תוך עצימת עיניים והשתחררות ממצב גשמי. הדימוי 'כלפיד אש בוערת' ממחיש את העוצמה הרוחנית שבה היה שרוי.

התעוררותו מתבטאת באנרגיות מופלאות שקבל מאותה דבקות, והוא מעלה נימוק נוסף שלישי במספר המסתמך על דיון תלמודי במסכת גיטין. ( מוטיפמה L ) הוא מצווה על הדיינים שיאמרו עמו את הקטע: 'מי שחציו עבד וחציו בן חורין'. האמירה המשותפת מזכירה את הבורא שאמר בבריאת האדם 'נעשה אדם'.²² ר' אלימלך משתף את הדיינים ובכך הוא מדמה לבורא בענונתנותו. הקריאה המשותפת מעצימה את הכוח הרוחני והמוסרי של בית דין זה לחייב את הנתבע. הקב"ה הנמצא בכל מקום נתן כוח בידי הדינים לשפוט דין צדק ועצם נוכחותו מעניקה להם גושפנקא מוסרית ויכולת חריצה בדין.

הדיון בגמרא מתייחס למצב אבסורדי אליו נקלע אדם שהוא עבד לשני בעלים. האחד שחררו, ולכן הוא נחשב לבן חורין, אולם כיון שקשור עוד לבעליו השני הוא נחשב עדיין לעבד. מחד לישא שפחה אינו יכול כי הוא כבר בן חורין ואסור לבן חורין לישא שפחה, אולם מאידך לישא בת חורין גם כן אינו יכול כי בחציו הוא נחשב לעבד, ואז אם יבטל מנישואין חלילה יעבור על מצוות פריה ורביה. הציטוט מישעיהו 'לא תוהו בראה לשבת יצרה '²³ בא לחזק את מטרת קיום העולם. הבורא ברא את העולם כדי שתהיה בו המשכיות, יצירה ולא הריסה. המשכיות זו נעשית על ידי העמדת ילדים. לכן אין ברירה אלא לכפות על אדונו לשחרר את העבד ולהופכו לבן חורין, וכך יוכל להשלים את מעשה הבריאה. הביטוי 'כופין את רבו' מבטא את כוחם המוסרי של חז"ל שהבינו את המצב הנפשי הקשה ואת חוסר האונים שאליו נקלע אדם זה, ולכן חרצו כך את דינם. בדרך הצגת הדברים הללו מתקבלת אנלוגיה בין האדון בשר ודם לבורא עולם אדון העולם. גם עליו יש כביכול לכפות כדי שתתבטל הגזירה הקשה. הדוגמא ממקור תלמודי עתיק ממחישה את צדקת תביעתו של היהודי החי במאה ה- 18 מבית הדין, ואף מחייבת אותו לדון בהתאם לפסיקה התלמודית. בכך נוצר קשר אנלוגי נוסף בין כוחם של חז"ל לכוחו הרוחני של ר' אלימלך.

ר' אלימלך מדגיש את המילים: 'כופין את רבו', (מוטיפמה M ) תוך כדי אמירת המילים המשמעותיות הללו הוא נשא את ידיו²⁴ ואת עיניו לשמים ואמר ליהודי, שילך לביתו כי התבטלה הגזירה. (מוטיפמה N ) נשיאת הידיים היא לא רק סמל לתפילה ולבקשה. היא גם סמל לשבועה כפי שנלמדה מהקב"ה עצמו הנשבע לתת את הארץ לאבות, כלומר הצדיק משביע כביכול את הבורא שיושיע את עמו ויבטל את הגזירה.

היהודי פחד שר' אלימלך ידחפו בשתי ידיו החוצה מביתו (מוטיפמה D ),

ואילו ר' אלימלך לא רק שלא דחפו אלא השתמש באותן ידיים כדי להתפלל ולכוון כלפי שמיא שתתבטל הגזירה. הידיים מנוצלות לקידוש שם שמים ולא חלילה לפגיעה ביהודי.

בכל הסיפור מודגשים איברי גופו של ר' אלימלך: 'מפי הרבי', 'עיניו הסגורות', 'פניו כלפיד', 'נשא ידיו'.

פירוט זה חושף את עומק אישיותו של ר' אלימלך שנרתם בכל רמ"ח איבריו כדי לסייע ליהודי וכדי להשפיע על מהלכי שמים. הדברים תואמים את דבריו של ר' אלימלך בתורתו העיונית בדמות הצדיק שמשרטט בספרו החשוב, הנחשב כספר בסיסי ללימוד התורה העיונית החסידית. כך אומר ר' אלימלך ב'נועם אלימלך':

דהצדיק המתפלל על איזה אדם בשעה שהוא מתפלל הוא
מתפלל בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו בלי שום מחשבה זרה
והוא מקשר אותו אדם שמתפלל בעדו ברמ"ח איבריו שלו והוא
מקדשו ולזה הוא נענה'...25

זו הפעם השלישית שהמספר חיים שמחה בונים מיכלזאן מעיר הערה בסיפור אלא שהפעם זו התערבות פרשנית הנכתבת בסוגריים. דבר האומר שאין זה חלק ישיר של הסיפור אלא הערת הבהרה לקורא. הוא מצטט את חז"ל:' צדיק גוזר וה' מקיים'.²⁶ כלומר, כוחו של הצדיק לגזור גזרות והקב"ה נענה לו ומקיים אותן. הצדיק בחסידות הוא יסוד העולם. ראשי החסידות עסקו רבות בספרי העיון בדמותו של הצדיק²⁷. הצדיק הוא ציר העולם, ובכוח דבקותו וקדושתו הוא מוריד את השפע לעולם ומסוגל לשנות את הגזירות. כפי שאומר ר' אלימלך ב'נועם אלימלך':

הצדיק שהוא מתפלל ואומר לכלות הדינין שיהיו בטלין נעשה
שותף להקב"ה. הקב"ה גוזר והוא מבטל שנאמר: ויכולו ,
אל תקרי ויכולו אלא ויכלו, רצה לומר: שהגזירות
והדינים בטלים על ידי שהצדיק מעלה אותם השמים
למעלה אל הקדושה'²⁸

האנלוגיה בין ר' אלימלך לבין היהודי באה לידי ביטוי בנועזות, במקוריות ובדרך הבלתי שגרתית הן אצל היהודי הפשוט והן אצל הצדיק, שבכוח אישיותו מצליח לעורר רחמי שמים עד כדי ביטול הגזירה. ביטול הגזירה זו התשובה המטאפיזית לצדק הרב שהיה בטענתו של היהודי.

ההסתמכות על הדוגמא התלמודית מעצימה את האנלוגיה בין העבד ליהודי. על אדונו של העבד כופין שירשה לו להינשא וכך גם בורא עולם אם אפשר לומר כך, נכנע לטיעוניו של היהודי, לטיעוניו של הצדיק ולתפילתו שנבעה מדבקות נפלאה. מראה פניו מזכיר את מעמד הר סיני והאקסטאטיות בתיאור היא גדולה ומוחלטת. ר' אלימלך מתחבר לשורשו, לבורא עולם ומצליח לשנות מהלכים בעולם הזה. תואר ההעצמה של ר' אלימלך: ש'היו יראים כל העולם מהרבי ר' אלימלך' (מוטיפמה G ) מומחש במעמד נשיאת הידיים והעיניים כלפי שמים. מתברר שלא רק בעולם הזה יראים ממנו ומעריצים אותו אלא גם בעולם העליון מתייחסים לבקשותיו ביראה ובכבוד.

ר' אלימלך משלח את היהודי בברכת הדרך:'לך לביתך לשלום²⁹, כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה'. צהלת בני ביתו אשרה שאכן הגזירה התבטלה. (מוטיפמה( O

זוהי האקסטאטיות השנייה בסיפור כפי שבאה לידי ביטוי במילים:'קול ששון ושמחה מבני ביתו'. פרץ השמחה עם היוודע ביטול הגזירה היה גדול. מעתה בתו תוכל להינשא, ואז ישמע קול ששון ןקול שמחה קול חתן וקול כלה.

העובדה שהגזירה התבטלה היא הוכחה שמימית, שבעלי הדין פעלו באמונה והקב"ה עשאם לשותפו בבריאה. הוא ברא יש מאין, ואף הם בכוח האמת שבהם הצליחו לברוא מציאות חדשה של צדק ואמת. במציאות מעוותת עלולים בני אדם לקלקל את הבריאה ולמנוע המשך לקיומו של העולם על ידי גזרות שמד שכאלו, לעומתם הדיינים בכוח אמונתם ובכוח ראייתם הרוחנית מסוגלים לחדש את מעשי הבריאה ולמלא תוכן חדש וקדוש בציוו המצוה הראשונה של פרו ורבו.

הסיפור מסתיים בפרולוג, הנאמר מפיו של המלקט. (מוטיפמה P ) הוא חוזר על השורש 'בשר' ומאחל שכך יבשרו גם לנו בשורות טובות ישועות ונחמות. החתימה היא במילים אמן כן יהי רצון.

זהו ייחודו של הסיפור החסידי. הוא אינו נועד לשעשע את האדם ולמלא את זמנו הפנוי. לסיפור החסידי יש ערך רוחני וכוח השפעה על אישיותו של האדם. הסיפור החסידי מכונן תודעה ואמונה בכוחו של בורא עולם שהצדיקים הם שליחיו.

בחסידות מייחסים ערך רוחני לסיפור החסידי, ובעצם הגדתו וסיפורו אנו מחדשים ומפעילים כוחות רוחניים שעשויים לעמוד לצידו של האדם. ³⁰

בדיקת הביטויים ומשמעויותיהם חושפת את תבנית העומק של הסיפור. בולטת אנלוגיה ניגודית בין הקיסר לבין ר' אלימלך ושני דייניו. הקיסר מנסה להרוס את מעשי בראשית על ידי ההוראה האכזרית והבלתי מוסרית, ואילו ר' אלימלך ובית דינו בכוח האמת הרוחנית והמוסרית, אותה הם יונקים הם ממקורות המסורת היהודית מנסים להחזיר את הסדר למעשי בראשית. בורא עולם כשרואה את מסירות הנפש הזו אין הוא עומד מנגד אלא מבטל את הגזירה. החושך נסוג בפני האור וכביכול נברא עולם וסדר חדש עליו יכול לומר בורא עולם :'וירא אלוקים כי טוב'.³¹

הטלוס משקף הנחת רוח בסיסית של החסידות, שנחקרה בסיפורי ר' אלימלך בפרט,ואשר ניתן להחילה גם לגבי הסיפור החסידי בכלל.³² התשתית בסיפור החסידי היא התנהגות מוסרית. רק כשמתקיים רובד ראשוני זה ניתן להעפיל לדרגות מאטפיזיות גבוהות. ר' אלימלך אינו מזלזל ביהודי הפשוט שמעז לבקר את מהלכי הבורא בעולם, ואינו כועס עליו, כשמציג חשש ריאליסטי לחילול שם שמים בעולם. אדרבא, הוא נחלץ בכל הרצינות, כששומע את טענת היהודי הפשוט. הוא מבין את חומרת הגזירה, שעלולה להביא חורבן וכליה על הקהילות היהודיות, ולכן הוא משתמש בכל כוחו הרוחני להגיע לדבקות מרובה בבורא כדי להשפיע על מהלכי שמים לביטול הגזירה.³³

לפנינו טלוס של רצינות ומסירות נפש של האב שמסתכן בחוצפא כלפי שמיא ובחשש שר' אלימלך יקפיד עמו ויכעס עליו. כמו כן בולטת מסירות הנפש של ר' אלימלך כדי להסיר את הגזירה. התנהגות מוסרית זו, שבה האדם נענה לצרכיו של זולתו ואותם הוא מעמיד בראש מעיניו, מקרבים את האדם לקב"ה, שמקרין מחסדו על כל ברואיו מאז בריאת העולם.

התנהגות מוסרית זו של האב כלפי בתו וכלפי שאר הגלמודות וכן התנהגותו של ר' אלימלך ומסירותו כלפי היהודי מר הנפש הם הבסיס, שממנו ניתן להגיע לדרגות רוחניות ולאקסטאטיות גדולה כפי שהגיע אליה ר' אלימלך ובהמשך השמחה שבטאו בני המשפחה כשהחרב על צווארם הוסרה.

ניתן לומר שהרצינות והמסירות זכו בדין תורה.

בסיפור מספר מוטיבים החושפים מצב ריאליסטי של עם ישראל כפי שהיה באותה תקופה.

המוטיב הראשון הוא מוטיב העוני שהופך להיות מצב קיומי של היהודי בפרט ושל משפחות רבות כפי שהיה בגלות, והוא שזור פעמים רבות בסיפור החסידי. העוני אינו מאפשר הקמת משפחה, ומעצים את תחושת הכאב הנפשי ואת תחושת ההחמצה של בנות צעירות רבות. בסיפור היהודי הפשוט והעני חש שעולמו מתמוטט עליו בגלל בעיות קיומיות של עול הפרנסה, וכשבגרו ילדיו נוסף לו עול חדש אי יכולת להשיאם. כך הגיע אל הצדיק שנענה בנפש חפצה, באהבה ובתחושת אחריות כלפי בני עמו.

המוטיב המרכזי שבסיפור הוא מוטיב הנישואין.

עלילת הסיפור מתרחשת סביב אי היכולת לממש את המצווה הראשונה בתורה: מצוות פרו ורבו. מרכזיותו של המוטיב בא לידי ביטוי בחזרות הרבות על הפועל 'לישא' שמופיע אחד עשר פעמים בצירופים שונים למשל: 'להשיא אותה', 'לישא בת חורין', 'לישא איש' וכו'. חזרות רבות אלו חושפות טלוס יהודי עתיק יומין המייחס למוסד הנישואין קדושה, ובנין הבית היהודי נתפס כיצירה ובנייה כמעשה בראשית. הנישואים הם חזרה לרובד המיתי של בריאת העולם, כפי שאומרים חז"ל: 'מלמד שנעשה הקב"ה שושבין לאדם הראשון'.³⁴ בזוהר נתפסים הנישואים כחזרה לדמות האדם הראשון השלם, שכל השפע האלוקי חל עליו ומוסד הנישואין מקבל ממד מטאפיזי.³⁵

גם המילה 'בית' שמשמשת ביטוי למרחב בו מתרחשת עלילת הסיפור חוזרת מספר פעמים (שבע פעמים). היהודי עוזב את ביתו ומגיע לביתו של ר' אלימלך שמאופיין בתואר 'מפתן קדוש', 'בית הרבי'. שם מתקיים דין התורה, ולאחר פסק הדין שוב חוזר היהודי אל ביתו כשברכת ר' אלימלך מלווה אותו: 'לך לביתך לשלום'. ברכת הרבי הקדוש חותמת את פעולתו הנמרצת, הכנה, האוהדת והמקורית, שהמחישה את כוחו המטאפיזי לשנות מהלכים אצל בורא עולם. ברכה זו מופנית גם להצלחת בנין הבית המיועד של בתו.

המציאות הקיומית של עם ישראל בגלות הארוכה חייבה הקמת בתים ספוגי אמונה בבורא ובקיום מצוותיו, כי הם ששמרו על קיומו, והיוו מגן בפני גזירות קשות והתנכלויות של הסביבה העוינת.³⁶

תשתיות לשוניות

יואב אלשטיין בחן במחקריו את נושא הפרדיספוזיציה בסיפור החסידי. לדבריו, הסיפור החסידי טעון במשקעים מן המקרא, מן המדרש ומהזוהר, מספרות המוסר, מספרות הקבלה ומפרשנות המקרא הקבלית.³⁷ הנחות יסוד אלו בניתוח הסיפור החסידי מומחשים בסיפור הנדון.

תיאור הבת עליה נסוב הסיפור מאופיינת כמי: 'ומגיעה לפרקה פרק בתולה נשאת' (מוטיפמה A ) תיאור שחוזר פעם נוספת (מוטיפמה B ). זהו ביטוי תלמודי. הפרק הראשון של מסכת כתובות הנקרא 'בתולה נשאת'. ניסוח זה של המלקט מעיד על שליטתו במקורות היהודיים.

תיאור מצבם של היהודים לאור הגזירה מזכיר את צעקתו של מרדכי עם היוודע תוכנית ההשמדה של המן וכן מזכיר את זעקתם של בני ישראל במצרים:

'ותהי צעקה גדולה ומרה'³⁸ וכן 'ותעל שועתם השמימה'.³⁹ (מוטיפמה B) אזכורים אלו הם בבחינת רמז אפי לסיום. נוצרת אנלוגיה בתודעת השומעים את הסיפור החסידי בין נס יציאת מצרים שבא לאחר עבודת הפרך ובין נס פורים לבין האירוע הסיפורי הנדון. ישנה תקווה שזכותו של הצדיק תעביר את רוע הגזירה. הביטוי 'הזמין ה' לפניו'

(מוטיפמה B ) מקורו בביטוי המקראי: 'והאלוקים אינה לידו'⁴⁰

היהודי מתבקש על ידי הרבי להביא אל שני דייניו וזה מגביר את פחדו, אולם הוא אינו יכול כעת לעשות דבר, שכן את דברי 'הרבי אין להשיב'. דברים דומים אמרה אסתר למרדכי: 'ונחתום בטבעת המלך אין להשיב'⁴¹. פרדיספוזיציה זו גם היא בבחינת רמז אפי. אומנם ברגע זה מצבם של היהודי דומה למצבם של יהודי פרס ומדי, אולם כשם שנצלו מגזירת המן אף בסיפור הנדון יתרחש הנס.

הביטוי' קול דממה דקה' שנשמע מפיו של ר' אלימלך (מוטיפמה E ) מזכיר את תיאור הופעת ה' בפני אליהו: 'ואחר הרעש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה'⁴² תגובתו של ר' אלימלך מזכירה את מראה הופעת ה' , בבחינת רמז אפי למראה האנלוגי בין ר' אלימלך לקב"ה. הביטוי מזכיר גם את תפילת 'ונתנה תוקף' כפי שנאמר לעיל. אף אזכור זה הוא בבחינת רמז אפי לכוונתו של ר' אלימלך בשומעו את סיפורו של היהודי. הפיוט מתאר את חריצת הדין של כל נבראי העולם בימים הנוראים ואת כל ההתנהלות בשמים, כשמלאכים רצים והכל אפוף בקדושה נעלית. זו תהיה גם האווירה בביתו של ר' אלימלך באותן דקות נפלאות בהן היה בדבקות עילאית.

המילים 'טוב הדבר' (מוטיפמה E ) מזכירות את שביעות רצונו של בורא העולם בראותו את מעשי ידיו בבריאת העולם. פרידיספוזיציה זו כפי שאומר אלשטיין, יוצרת קישור מידי בתודעה של שומעי הסיפור החסידי, שאוזנם היתה כרויה לתשתיות המקראיות, המדרשיות וכו'. היהודי בדבריו מצטט מבראשית את הפסוק 'ויאמר להם אלוקים פרו ורבו'⁴³ והדבר משמש כנימוק מכריע בדינו.

המילים 'לא נפל ארצה אף כצרור' (מוטיפמה G ) מגבירות את ההערצה לר' אלימלך ואת הפחד ממנו. רבים היו עדים לניסים ולנפלאות שנעשו על ידי תפילותיו וברכותיו. הם ראו שכל דבר שאמר התקיים ואפילו 'אף כצרור' חתיכה קטנה או קיסם לא הלך לאיבוד. כל מה שאמר ר' אלימלך היה קדוש.⁴⁴

משפט הזירוז של ר' אלימלך:'סדר טענתך ודבר ונשמעה'

(מוטיפמה I )בא לעודד את היהודי. מקור הביטוי 'ודבר ונשמעה' הוא דברי עלי הכהן שמורה לשמואל כיצד עליו לנהוג כשישמע את קול ה'. ואכן שמואל מגיב בהתאם ואומר: 'דבר כי שומע עבדך'.⁴⁵

היהודי משתמש בציטוט מבראשית על מצוות פרו ורבו וממשיך לנמק את דבריו באומרו שיש חשש, שתורת ה' תהיה לפלסתר,כלומר, לזיוף ולמרמה. זהו נימוק בעל עוצמה גדולה המעלה את הסכנה של חילול ה' בעולם. המקור לביטוי הוא תלמודי.⁴⁶ (מוטיפמה I )

פניו של ר' אלימלך בשעה שהיה בדבקות גדולה דמה ללפיד בוער והקישור למעמד הר סיני בולט מאוד. האש הבוערת זו אש מטאפיזית, המעידה על מצב רוחני ואקסטאטי, שרק צדיק יסוד עולם כמו ר' אלימלך היה מסוגל להגיע אליו.(מוטיפמה L ) תיאור זה מעצים את דמותו של הצדיק ומקשרו לבורא עולם, שהתגלה במעמד הר סיני בעוצמות שאין בן אנוש מסוגל לתפוס: באש ובלפידים.

לאקסטאטיות זו תוצאה מידית המתבטאת בהארה שכלית, מעין 'עין שלישית' נפתחת המאפשרת הארה מיוחדת לר' אלימלך, ומיד הוא מבקש מקור תלמודי שעשוי לעזור.⁴⁷

הוא קורא עם הדיינים את הטקסט העתיק, שממנו מואצלים עליו ועל דייניו כוחות רוחניים. (מוטיפמה M )

פסק הדין של חז"ל היה שכופין את האדון להשיא את העבד.(מוטיפמה ( N

ברגעים אלו האנלוגיה בין הצדיק לאדון העולם נעשתה מושלמת. בבחירת האירוע התלמודי השתמעה אמירה גלויה ומפורשת של הצדיק לבורא. כשם שחז"ל כפו על האדון את פסיקתם, אף אני משתמש באסמכתא מיוחדת ומתוחכמת זו כדי לכפות כביכול עליך לעשות משהו בלתי שגרתי ולבטל את הגזירה.

הביטוי 'קול ששון וקו שמחה'⁴⁸ שמופיעים בסוף הסיפור (מוטיפמה P )

מתקשר לנבואות הנחמה של ירמיהו הנביא בהם הוא מנבא על השמחה שתהיה בירושלים שמחת חתן וכלה, שמתאפיינת בקולות מיוחדים. שימוש בביטוי זה מעניק לשמחת המשפחה משמעות מיוחדת של גאולה וישועה. סיום הסיפור מבטא שמחה גדולה העומד ת בניגוד לרגשות הצער, הכאב היגון והאנחה שתוארו בסיפור.

הזכרנו לעיל את התשתיות המפורשות כמו: בראשית, פרקי אבות,

מסכת גיטין , ישעיהו והזוהר. איזכורים אלו הם התשתית הבסיסית של הסיפור החסידי. הם משמשים לא רק כעיצוב ספרותי ליצירת אנלוגיה בין ההווה להיסטוריה היהודית אלא הם זיכרון מיתי המכונן תודעה בקרב כל מי ששמע את הסיפור אז.⁴⁹ גם היום יש לאיזכורים אלו ערך חינוכי בכינון תודעה יהודית שורשית ועמוקה בקרב תלמידים או אצל כל מי שנהנה מהסיפור החסידי.⁵⁰

החזרות

חזרות רבות קיימות בסיפור והן מבליטות את המניע לעלילת הסיפור. המילה 'גזירה' נמצאת בסיפור שש פעמים בצירופים שונים, כשהמשותף להם הוא רוע ואכזריות של הקיסר, אשר בהינף יד הכרית נשמות של יהודים ופצע את נפשם של בתולות רבות תוך יצירת שבר ויגון אצל הוריהם.

כנגד הגזירה מופיע הפועל 'בטל' שלוש פעמים פעמיים. פעמים הן נאמרות מפיו של היהודי העומד בפני בית הדין ומבקש שבורא עולם יבטל את גזר הדין. בפעם השלישית אומר אותה ר' אלימלך ומודיע ליהודי המתוח והמצפה בכליון עינם לשמוע את גזר דינם של הצדיקים: 'כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה'.

מילה נוספת העומדת בניגוד לגזירה היא המילה 'בשורה' המופיעה בסיום הסיפור בצורות שונות, ארבע פעמים. חזרות רבות אלו מהוות מעין משקל נגד לצרת הגזירה הקשה, שנשזרה והובלטה לאורך הסיפור.

שבע עשרה פעמים אנו קוראים בסיפור את המילה 'דין'. נושא הדין על צורותיו השונות מלווה את הסיפור ואת האירועים שבו. 'דין תורה' הוא מושג יהודי שמנוגד לכל דין אזרחי בבתי משפט רגילים של המדינה. בבית דין רבני יושבים גדולי הדור, אשר שופטים את אדם על פי אמות מידה המושתתות על תורת ישראל וערכיה. הם מפעילים שיקול דעת תורני ללא פניות זרות, ולכן דינם הוא צודק, הגיוני ומוסרי. ר' אלימלך ושני הדיינים קבלו את הכרע מתוך עמדה מוסרית, המבינה שאכן גזירה קשה זו היא בלתי צודקת, אכזרית ומסוכנת לא רק ליהודי אלא לכל קהילות ישראל. תפיסה זו מנחה אותם במציאת פתרון לבעיה תוך הסתמכות על המסורת היהודית.

מצבו הנפשי של היהודי מעוצב על ידי שלוש חזרות של התואר 'מר נפשו', 'במר נפשו' ו'במרת נפשו'. גופו מגיב בריצה ובמצב זה של שיקול דעת משובש יוצאת מפיו הכרזה נועזת וחצופה. הוא חש בדבר ו'תיכף' מתיישב. תואר הפועל 'ותיכף' חוזר בסיפור ארבע פעמים כשפעמים הוא מתייחס ליהודי. הפחד מתגובתו של ר' אלימלך למשמע דבריו שוב משפיע על תגובותיו והוא 'תיכף' רוצה לנוס מבית הרב. אולם הוא אחר את המועד, כיוון שר' אלימלך שמעו ומיד עצרו. תואר פועל זה מתייחס פעמים לשני הדיינים שנצטוו לבוא לבית הרב 'תיכף' והם 'תיכף הלכו עם האיש להרבי'. בכך מומחשת מידת ההערצה כלפיו והנכונות לבצע במהירות כל הוראה שנותן.

התואר 'בתולות עגונות וגלמודות' חוזר פעמים והוא מעצים את תחושת העוול שנעשה לבנות ישראל בעקבות גזירה רעה זו.

הפועל 'טען' חוזר בסיפור שלוש פעמים והוא בא לציין שנדרש מהאדם לסדר את דבריו בהגיון כדי שהם יתקבלו על ידי השופטים. כך אומר ר' אלימלך ליהודי: 'סדר טענתך'. היהודי אכן סדר את טיעוניו והן הכריעו את הדין.

מילת היחס 'עמו' נמצאת בסיפור שלוש פעמים והן מתקשרות לר' אלימלך והדיינים. החזרה על מילה זו מבליטה את תחושת האחדות שחש ר' אלימלך כלפיהם, והיא שמעידה על ענונתנותו כפי שנאמר לעיל. אחדות זו היא הערובה שגזר דינם יתקבל בשמים.

ביטויי לשון

ביטויי הלשון בטקסט זה רבים והם מגביהים את המשלב הלשוני. הביטוי 'פרק בתולה נשאת ' שנדון לעיל, מבליט את בקיאותו של מלקט הסיפור שלפנינו במקורות אלו ומשמש כרמז אפי לאנלוגיה בין מה שקבעו שם חז"ל למה שיקבע ר' אלימלך. תיאור רגשותיו של היהודי נעשה בעזרת הביטויים: 'בעל כורחו במר נפשו', ברוב יגון ואנחה', 'נעשה חסר לב', 'צער גדול ועוגמת נפש', שנים כבירים'. ביטויי העצמה אלו ממחישים את עוצמת צערו של האב למראה בתו הגלמודה שעלולה להיות עגונה שנים רבות. הוא היה מוכן לעשות הכל כדי להצילה. הביטוי 'עומד לשטן לו' מבטא את התחושה שהשטן שולט בכל והוא עומד לו לרועץ.⁵¹

היהודי חושש שר' אלימלך 'ידבר עמו קשות' היינו, חושש מתגובה חריפה של הרבי.⁵²

ביטוי לשון נוסף הוא: 'אתה עושה תורתך פלסתר' מעיד על בקיאותו של היהודי במקורות חז"ל. 'שידוך טוב והגון' הוא ביטוי לשוני הכולל את המעלות האידיאליות של החתן, ביטוי ששכיח גם בימינו.

ביטויי העצמה

עלילת הסיפור רצופה בביטויי העצמה, שמטרתם להעצים את מעלת הגיבורים ואת הרגשתם הנפשית הן בשעת צערם והן בזמן שמחתם. דמותו של היהודי רצופה בביטויים אלו למשל: 'נתפחד מאוד', 'נעשה חסר לב', 'מר נפש', 'בעל כורחו','יגון ואנחה', 'רעה גדולה'. תיאור בנות ישראל מומחש בביטוי: 'בתולות עגונות וגלמודות'.

ר' אלימלך מכונה בכינויי העצמה כמו: 'איש האלוקים', 'פיו הקדוש','דבקות נפלא', 'מרן הקדוש' וכן מעמדו הרם בעיני הציבור מתואר בסופרלטיביות: 'היו יראים כל העולם'. כמו כן הביטויים: 'התעוררות נפלא' ו'דבקות נפלא' מעצימים את הדרגה האקסטאטית שהשיג ר' אלימלך.

סכום הכסף שנדרשו היהודים לתת לאוצר המלך מתואר כ'סך עצום', והתורה מתוארת כ'תורה הקדושה'.

וכן בולטים ביטויי העצמה של המסרן, אשר נועדו לחזק את תוקף דבריו למשל: 'כבוד הרב הגדול חסידא קדישא'.

מילות זמן

מילות הזמן הרבות בסיפור מעידות על רצף עלילתי צפוף ומרוכז. כל ההתרחשויות נעשות מיד, שכן המצב הוא חמור, וכל שהייה מיותרת תחמיר את מצבן של בנות ישראל. הריצה המהירה של היהודי אל בית הרבי ממחישה זאת. תואר הפועל 'תיכף' כפי שהוזכר לעיל ממחיש זאת.

המילים: 'כאשר', 'אז', 'אחר זה', 'ועתה', 'ויהי כאשר' מגבירים את המהירות של השתלשלות האירועים בסיפור.

מילות הזמן:'כי בימי הרבי', 'כי אז בימים ההם', מדגישים את הרקע הריאליסטי של זמן ההתרחשות שבסיפור, וכן הן מעידות על מעמדו החברתי המיוחס של ר' אלימלך בקרב כל מי ששמע את שמעו. המילים 'שנים כבירים', 'רוב שניה' מתארות את מצבן הנפשי של בנות ישראל ששנים רבות עלולות לשבת גלמודות בגלל הגזירה הרעה.

ציון הזמן:'ושהה רבע שעה' קשור לר' אלימלך, שלאחר שמיעת התובע הוא שהה רבע שעה בדבקות עילאית בעיניים עצומות, כשפניו דומות ללפיד אש בוערת. יכולת ריכוז שכזו מצריכה כוחות נפש גדולים שרק צדיק הדור כר' אלימלך עשוי היה לחשפם.

מילת הזמן 'אחר זה' מתארת את ההתעוררות הנפלאה של ר' אלימלך. החזרה למציאות הריאליסטית מיד לאחר הדבקות הגדולה אינה יוצרת שבר או התכנסות נפשית, אדרבא אצל הקדוש ההתעלות מסייעת לראות את המציאות בחדות ובפכחון רב. הוא מבצע מיד את הרעיון הגאוני של הסתמכות על דברי חז"ל, שבעקבותיה קבע פסק דין תורה המחייב את הקב"ה.

מילת הזמן 'ועדיין לא היה באמצע הדרך' מופיעה בסוף הסיפור, ומשלבת את הזמן והמקום כאחד. הנס הוא גלוי בפרהסיה.

הדיאלוג

חשיבות רבה יש לדיאלוג בחשיפת אופיין של הדמויות ואת מניעיהן.

הדיאלוג מופיע בצמתים חשובים בסיפור שלפנינו. בפעם הראשונה הוא התקיים בביתו של ר' אלימלך, בין הצדיק ליהודי שרץ אליו במרירות נפשו.

דבריו הקצרים, והתקיפים: 'רבי, יש לי דין תורה עם השי"ת' נשמעים כהטלת פצצה שתוצאותיה מסוכנות. דברים קשים אלו הם תוצאה של צער רב ומבטאים חוסר אונים מוחלט וחוסר ברירה.

היינו מצפים, כפי שהיהודי הבין לפתע, שר' אלימלך לא יעבור לסדר עם הישמע דברים אלו. אך למרבה הפלא, ר' אלימלך מבטא בדבריו כפי שנאמר לעיל חמימות, התעניינות ורצינות, והוא נענה ברצון ובאחריות לסייע ליהודי ולמלא את מבוקשו. הדיאלוג חושף את אישיותו הנחרצת, המעשית והנבונה של ר' אלימלך, שכל עשיותיו מצטיינות בענווה רבה.

הדיאלוג הבא מתקיים בשעת הדיון המשפטי, וכפי שהוזכר לעיל הוא ממחיש את עוז רוחו של היהודי את רהיטות טענותיו, שסדרן בקור רוח ובחכמה רבה. אף רק אלימלך מצטיין בדיאלוג זה ביחס הכבוד שחולק לתובע ולנתבע, ביחס הכבוד שמעניק לשני הדיינים, בחוכמתו ובתבונתו.

הדיאלוג המשפטי מסתיים במילים הנכספות:"לך לביתך לשלום, כי כבר ביטל הקיסר את הגזירה'. דיבור קצוב, קצר וקולע ללא פרשנויות מיותרות, המתאימות למצבו הנפשי של היהודי העיף, מתוח,מותש אך מאושר.

אסוננסים

אף שלפנינו טקסט סיפורי פרוזאי, ניתן למצוא בו אמצעי עיצוב הבולטים יותר בשירה. החרוז האסוננטי הבלתי מושלם מעניק לטקסט קצב וצליל, מעיד על יכולת כתיבה של המלקט ותורם לייחודו הספרותי של טקסט שנכתב לפני שנים רבות.

תיאור מצבן העגום של הבנות מודגש בסיפור גם על ידי מצלול אסוננסי למשל: בתולות, עגונות וגלמודות. (מוטיפמה I )

דברי ר' אלימלך מופיעים בדיאלוג הראשון בינו לבין היהודי: 'תהי', 'יחידי', 'שלי', 'שמי', 'אצלי', 'עמי'. (מוטיפמה F ) הצליל אי נשמע מרוכך נטול צער, מעין רמז אפי למה שיקרה בהמשך.

החריזה האסוננטית הנוספת נמצאת בסיום הסיפור בתיאור שמחת המשפחה. 'ביתו', 'נגדו', 'לבשרו', 'בבשורות', 'טובות', 'ישועות', 'נחמות', (מוטיפמה P ) הצליל או אכן ממחיש את התממשות הצליל אי עליו רימז ר' אלימלך בדבריו.

אנלוגיה

הסיפור חושף את האנלוגיה בין הדמויות. אנלוגיה בין ר' אלימלך לדיינים. הוא מזמינם לדון עמו, הוא קורא יחד אתם בגמרא וחש באמת בשותפות שביניהם בהכרעת הדין.

ברגעים אלו בסיפור האנלוגיה בין הצדיק לאדון העולם נעשתה מושלמת. בבחירת האירוע התלמודי השתמעה אמירה גלויה ומפורשת של הצדיק לבורא כפי שנאמר לעיל.

אנלוגיה נוספת מתקיימת בין ר' אלימלך לבורא עולם בעזרת דימוי האש והלפידים, הקשורים בהופעת ה' בהר סיני. האנלוגיה שמתקיימת בין ר' אלימלך ושני הדיינים לבורא עולם מקורה מהכוח הגדול נתן הבורא לדיינים הדנים דין אמת. גזר דינם מושווה למעשי הבורא בבריאת העולם.

מודגשת האנלוגיה בין ר' אלימלך ליהודי הפשוט. ר' אלימלך מעניק ליהודי חשיבות רבה בהתייחסותו החמימה אליו, בדיבור המכובד אליו ובכוח המוסרי שמעניק לו. אנלוגיה זו חושפת את הנחת הרוח הראשונית של החסידות שהעלתה את האיש הפשוט לדרגת חשיבות רבה.⁵³

הערות לשוניות (תחביר, מילות שעבוד)

בדיקת התחביר בסיפור החסידי שלפנינו מעידה על עירוב של משפטים מורכבים ומחוברים כאחד. המשפטים בדרך כלל ארוכים הכוללים משפט מחובר ובו פסוקיות לוואי או סיבה. תחביר מעין זה מאפיין את הכתיבה החסידית הנראית מסורבלת.

הלשון החסידית של הסיפור משלבת בתוכה לשון מקראית ולשון חז"ל.

הלשון המקראית מתבטאת בשימוש בוו' ההיפוך מעתיד לעבר למשל:

'ויהי כאשר', 'ויאמר' 'וישבו שם'. וכן הביטוי המקראי: 'וכן עשו'. לשון חז"ל בולטת במילים:'לילך', 'צריכין', 'לישא', 'בן -חורין'.

מילות השיעבוד בטקסט החסידי מרובות. למשל: 'כי', 'משום'. מילים אלו חושפות את המניע הנפשי להתנהגות הכנה והאמיתית של הגיבורים.

מילות החיבור אף הן מרובות וגם הן בהקשר של משפטי סיבה ותוצאה. למשל: 'אולם'(מצוי שלוש פעמים), 'לזאת' (נמצא ארבע פעמים), 'מחמת'.

הדקדוק משובש. אין אבחנה בין זכר לנקבה למשל: 'נתפשט הגזירה', 'הגזירה הרעה עומד לו לשטן', 'היה בת אחת בוגרת', 'התעוררות נפלא', 'דבקות נפלא', וכן ישנו שיבוש בשימוש בצירופי מיליות היחס כגון: בהארץ, 'להאיש' ו'להדיינים', 'הבעלי דינים'.

זיקה זו למקורות תרבותיים של עם ישראל מאששת את מה שנאמר לעיל, שהסיפור החסידי יונק ממקורות אלו לא רק את תחבירו או את ביטויי הלשון אלא ממשיך אותה תרבות וממנה שואב תעצומות בחיי יום יום.


המוטיבים, החזרות הרבות, הפרדיספוזיציה הרוחנית, הדיאלוגים, האסוננסים הלשון והתחביר מעידים על הזיקה בין הסיפור החסידי לתרבות היהודית ועל אמות מידה פואטיות כמו בכל טקסט ספרותי מודרני. כמו כן חושפות דרכי העיצוב את טלוס של מסירות נפש השזורה במניעים של הדמויות. היהודי מסור למשפחתו, ור' אלימלך מוסר את נפשו לטובת היהודי ולהצלת בני עמו. התנהגות זו שנובעת מכינות מצרפת אליה אף את אדון העולם. גם הקב"ה פועל במסירות ומבטל את הגזירה. הסיפור מעלה על נס את חוכמתו של היהודי הפשוט בעל חוש צדק מפותח ויוצר אנלוגיה לחוכמתו של ר' אלימלך, שאף הוא חש בעוולה ובעיוות הדין, ולכן מגייס את כובד משקלו המטאפיזי לביטול הגזירה.

התייחסותם הרצינית של היהודי ושל ר' אלימלך ודייניו לדין תורה הביאה לששון ולשמחה במשפחה.

הערות:

1. ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם
קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן תשס"א, עמ' 90 - 137.
2. המקור לתפילה זו שנאמרת בברכות השחר הוא שבת, קכז ע"א.
3. סיפורים על התערבותו של ר' אלימלך בנושא הכנסת כלה ראה: אוהל אלימלך, סימן קנג, רה, רמט, רסד, רעג,
4. על הנישואין במדרשי חז"ל ובזוהר ראה: משה דוד גרוס, אוצר האגדה, מוסד הרב קוק, ירושלים תשנ"ג , "חתן וכלה" עמ' תיט-תכב, "נישואין", עמ' תתיז-תתכא, "חתונה" עמ' תיז-תיח. ביטוי ספרותי לנושא זה מצוי כבר בתקופת ספרד. שירי חתונה נמצאו בשירת ספרד והם כוללים דברי אהבה לכלה מאהובה ולחתן מאהובתו. ראה: בן-ציון נחמיאס, שירת ספרד, ספרית מעריב, תל-אביב תשנ"ב, עמ' 32-37, וכן ראה: משה בן יעקב אבן עזרא, שירי משה בן יעקב אבן עזרא, ספר ראשון, שירי החול, דביר, תל-אביב-ירושלים תרפ"ח, עמ' 117. שירים לכבוד חתנים, שנוסחו בלשון כללית על כל חתן וכלה, הושרו גם בשירת תימן. המאפיין את השירה הזו, הרחבת היחס בין החתן לכלתו לממד לאומי ומטאפיזי. החתן והכלה כשיקוף של כנסת ישראל והקב"ה, וזיווגם בארץ סימל התפייסות ואחדות בין כנסת ישראל - הרעיה לדודה שבשמים. ראה: יהודה רצהבי, שירת תימן העברית, עם עובד, תל-אביב 1988, עמ' 135-141. תודתי נתונה לפרופ' יהודה רצהבי על הערותיו בנושא זה. במאה השבע-עשרה במסגרת מעגל חיי האדם נמצאו שירים לכבוד החתן העולה לתורה. ראה: אפרים חזן, פיוטי ר' משה בוג'נאח איש טריפולי, יד בן צבי והאוניברסיטה העברית, ירושלים תשמ"ט, עמ' 181-189. תודתי לרויטל יפת על הערותיה.
במאה השמונה-עשרה נמצאים פיוטי חתונה בין פיוטי ר' יעקב אבן-צור. ראה: בנימין בר-תקווה, פיוטי ר' יעקב אבן-צור, מכון לחקר מורשת יהדות ספרד והמזרח ירושלים תשמ"ח, עמ' 179-182; ראה: יששכר בו-עמי, דב נוי, "פרקים בחקר מנהגי חתונה", מחקרי המרכז לחקר הפולקלור, ד, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ד.
במאה העשרים נמצא עיבוד ספרותי לנושא הכנסת כלה ראה: ש"י עגנון, הכנסת כלה, שוקן, ירושלים ותל-אביב תשכ"ז. עיבוד ספרותי נוסף כתב שאול טשרניחובסקי באידיליה "חתונתה של אלקה", שנכתבה על יסוד זכרונותיו מימי ילדותו. ראה: שירי שאול טשרניחובסקי, דביר, תל-אביב תשכ"ח, עמ' קעח-קצב. על שיחה בין חתן לכלה בערב נישואיהם ראה: יהודה לייב פרץ, 'חתן וכלה', כתבי י' ל' פרץ, דביר, תל-אביב תשכ"ה, עמ' רצח-רצט, וכן על זכרונותיו מיום חתונתו ראה: שם, שם, עמ' תעא-תעו. על נושא הכנסת כלה בסיפורת החסידית, ראה: נגאל, הסיפורת החסידית תולדותיה ונושאיה, מרכוס, ירושלים 1981, עמ' 104-115. על הכנסת כלה וחתונות בחסידות ראה: אלפסי, בשדה החסידות, אריאל, תל- אביב תשמ"ז, עמ' 477-488.
5. תודתי לפרופ' אידל, שהעיר את תשומת לבי לאופיו המיסטי של הכנסת כלה.
7. ראה: יצחק אלפסי, החסידות מדור לדור, מכון דעת יוסף, ירושלים תשנ"ח, עמ' 209.
8. על היסוד הריאליסטי בסיפור החסידי ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן תשנ"ח, עמ' 94 - 97.
9. המושג ההרמנויטי 'אימפליקציה' הוטבע על ידי ההרמנויטיקן א"ד הירש ומשמעותו: הבנת הדברים המובלעים בטקסט הספרותי. הרחבה על הנושא ראה: הערה 1 , עמ' 46 - 48.
5. הקבועה היא מושג השייך למיתודה התימטולוגית, שפותחה באוניברסיטת בר- אילן על ידי פרופ' יואב אלשטיין ואבידב ליפסקר. מושגי היסוד של מיתודה זו: המוטיף, המוטיפמה, הקבועה והטלוס. המוטיף הוא היחידה הקטנה ביותר ברמת החומר. לדוגמא, גזירת הקיסר, דין תורה. כשהמוטיפים משובצים בקונטקסט טכסטואלי הם מקבלים את משמעותם מהמוטיפמה. המוטיפמה היא מושג שמעל למוטיף. היא במעמד של הכללה, ורק מכוחה יש הקשריות ומשמעות למוטיף. המוטיפמה היא שמאייכת את המוטיף ומעניקה לו אימפליקציות שונות.לכל סיפור סדרת מוטיפמות משלו, ומשום חשיבותה האנליטית היא זוכה לסימון צופן (A,B,C). למשל, היהודי בקש לתבוע את הקב"ה לדין תורה. קבוצה של מוטיפמות יוצרות את הקבועה. הקבועה היא מעין תכנית תפקודים בסיסית בסדרה התימטית. כיון שאין לפנינו מספר גרסאות נבנתה הקבועה על פי גרסה אחת בלבד של הסיפור שלפנינו. המושג הרביעי הוא הטלוס. שם זה הוא בעקבות המושג הטלאולוגי של אריסטו ומשמעו: התכלית הפנימית של תהליכים גנאולוגיים. הטלוס הוא עיקרון ריכוזי מופשט, הוא האידיאה שמקנה משמעות להיגיון הארגוני של כל רכיבי התימה.
ניתוח הסיפורים על פי השיטה התימטולוגית חושף את האידיאה שמנחה את הסיפורים, וכל המערך הספרותי הוא בבחינת כלי שרת למימוש אידיאה זו.
על נושא התיטולוגיה ראה: אנציקלופדיה של הסיפור היהודי סיפור עוקב סיפור, (עורכים: יואב אלשטיין, אבידב ליפסקר ורלה קושלבסקי), הוצאת אוניברסיטת בר- אילן, רמת-גן תשס"ה, עמ' 9 - 51.
10. ר' אמנון ממגנצא חיבר את הפיוט 'ונתנה תוקף' שנאמר בתפילת הימים הנוראים. הפיוט מבטא את מהותו הנוראה של יום הדין בו נחתם גזר דינם של כל באי עולם.
11. ראה: נו"א, שמות, לב ע"ב.
12. ראה: בראשית, א, ד:"וירא אלוקים את האור כי טוב"
13. לא ברור מיהו הקיסר שכן בתקופתו של ר' אלימלך היתה מריה תיריזיה הקיסרית באוסטריה בשנים 1740 - . ראה: י. ל./ נ. מ. גלבר, אנציקלופדיה עברית, ערך ' אוסטריה' כרך א' עמ' 978 .
14. ראה: פרקי אבות, פ"ד, מ"י.
15. ראה:ברכות, ו ע"א.
16. ראה: שבת , י ע"א.
17. ראה: ברכות, לא ע"ב 'אי אתה עושה תורתך פלסתר'.
18. ראה: תיקוני זוהר (מנטובה, שי"ח), היכל הקודש, ירושלים תשמ"ז, תיקון נו.
19. ראה: ישעיהו ו, ג.
20. ראה: שמות, יתרו יט, כ: ' והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש ויעל עשנו כעשן הכבשן ויחרד כל ההר מאוד' וכן, שם כ, טו: ' וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים ואת קול השופר ואת ההר עשן וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק'.
21. יואב אלשטיין במחקריו מאפיין את הסיפור החסידי בנקודה האקסטאטית שבו. ראה: יואב
אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר- אילן, רמת - גן
תשנ"ח, עמ' 37 - 38.
22. ראה:בראשית א, כו:' ויאמר אלוקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו'
23. ראה: ישעיהו, מה, יח.
24. ראה: שמות , ו, ח: ' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק
וליעקב'.
25. ראה: נו"א, אמור, סד ע"ב.
26. ראה: זוה"ק ח"א, מה ע"ב, וכן זוהר בראשית, מא:'זכאין אינון צדיקים דאינון ידעי למפתי
למאריהין ולבטלי גזרין ולאשראה שכינתא בעלמא'.
27. על הצדיק בחסידות ראה: ש"ץ אופנהיימר, רבקה, 'למהותו של הצדיק בחסידות עיונים בתורת הצדיק של ר' אלימלך מליז'נסק', מולד, יח (תש"ך - תשכ"א) עמ' 365-378; יעקבסון, תורתה של החסידות, משרד הביטחון, תל- אביב תשכ"ו, עמ' 130-145. על הצדיק במשנתו של ר' אלימלך ראה: נגאל, משנת החסידות בכתבי ר' אלימלך מליז'נסק ובית מדרשו, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל"ב, עמ' 59-83, 194 - 216. על סגולותיו העל אנושיות של הצדיק ראה: נגאל, הסיפורת החסידית תולדותיה ונושאיה, מרכוס, ירושלים 1981 , עמ' 83-103. על הצדיק כארכיטיפ ראה: מיכה אנקורי, הלב והמעיין, רמות, תל-אביב תשנ"א, עמ' 195-221. ראה: יוסף דן, הסיפור החסידי, כתר, ירושלים 1990, עמ' 53-58.
28. ראה: נו"א, נח, ד ע"א.
29. ראה: מקור הביטוי הוא מדברי הפרידה של יתרו למשה:'ויאמר יתרו למשה: לך לשלום' שמות, ד יח.
30. על מעמד הסיפור החסידי בחסידות ראה: הערה 1 עמ' 34 - 37.
31. ראה:בראשית, א, י.
32. ראה: הערה 1.
33. על כוחו המטאפיזי הגדול של ר' אלימלך ועל היחלצותו להגנת עמו על מפני גזירות קשות של השלטונות ראה:דינה לוין, 'הסיפור החסידי- התשתית המוסרית כבסיס להשגה מטאפיזית - עיון פואטי בסיפור על ר' אלימלך' אתר אינטרנט 'דעת', אייר, תשס"ד, 2004.
34. ראה: ברכות, סא ע"א.
35. ראה: תשבי, משנת הזוהר, כרך ב, עמ' תרט.
הרחבה בנושא זה ראה:הערה 1 עמ' 131 - 134.
36. הרחבה בנושא הבית היהודי ספוג ערכי תורה ומצוות כמגן על העם בגלות הארוכה ראה: דינה לוין, 'מעשה בספר בראשית' עיון תימטולוגי בהתפתחות הגרסאות מן המאה התשיעית עד המאה העשרים , עבודת M .A. , אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן תשנ"ה.
37. ראה: יואב אלשטיין, 'פרדיספוזיציה רוחנית ופרשנות הסיפור החסידי,' מעשה חושב, עקד, תל- אביב תשמ"ד, עמ' 7 - 8 , 27 - 28, וכן הנ"ל, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן תשנ"ח, עמ' 144.
38. ראה: בראשית, כז, לד:'כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד' וכן מגילת אסתר, ד, א.
39. ראה: שמות, ב , כג.
40. ראה: שמות, כא, יג.
41. ראה: מגילת אסתר, ח, ח.
42. ראה: מלכים א, יט, יב.
43. ראה: בראשית, א, כ"ח.
44. ראה: בבא קמא, ב, א:'שהיו צרורות מנתזין מתחת רגליה'.
45. ראה: שמואל א, ג, ט.
46. ראה: ברכות, לא ע"ב.
47. ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי,אוניברסיטת בר- אילן, רמת- גן תשנ"ח, עמ' 152.לדבריו, 'העין השלישית' הוא מושג שמקורו בתרבות מצרים בדימוי עינו של הורוס , אל השמש בעל ראש של עוף. עין זו נושאת תכונות מטאפיזיות והיא סמל לסדר קוסמי אלוהי וכשהיא נעלמת מופיע הכאוס, החורבן לעולם. על כניסת מושג זה לסיפור החסידי ראה שם בניתוח הסיפור 'מסיק התנורים ובן המלך', עמ' 133 - 156. וכן: יוסל בירשטיין, 'קפיצים',סיפורים מאזור השלווה, קיבוץ מאוחד, תל- אביב תשס"ד, עמ' 32.
48. ראה: ירמיהו, ז, לד: 'קול ששון וקול שמחה'.
49. יסודות מיתיים קיימים גם בסיפור העברי הקדום. על כך ראה: רלה קושלבסקי, יסודות מיתיים באגדת בן סבר ושפיפון בן ליש: לדרכו של סיפור',דפים למחקר בספרות, 11 (תשנ"ח), עמ' 209 220.
50. על הסיפור החסידי כמכונן תודעה אקסטאטית ראה: יואב אלשטיין, 'היסוד המיתי בסיפור החסידי כמכונן תודעה אקסטאטית' בתוך: חביבה פדיה (עורכת), המיתוס ביהדות, באר- שבע 1996, עמ' 226 - 238.
51. ראה: זכריה, ג, א: 'והשטן עומד על ימינו לשטנו'.
52. ראה: פסיקתא, רבתי, מז ע"א.
53. על היהודי הפשוט ומקומו בסיפור החסידי ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר- אילן, רמת - גן תשנ"ח, עמ' 37, הוא קורא לתופעה זו:' חיבור בין עלי לנמוך'.

---