על הפיוט

הפיוט "אל אדון" מיוחס להשפעת ספרות ההיכלות, ספרות שעל-פי המחקרים האחרונים נכתבה במאה ה-3 לספירה. ספרות זו מתארת את ההיכלות השמימיים שבהם יושב האל ואת ההתרחשויות המתחוללות בהם, ויש לה זיקה לשלושה ספרי מקרא - בראשית, שיר השירים, יחזקאל. יסודה של ספרות זו הוא בא"י, והמשכה בבבל. קיים דמיון רב ביותר בין "מעשה מרכבה" שבספרות ההיכלות - המתאר את מראה מרכבת האל - לבין הפיוט "אל אדון", הן מבחינת התיאורים והן מבחינת אוצר המילים בו משתמשים שניהם, וניתן לזהות בו קטע שלם מ"מעשה מרכבה". למשל, ב"מעשה מרכבה" נכתב: "זיוום נאה בכל העולם", "באימה ביראה עושין רצונך", ועוד ועוד משפטים הקרובים קירבה יתירה מ"אל אדון".

הפיוט שייך ל"מערכת היוצר", מערכת העוטפת את קריאת שמע.

עיקרו של הפיוט הוא תיאור שליטתו המבורכת של אל מלא עוצמה המשפיע ומאציל מאורו ומטובו ואת התקבלותו המוחלטת על ידי צבא השמיים.

תיאור גדלותו של האל

גדלותו של האל ניכרת מתוך התמונה המרכזית שבפיוט, תמונה המופיעה בבית השני. בתמונה זו, שהיא תמונה טיפוסית לספרות ההיכלות, נראה האל בדמות אדם הניצב על מרכבה מלא הוד והדר ["וְנֶהְדָר בְּכָבוד עַל הַמֶרְכָּבָה"]. הוא מוקף בחיות קודש ונוכחותן מדגישה את אדנותו ["הַמִתְגָאֶה עַל חַיות הַקדֶש"].

האדנות המוחלטת מקבלת ביטוי כבר ממילות הפתיחה של הפיוט ["אֵל אָדון עַל כָּל הַמַעֲשִים"], שם מתואר האל כבעל שליטה טוטאלית בכל אשר יצר.

תמונה זו של האל רב-העוצמה, המפגין שליטה מוחלטת בעולם, מוכּרת מדתות אחרות. ברם, בשונה מהן כאן נמהלת השליטה מלאת הכוח בתכונות נוספות: "גָדְלו וְטוּבו מָלֵא עולָם/ דַעַת וּתְבוּנָה סובְבִים הודו". גדלות האל משולבת בטוּב שהוא משפיע על העולם וכן בפעולתו בתוכו אשר מתאפיינת בדעת ותבונה. בבית השני מרוככת העוצמה על ידי תיאורו כאל מבקש-צדק ["זְכוּת וּמִישור לִפְנֵי כִסְאו"] ובעל "חֶסֶד וְרַחֲמִים". מִשְלָב התכונות הופך אותו ל"בָּרוּךְ וּמְבורָך בְּפִי כָּל נְשָמָה". כשם ששליטתו בעולם טוטאלית, כך התקבלותו על ידי בני האדם היא טוטאלית ["כָּל הַמַעֲשִים = "כָּל נְשָמָה"].

מפיוט זה נעדרת כמעט לחלוטין הנימה האישית של המשורר, למעט פעם אחת: "טובִים מְאורות שֶבָּרָא אֱלוהֵינוּ". הנה כי כן, כאשר רוצה הפייטן לבטא את שביעות רצונו ממעשי האל הוא נוקט נימה אישית.

האל הבורא והמאציל

כבר בראשית הפיוט מתואר האל כממלא את עולמו בטוּב. טוב זה מתפרש בבית השלישי עם תיאור בריאת המאורות.

המאורות מוצגות כישויות של ממש, אשר לשם בריאתם עשה האל שימוש ב"דַעַת, בְּבִינָה וּבְהַשְכֵּל", תכונות המוכרות לנו מן הבית הראשון בפיוט.

כאשר ברא אותם, הוא האציל עליהם מ'כוחו וגבורתו' כדי שיהיו "מושְלִים בְּקֶרֶב תֵבֵל". האל, שהאדנות על העולם נתונה בידו, האציל מאדנותו על המאורות כדי שאף הם יקנו שליטה בעולם. משמעות ההאצלה היתה שמשהו ממהותו של האל השתקף במאורות. הוא "אדון על כל המעשים" - והמאורות "מושלים בקרב תבל", הוא "אדון על כל המעשים" - והם "נאה זיוום בכל העולם", הוא "טובו מלא עולם" - והם "מלאים זיו". השליטה, הטוטאליות והמְלֵאוּת הם נחלת האל והמאורות כאחד.

בדמיון זה טמונה מידת הימור. האם יהפכו שליטים חדשים אלו למקור סכנה עבור יוצרם? האם יערערו על שלטונו, כפי שעשו זאת כוחות מיתיים המתוארים במיתולוגיות עמים ודתות אחרים? הבית הרביעי, ולאחריו הבית החמישי, יספקו את התשובה לשאלות אלה: "שְמֵחִים בְּצֵאתָם וְשָשִים בְּבואָם/ עושִים בְּאֵימָה רְצון קונָם". המאורות מבצעים את שליחותם בהכנעה ובשמחה גם יחד, והשמש עומדת לפקודתו של הבורא: "קָרָא לַשֶמֶש - וַיִזְרַח אור". בעקבות זאת יוצר האל את הלבנה ומביא אור נוסף לעולם ["רָאָה וְהִתְקִין צוּרַת הַלְבָנָה"]. מסתבר, איפוא, שההאצלה הולידה הרמוניה ביקום.

התהליך בפיוט:

1. מ"אחד מול כולם" ל"כולנו ביחד"

ניתן לזהות תהליך מתפתח וברור המתרחש במהלך הפיוט, תהליך שבו הולכת ומתרחבת ההכרה והערצה של הבריאה כולה כלפי שליטהּ.

בתחילת הפיוט ניצב האל מול הבריאה כולה. הוא אדונהּ השולט בה שלטון ללא מצרים ומשפיע עליה מטובו תוך שימוש במידות היושר, החסד והרחמים.

בשלב הבא הוא בורא מאורות ומפקיד אותם על היקום, ולשם כך מאציל עליהם מכוחו וגבורתו. הללו עושים שליחותם נאמנה ומפיקים אור לעולם כולו.

התפשטותו של האור והטוב מייצרים תגובה נלהבת של מרכיבי היקום. ראשונים הם בני האדם אשר מעידים כי "טובִים מְאורות שֶבָּרָא אֱלוהֵינוּ", לאחריהם המאורות "אֲשֶר פְּאֵר וְכָבוד נותְנִים לִשְמו", ולבסוף מתרחב המעגל ו"שֶבַח נותְנִים לו כָּל צְבָא מָרום", וה"שְרָפִים וְחַיות וְאופָנֵי הַקודֶש" מעניקים לו "תִפְאֶרֶת וּגְדוּלָה".

ניתן לזהות מעגלים הולכים ומתרחבים, שהאל במרכזם, והם כולם שותפים להכרה בגדלותו של האל ובטובו. הפיוט מסתיים בהוויה הרמונית שבה כל הישויות - נמוכות כגבוהות - מאוחדות בתחושה זהה של הודיה ושבח לאל על פעולתו בעולם.

2. מסטאטיות לדינאמיות

תהליך נוסף שניתן להצביע עליו בפיוט הוא המעבר מסטאטיות לדינאמיות הולכת וגוברת.

בבית הראשון מובאת סיטואציה סטאטית הנבנית על הצגת תכונות של האל, האל שהוא אדון מבורך העטוף בדעת ותבונה. פעולת האל בעולם עדיין אינה מוצגת.

בבית שני מתחילה להתחולל תנועה: "הַמִתְגָאֶה עַל חַיות הַקדֶש". מתקיימת כאן פעולה אחת והיא מתרחשת בזמן הווה.

בבית השלישי מתקיימת האצה של פעילות. האל פועל שלוש פעולות וכולן מתרחשות בזמן עבר: "בָּרָא... יְצָרָם... נָתַן"].

פעילות אלוהית זו מניעה את המערכת כולה וגורפת אותה למעגל של פעילות. תחילה יהיו אלה המאורות אשר "מלאים... מפיקים... שמחים... ששים... עושים... נותנים" [שש פעולות!], ולאחריהם היקום כולו אשר נותן שבח, תפארת וגדולה לאל על מפעלו. בין לבין רואה האל כי טוב ומניע מפעל נוסף - יצירת הלבנה. נארה, איפוא, שהיקום כולו נשאב לתוך מערכת דינאמית המשתלשלת מפעולת האל ובו-זמנית מניעה אותו ליֶתר-פעילות.

3. מ- 1 ל-2 ....ול-3 [ואולי... ל-4]

התהליך המתחולל בשיר, שבו הולכת ומתרחבת תנועת המניפה של הפעילות השמימית, משתקף גם ברמת תבניות הלשון המספריות.

הפיוט פותח בהופעתו היחידה של האל. יחידותו מודגשת על רקע הופעתן של כל הנשמות המברכות אותו.

לאחר זאת מתחילות לבצבץ בשיר תבניות לשוניות זוגיות: "גָדְלו וְטוּבו", "דַעַת וּתְבוּנָה", "זְכוּת וּמִישור", "חֶסֶד וְרַחֲמִים".

בבית השלישי מופיעה התבנית המשולשת: "דַעַת, בִּינָה וְהַשְכֵּל", "מְלֵאִים... מְפִיקִים... נָאֶה", "שְמֵחִים... שָשִים... עושִים", ואם נרצה - אזי אף תבנית מרובעת: "פְּאֵר וְכָבוד... צָהֳלָה וְרִינָה" [היעדר הנשוא במשפט השני מייצר אשליה של תבנית רבועה].

התפתחות התבנית המספרית מצביעה על מגמה של תנופה ומבטאת תהליך של התעצמות גוברת בפעילות השמימית, הן של האל והן של צבא הקודש. בה בעת משקפות התבניות המספריות הללו מציאות הרמונית, שכן ספרות אלה ידועות בתרבות כבעלות מטען המבטא שלמות.

אמצעים אמנותיים

אקרוסטיכון: הפיוט מיוסד על אקרוסטיכון אלפאביתי [אל...ברוך...גדלו...דעת].

מבנה: לפיוט מבנה מעגלי הפותח בתיאור שליטתו המוחלטת של האל ["אֵל אָדון עַל כָּל הַמַעֲשִים"] ומסיים בקבלתו המוחלטת על ידי צבא השמים ["שֶבַח נותְנִים לו כָּל צְבָא מָרום"]

מילים חוזרות: כבוד, טוב, דעת, תבונה/בינה, גדולה. מילים חוזרות אלה מתארות את גדלות האל, המשלב בשליטתו המוחלטת מידות של מוסר. המילה "כל" [כל המעשים, כל העולם, כל צבא מרום] מבטאת את המציאות הטוטאלית בשיר - השליטה המוחלטת של האל והתקבלותו המוחלטת על ידי צבא מרום.

מוטיב האור: האור מופיע עם בריאת השמש ["טובִים מְאורות"] והוא מקבל גיוונים בהמשך ["..זִיו...נגַה...אור"].. הופעת האור היא ביטוי לחסד האלוהי בעולם ולהאצלת הבורא מעצמותו על העולם דרך בריאת המאורות.

תבניות לשון זוגיות ומשולשות [ורבועות...]: ראה לעיל.

ארמז: הופעת צבא השמים - השרפים, החיות, אופני הקודש- מתבססת על מראה המרכבה ביחזקאל א', מראה המקבל פיתוח ב"מעשה מרכבה" של ספרות ההיכלות.