השואה, רצח שישה מיליון יהודים הוא נושא שהדעת האנושית אינה סובלת, ואינה מסוגלת לקלוט. אם כך, כיצד אפשר יהיה לכתוב יצירות ספרותיות בנושא זה?

חנה יעוז¹ טוענת כי משוררים עבריים משתמשים ב"צופנים", במקום להשתמש במילים מפורשות על מנת לתאר את שארע. צופנים אלו רומזים לשואה ולנעשה באותה פלנטה אחרת. הסיפורת עוסקת בבני אדם יחידים, ומתארת את ההתרחשויות מנקודת תצפיתם, דבר המביא את הקורא להזדהות רבה עם ההתרחשויות.

בעיצומה של השואה, בשנים 1942 - 1943, פעל בגטו וילנה תיאטרון.

ההופעה הראשונה נערכה בו ב- 18 בינואר 1941, כארבעה חודשים לאחר גרוש יהודי וילנה לגטו, וכחודשיים לאחר שתם גל ההשמדה הגדול בו נרצחו למעלה מחמישים אלף מתוך כשבעים אלף יהודי וילנה.

הקמת התיאטרון בעיצומם של ימים כה נוראים מעוררת סערה גדולה בגטו בקרב חוגים פוליטיים ואנשי רוח על הקמת "אקדמית האבל". למרות מחאתם של חוגים אלו, מתקיים הערב הראשון בתיאטרון במועד שנקבע. הצלחתו האומנותית של הערב מלווה גם בהצלחה קופתית לא מבוטלת. הדי הערב הראשון בתיאטרון מתפשטים בקרב ציבור הגטו ומכריעים את הכף לטובת המשך קיומו של התיאטרון.

היה זה גנס, ראש הגטו אשר יזם הקמת תיאטרון בגטו וילנה². גנס האמין ב"עבודה למען חיים", נורמליזציה ופרודוקטיביזציה של הגטו יגרמו להצלת מירב אוכלוסיתו.

הוא ראה בתיאטרון לא רק מקור מחיה ותעסוקה לאומנים, אלא גם דרך להרגעת הרוחות, לשיקום המורל ולהפיכת החיים לנורמליים עד כמה שניתן. לכן שקד לטפח את פעילות התיאטרון ולהכניסו למסלול קבוע. כל זאת תוך כדי ה'אקציות' התכופות וההוצאות להורג ב'פונאר'- שדה ההריגה של הגטו.

בתוך שנה אחת לפעילות התיאטרון התקיימו 111 הצגות. ההצגות נערכו בד"כ לפני אולמות מלאים עד אפס מקום, והכרטיסים נחטפו מראש, ימים ולעיתים שבועות לפני קיום ההצגה. עד לחיסול הגטו ב- 20 בספטמבר 1943 הוכפל מספר ההצגות, ומספר הצופים עלה על 70,000 ! כאשר אוכלוסיית הגטו מנתה בשיאה כ- 20,000 נפש.

הפעילות התרבותית בגטו וילנה לא הצטמצמה בתיאטרון בלבד, יומיים אחרי גרוש יהודי וילנה לגטו נפתחה ברחוב סטראשון 6 ספריה שעל ניהולה הופקד הרמן קרוק מי שהקים בשנים שלפני המלחמה מאות ספריות ומפעלי תרבות בקרב ריכוזי אוכלוסיה יהודית ברחבי פולין. ב- 19 בספטמבר, שבועיים לאחר הגרוש לגטו ובעיצומן של אקציות השמדה היו רשומים בספריה 1485 קוראים והספרים התחלפו בקצב של 400 ספרים ליום.

הספריה ממשיכה לפעול גם בשיאן של פעולות ההשמדה הנוראות בראשית אוקטובר 1941. בתום שנה לפעילות הספריה, מספר המנויים עלה ל- 4,700 מתוך סך כל אוכלוסיית הגטו המונה כ- 17,000 נפש.

הפעילות התרבותית התוססת בגטו מתבטאת גם בתחומי יצירה אחרים. נערכות תחרויות בתחומי היצירה המוסיקלית, האומנות הפלסטית, השירה והמחזאות. בנוסף מתכננים הקמת מוזיאון בגטו, וגנס רוקם תכניות להקמת דפוס ובית הוצאה לאור שימשיכו בפעולתם גם אחרי המלחמה. הימים - ימי ראשית הקיץ של 1943, שבועות מעטים לפני חיסולו הסופי של הגטו.

החיוניות מצאה את ביטויה גם בתחומים אחרים. בגטו הוקמה רשת בריאות פעילה, רשת חינוך לילדים ולמבוגרים. התקיימו עשרות הרצאות וסימפוזיונים. ובצד כל אלה - חיוניות מוזרה גם בתחומי הכלכלה והמסחר: בתי קפה, סופגניות נמכרו ברחובות ע"י רוכלים.

גברים העמיסו על גבם שקי עצים לחימום, בקרקעית השק היה מזון מוברח.
נשים הטמינו במחוך מיוחד בעל כיסים רבים קמח, אפונה, גריסים.
הוקמו אף בית תמחוי ומחסן חברה קדישא³.

המחזה מבוסס על התרחשויות אמיתיות. סובול נעזר בכתיבת מחזהו ברשימותיו של הרמן קרוק אשר תאר את קורות גטו וילנה. הרשימות מצאו בין הריסות הספריה ע"י המשורר אברהם סוצקובר.

ז'אנר היצירה

היצירה "גטו" היא דרמה (= מחזה).

מאפייניה של הדרמה:

מבוססת על דיאלוגים ומונולוגים המניעים את העלילה.
בשורשה של כל דרמה קיים קונפליקט ולא רק סיפור מעשה.

בדרמה הקלאסית ישנן שלוש אחדויות: זמן, מקום, עלילה. שלוש אחדויות אלו נשברו בתקופתו של שייקספיר (מאה 16). יחד עם זאת ישנן דרמות מודרניות בעלות מבנה קלאסי (כלומר דרמה מודרנית ובה מופיעות שלוש האחדויות).

אחד מיסודות הדרמה הוא המתח.
מבנה הדרמה: אקספוזיציה, סיבוך, שיא, השהייה, התרה.

מבנה המחזה

המסגרת הדרמטית של המחזה: עולם גטו וילנה, בשנים 1941 - 1943, כפי שהוא מצטייר במוחו של המספר- שרוליק, הזוכר סצינות מתוך הגטו.

המחזה פותח בתמונה ראליסטית, בתוך סלון בדירה תל-אביבית עכשווית יושב המספר, שרוליק, ומשחזר את עבודת התאטרון בגטו וילנה. שרוליק היה המנהל האומנותי של התאטרון בגטו וילנה ממשיך ומעלה בזכרונו כמה מן המחזות שהעלו, שמות המחזאים, שמות המחזות. הוא מציע לבדוק בספרייתו, אולי שם נותרו מספר טקסטים.

התמונה הראשונה מסתיימת בהרס המציאות ומעבר לעולם אחר, עולם הבמה של זכרון המספר. בתמונה השניה, מופיעה צללית של גבר, אשר פונה לקדמת הבמה אל קצה ערמת הבגדים, לוקח מן הערמה מדי קצין גרמני, לובש אותם, והופך לעיני הקהל לקצין הגרמני קיטל (16).

שתי התמונות הראשונות במחזה באות להמחיש שהדברים שייראו על הבמה לא יהיו כפי שאומנם התרחשו בגטו וילנה, אלא כפי שהמספר- שרוליק המנהל האומנותי, הוא השחקן מפעיל הבובה, זוכר אותם כתמונות מתוך הצגות שהוצגו או שלא הוצגו על במת התאטרון.

כל הדמויות: קיטל, וייסקופ, קרוק, גנס, חיה ואחרים, הם שחקנים- שחקני הלהקה המשחקים לפי זכרונו של שרוליק. וזו הסיבה שאותם השחקנים, חברי הלהקה, משחקים גם את כל הדמויות האחרות: המבריחים הרופאים, הרב, השופט, השוטרים היהודים. לא מטעמי חסכון בשחקנים, אלא על מנת להמחיש כי המשחק נערך מתוך זכרון. לכן אין מקום לראות במחזה "גטו" מחזה דוקומנטרי הבא לספר ולתעד מעשה שהיה. אלא הצגת דברים באופן סובייקטיבי רטרוספקטיבי של ניצול ששרד מאותם ימים.

כיון שהמחזה יוצא מתוך נקודת המוצא של זכרון המספר אין במחזה דמות מרכזית אחת, אלא ה פנורמה של דמויות, שכל אחת מהן מציגה את נקודת המבט שלה ואת התנסותה במאבק להישרדות.

ההישרדות היא הנושא המרכזי של החיים בגטו. המחזה "גטו" הוא מחזה בתוך זכרון אחד הגיבורים המנסה עם האחרים להישרד.

התמונה האחרונה במחזה מחזירה אותנו מהבמה של גטו וילנה אל החדר התל אביבי מייד לאחר הריגת שחקני הלהקה ע"י קיטל. שרוליק קם מבין המתים אל מקום הדירה התל- אביבית, הוא חוזר להיות המספר הגידם מן התמונה הראשונה. הוא מביט סביבו וממלמל: ההצגה האחרונה? ההצגה האחרונה, שאלת? רגע. . . " (115). באותן המילים בהן נפתח המחזה, הוא מסתיים. נסגר המעגל.

המבנה הפנימי של המחזה הוא תוצר של זכרון ולכן קיים בו ערבוב בין המציאות לבין התאטרון.

יש נסיון ליצור איזון בין ההתרחשות ה"מציאותית", החוץ בימתית בגטו לבין ההתרחשויות על במת התאטרון, החזרות של הלהקה והופעותיה.

התמונות שבמחזה מציגות שלושה מישורים: ההתרחשויות בגטו, ויכוחים אידאולוגים בין מנהיגיו, חזרות ומופעים של הלהקה.

לאורך כל המחזה משקפים שלושה משורים אלה זה את זה, כאשר במערכות השניה והשלישית כמעט בכל תמונה מופיעים מספר מישורים.

הקונפליקט המרכזי ביצירה

המחזה מתפתח סביב ציר מרכזי: המאבק להשרדות והדלמה המוסרית העקרונית- מהו גבול המותר והאסור במאבק זה.

האפיזודות השונות משתלבות בתוך "סיפור המסגרת הפנימי" של המחזה והוא הקמתו ופעולתו של תאטרון בגטו. סביב נושא זה עולות כמה שאלות עקרוניות כגון: האם התאטרון הוא גורם חיובי שיש לטפחו או שמא זוהי דרך נוספת לבריחה מן המציאות, תחבולה של הסחת דעת מהאמת הנוראה, תחבולה המשרתת בסופו של דבר את האינטרס של הגרמנים להונות את יהודי הגטו באשליה של נורמליזציה, כדי שניתן יהיה לחסל אותם בבוא הזמן.

יעקב גנס ראש הגטו, מפקיד בידי שרוליק, זמר המפעיל בובת-יד, את המשימה להקים בגטו תאטרון. שרוליק מנסה להתחמק מן המשימה. "איך נעשה פה תאטרון" הוא שואל והרי לפני שלושה שבועות נערך טבח נורא והדם עוד לא הספיק להתייבש. גנס טוען כי דווקא בשעה הקשה, יכולים השחקנים היהודיים באמצעות אומנותם לעזור לכולם. מסביב יש אנשים "עם ראש באדמה", ללא כל הרגשה של ערך עצמי. חשוב להרים לאנשים את המוראל. צריך משהו תרבותי שישמח, משהו שיגרום לאנשים התרוממות רוח. התאטרון יגרום אף לליכוד הגטו. (מזכיר את "יעקב השקרן" ששקריו הם שעודדו את יושבי הגטו).

הרמן קרוק, ספרן הגטו, מתנגד אף הוא לתאטרון- "בבית קברות לא עושים תאטרון" (34). לטענתו תאטרון היא דרך מסוימת לשיתוף פעולה עם הנאצים, שהרי הגרמנים יוזמנו כאורחים להופעות ולקונצרטים השונים. גם אם לכאורה שיתוף פעולה שכזה יציל יהודים. כל מגע שמקימים עם הנאצים, לדעת קרוק, אפילו לתכלית חיובית לכאורה, הנו שלילי- אתה עצמך עלול להדבק בחידקי המחלה.

לקראת סיום המחזה מודה קרוק כי טעה- יש צורך בתאטרון. הוא אינו חושב כי תאטרון מעיד על שיתוף פעולה עם הנאצים, אלא הפעילות התרבותית בגטו ובכללה התאטרון, הם חלק מהמאבק לשמור על צלם האדם. "אנחנו פה בגטו, הוכחנו שבדבר העיקרי הם נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מאתנו את צלם האדם" (87).

חיה המכונה "זמיר הגטו", גונבת קילו שעועית ממחסני הצבא ועל כך היא משלמת לאורך המחזה בשירתה . לכאורה נדמה כי היא שותפה מלאה בתוכניתו של גנס בדבר הקמת תאטרון בגטו, אך בהמשך מתברר כי היא אינה מרוצה מהאשליה שהתאטרון זורה בקרב ציבור הגטו ומסיח דעתם מן העיקר.

הפעילות התאטרונית בגטו נמשכת, למרות הכל, עד ההצגה האחרונה והסיום הטראגי הבלתי נמנע.

המאבק להשרדות מוצא ביטוי ברוב שירי המחזה, כאשר נגנים וזמרים מנגנים ושרים כדי להבטיח את המשך קיומם.

המוסיקה עצמה מהווה נושא לוויכוח בין יהודים- האם מנגנים אותה רק כדי לשכוח את ההווה ולרצות את הנאצים? או שמוסיקה ושירים הם ביטוי להתנגדות, ואפילו פסיבית, לדיכוי ולמוות.

"המוות מרקד סביבכם, ואתם שרים ומרקדים בתוך עיר המוות! זה סקנדאל!" (94), כך טוען ד"ר פול, החוקר היהודי- הנאצי. משפט זה הוא מעין מוטו לפיו אורגנו החומרים המוסיקאליים שבמחזה, עד לשיא שבסיום, שהוא מחרוזת שירים וריקוד מוות.

נושא ההשרדות מודגש כל העת במחזה. במיוחד, בפגישות בין שתי הדמויות ה-"מוסיקאליות" שבמחזה: קיטל וחיה.

כבר בראשית המחזה קשורה המוסיקה להשרדות. קיטל מגלה שעועית גנובה אצל חיה וכי חסרים 60 גרם . הוא מאפשר לה לשיר כדי להציל את חייה. בראשונה היא שרה תפילה מלאה ספק ויאוש "מי אתה שבידך / גם מותי וגם חיי?" (21), השיר אומנם ריגש את קיטל המוחה דמעה "אבל השיר הזה שווה רק עשרה גרם שעועית" (שם). השיר "נקרעו לי נעלי אוי לשתי רגלי!" בו מוצגים באופן אירוני התנאים הנוראיים של הגטו ואף החיוניות וההעזה שהיו לאמנים, שיר זה מאזן את תחושת הדיכאון. בהמשך מוקמת להקת התאטרון ונוצרת אפשרות להאריך את חיי חבריה, לכן שביבי תקוה קיימים בשירתה של חיה "אמרו לא חלום הוא?" (29).

במסגרת החזרות לקראת ההצגה יש שיר המכריז "זה זמן קשה , אכזר" (37). קיטל מופיע כשבידיו שני נרתיקים גדולים וחד חידה ששכרה חיים או מוות: באיזה מן הנרתיקים נמצא השמייסר ובאיזה משניהם הסקסופון. שרוליק מנחש נכון. קיטל מוכן להניח את השמייסר שהוא הצד האחר של הסקסופון. אותה האומה שיצרה מוסיקה נהדרת ביצעה את מעשי הרצח המתועבים בתולדות האנושות. "ביום חיסול הגטו" אומר קיטל הוא יצווה להעמיד פסנתר ליד השער, וכשהיהודים יצאו שורות שורות אל הרכבת הוא בעצמו ישב שם וינגן למענם במו ידו.

אחד הנערים המבריחים, שר שיר מתאטרון הגטו. השיר על הפקר ומרירות ורצון לחיות, הוא ביטוי למציאות בה נערים ללא הורים התפרנסו מגניבה והברחה (57- 58).

חריף יותר הוא הניגוד הקיים בין ההשלמה הפסיבית בשיר "אוי לימים כלילות" (71), לבין שיר המרי שבתמונה זו: "שוב נשחט חסר הישע" שמתריס: "אם למות אז בקרב" (82) השיר יוצר עימות מוסיקאלי- פוליטי. גנס פורץ פנימה ופוקד להפסיק את הנשף. שירים שכאלה מעמידים את הגטו בסכנה. תאטרון ושירים "בבקשה! אבל תאטרון שישמח את האנשים. האוכלוסייה צריכה להיות שקטה ממושמעת, עובדת" (83).

חיה שרה שיר ערש שבניגוד לציפיות המקובלות משיר ערש, שרה אם לילד שלה הנמצא אצל אישה אחרת שאביו נרצח ועלה בתמרות עשן.

התמונה האחרונה מצטיירת באופן קברטי בגלל השירים והיא הניגוד הגמור לסוף המר של ההצגה- חיסול השחקנים. בתמונות הסיום מזמרים השחקנים: "ארוז מהר, ארוז מהר / עכשיו אתה מלבוש חשוב / מחר אתה סמרטוט עלוב / גמור מהר, גמור מהר / כלום מכם לא ישאר / היום אתם על הבמה / מחר אתם הערמה" (109). בשיר זה, שהוא שיר אותנטי מהגטו, טמון רעיון קדושת ההשרדות.

הבובה כסמל

במחזה הבובה במחזה הינה מחד דמות לכל דבר, בעלת זהות ואופי אך מאידך היא מריונטה המופעלת ע"י מפעיל בובות⁴.

הבובה ממלאת את תפקיד הליצן, השוטה האומר את האמת וחושף דברים שגבורים אחרים היו מעדיפים לא לומר בקול: היא מתחצפת כלפי קיטל, מלגלגת עליו ועל מדיניותו בהעזה שאיש מהגבורים אינו מרשה לעצמו, הבובה היא שמגלה את אהבתו המוצנעת של שרוליק לחיה. הבובה היא זו שמסיימת את המחזה פצועה ושותת דם, ומחזירה אותנו אל המציאות. . . "עכשיו אתה על הבמה. . . מחר אתה בערמה" (114 - 115).

הבובה מסמלת את היסוד החופשי של רוח שרוליק ודמויות אחרות כגון: קרוק שלא ניתן להכריעו. לכן בחר המחזאי בבובה שאינה מפחדת לומר את האמת (כמו מטורף במחזות אחרים) ומשמשת גם דוברת סאטירית המוסיפה נקודת ראות של הומור, מעין אתנחתא קומית המפיגה את המתח ואוירת החרדה והאימה.

מוטיב הבגד

הבגדים במחזה הם יותר מאשר תלבושות לצורך מלוי תפקידי השחקנים. השחקנים מופיעים על הבמה כשהם "לבושים בגדים קרועים ומרופשים" (16). תאור זה הוא שחזור של מציאות ממשית.

עלייתו של וייסקופ קשורה בבגדים, בעסקי חייטות ובמכונות תפירה. וויסקופ הוא המחלק לשחקנים את התלבושות השונות מתוך אותה ערמה

"קחו תלבושות לתאטרון. . . הכל ממויין שמלות. . . מעילי נשים. . . בגדי ילדים" (43).

לצופה במחזה, כמו גם לשחקנים ברור מהיכן הובאו הבגדים ומי לבש אותם בעבר. אלו הם בגדים של יהודים שהוצאו להורג במחנות ההשמדה ע"י הגרמנים. קיטל אינו פוסק מלרמוז מהיכן הגיעו בגדי השחקנים וה"פנינים" שאותן הוא מעניק לחיה הזמרת.

כאשר וייסקופ מתאר את תהליכי עיבוד התלבושות מתברר מעבר לכל ספק כי הבגד הוא דימוי לאדם ואילו תעשיית הבגדים הינה אנלוגיה למכונת ההשמדה.

"במכבסה שלנו מתערבב הכל. . . מה שקורה אצלנו בדודים זאת דרמה! האש בתנורים שואגת, והאויר בוכה מרוב אדים של כלור וסבון. הכל נשרף. הבוץ, הדם, השמן. צריך לראות את הביוב: נהר רותח של זרמים שחורים ואדומים" (44).

הבגדים מופיעים לאורך עלילת המחזה שבה תאטרון- מקום בו מתחפשים, הדמויות משתנות ע"י החלפת בגדים.

הבגדים הם כיסוי כמו ש התאטרון בגטו וילנה גם הוא כיסוי למציאות, לאמת המרה: לבסוף תוכנית החיסול הסופי חלה על כולם- על שחקני התאטרון כמו על כל היהודים האחרים כולל ראש הגטו וכל משתפי הפעולה עם הנאצים.

במחול הבגדים שבסיום המחזה מופיע מוטיב הבגד. כאן הוא משל לגורל היהודים בגטו ובמחנות ההשמדה. הבגדים רוקדים ושרים:

"אנחנו שוב חופשיים! /שוב לא ימיינונו /. . . ושוב לא ישליכונו לערמות הבגדים! /שוב לא יפרידונו /. . . גברים לחוד, נשים לחוד /לחוד הילדים!. . . יותר לא יחתכונו /יותר לא יגזרונו / יותר לא ידקרונו / דקור במחטים. . . " (106 - 107).

הנמשל ברור: הבגדים הם בני אדם. ההפרדה בין גברים נשים וילדים וערמות בגדים במחנות ההשמדה. הסצנה האחרונה סוגרת מעגל. תחילת המחזה במיון בגדים, כשם שקיטל אומר: "להפריד בין יבשים ורטובים. גברים לחוד, נשים לחוד, לחוד הילדים. כל סוג לחוד" (16).

סלקציה של בגדים- אנשים שבפתיחת המחזה מסיימת את המחזה ואף חוזרת על אותם המילים "גברים לחוד נשים לחוד / לחוד הילדים!" (107). החליפה אומרת "כמעט נחנקנו מהרוחות ומהגזים הנוראים" (108) והדברים מתקשרים באופן אסוציאטיבי לתאי הגזים.

בסיום אומרת הבובה: "עכשיו אתה על הבמה- מחר אתה בערמה" (109), כלומר במחנות ההשמדה. הפניה "אתה" אינה מופנית אל הבגדים, אלא לקהל תושבי הגטו ורומזת להם מה יהא בסופם.

דמות שמעוצבת ע"י בגדים הוא קיטל. קיטל הוא הנאצי האלגנטי: בידו האחת סקסופון ובשניה "שמייסר" דרוך. הסקסופון הוא צידו האחר של השמייסר- מרמז כי האומה שלה תרבות נהדרת עשתה גם מעשי רצח נוראיים.

קיטל הוא הבגד הלבן שלובש יהודי בבואו לבית הכנסת ביום הכיפורים- קיטל הוא תכריך- בגד המתים הלבן, הוא מלאך המוות הלבוש תכריכים.

קיטל צץ ועולה במחזה כמו נחש מבין ערמות הבגדים. כמו נחש שמחליף עורו הוא פושט צורה ולובש צורה בלבושו של ד"ר פול⁵.

קיטל מסייע להקמת התאטרון, הוא מפלרטט עם חבורת האומנים המושכת אותו בהיותו אומן.

ד"ר פול הוא חוקר מהמשרד של ד"ר אלפרד רוזנברג לחקר היהדות ללא יהודים. הוא למד תלמוד ומדבר אידיש, והוא אף רואה באידיש חזרה לשורשים.

שתי הדמויות הן מהות סכיזופרנית של היסוד הגרמני.

קיטל מתעלל ביהודים ובסוף המחזה הוא רוצח אותם. בדמותו השניה כד"ר פול הוא מציל עצמו ע"י הטלת שליחויות מחקר על קרוק. כל עוד מתבצע המחקר הוא לא ישלח לחזית.

השורש בגד משמעו כיסוי, אך גם בגידה.

היהודים התכוונו להצלה, ע"י כיסוי ושיתוף פעולה עם הנאצים למען תכלית נעלה- שמירת החיים.

הגרמנים שידעו מנין מובאים הבגדים, בוגדים ביהודים והורגים אותם. "הבגדים עושים את האדם ולבסוף הבגדים הם כל מה שנשאר"⁶.

הבגד שהוא לכאורה אביזר תאטרוני מסייע לעיצוב מציאות השואה. בעזרת מוטיב הבגד מועברת תחושת האימה כמטאפורה ולא כתאור נטורליסטי דוקומנטארי של המאורעות.

המחזה בוחן את התנהגותה ומעשיה של ההנהגה היהודית בגטו ואת מערכת השיקולים שהנחתה אותה כגילוי נוסף של המאבק להשרדות. גנס הוא המיצג את מערכת ההכרעות והדילמות שהועמדו במבחן באותן הנסיבות.

גנס נאבק לפרודוקטיביזציה של הגטו, זהו חלק מהמאבק לביצור העמידה הרוחנית של יהודי הגטו. במקום שהמדים הגרמניים הקרועים ישלחו מן החזית הרוסית לגרמניה, הוא מתכנן להקים בגטו בית מלאכה גדול לתיקון מדים. מה שמענין אותו אינו איך לחסוך כסף לוורמאכט, אלא ש"עוד חמש מאות פועלים, זה עוד חמש מאות משפחות שהקיום שלהן מובטח". (כאן סובול משלב עובדה הסטורית שהיתה בגטו לודז').

מבחנו הקשה של גנס בא לידי ביטוי בהכרעה הקשה והאכזרית שהוא חייב לקבל בפרשת אושימנה, הכרעה המבוססת על עובדות הסטוריות. גנס מצליח להתמקח ולהפחית את מספר הנידונים להשמדה מבין ה"בלתי פרודוקטיבים" והזקנים. הוא אינו מוטרד משיתוף הפעולה עם הגרמנים בביצוע האקציה, ומאמין כי הדורות הבאים ישפטו אותו לזכות. הידיעה שמחזקת את גנס בעבודתו הבזויה, שאם הוא לא יעשה את העבודה, היא תעשה ע"י אחרים ואז התוצאות עלולות להיות קשות עוד יותר.

אותה דילמה עקרונית מתעוררת גם בקרב רופאי בית החולים של הגטו. ברשותם מצויה כמות קטנה של אינסולין והשאלה אם להפסיק את אספקת האינסולין לחולים האנושים חסרי הסיכוי כדי להאריך את ימיהם של האחרים, שיש להם סיכוי.

את עקביות דעותיו של גנס ניתן לראות בתגובתו לדילמת האינסולין כי יש להציל את החזקים, ואת החלשים, חסרי הסיכוי להקריב. לדעתו יש להציל את מה שאפשר, לכן הוא רוצה תאטרון- חיי רוח, לכן אינו הולך ליער כי הוא רוצה להציל כמה שיותר יהודים.

לכל אורך המחזה מאמין גנס כי אם יוכיח עצמו הגטו כדאי מבחינה כלכלית לגרמנים, אם ישמור על מנהל תקין, לא יושמד.

דמותו המורכבת והשנויה במחלוקת באה לידי ביטוי בדבריו בעודו שתוי, אז יוצאת האמת מפיו- רבים חושבים שהוא בוגד בבני עמו. מחד, הוא מוביל אותם למוות כשהוא מצווה לפוצץ מקומות מסתור שהכינו, ומאידך הוא מנסה להציל יהודים מהמוות, בחפשו דרכים להסתיר יהודים.

הרמן קרוק , רושם רשומות הגטו, מקים ספריית הגטו והספרן הראשי בה, מתבקש ע"י ד"ר פול הוא החוקר את היהדות ללא יהודים, לערוך מחקר על העדה הקראית בוילנא. קרוק מסלף במתכוון את תולדות הקראים ומציגם כקבוצה שמוצאה אינו יהודי וזאת על מנת להצילם.

ד"ר פול, חריף שכל ולא ניתן לשטות בו, הוא אומר שטעוני המחקר כל- כך משכנעים עד שכמעט הצליח קרוק לשטות בו. אך הקראים הם יהודים לכל דבר, וכי קרוק טווה מערכת שלמה של שקרים וחצאי אמיתות.

יחד עם זאת ד"ר פול אינו גונז את מחקרו של קרוק ואף שולח אותו בתוספת המלצה חמה לשליטים בברלין. זאת ועוד ד"ר פול מטיל על קרוק משימה חדשה- עריכת רשימה של כל הספרים שנמצאים בספריות המנזרים בוילנא ובסביבותיה (91). מדוע ד"ר פול שולח מחקר שגוי לברלין? מה הטעם בעבודה החדשה שהטיל על קרוק? כך מבטיח ד"ר פול את קיומו של קרוק. כל זמן שקרוק עובד למען ד"ר פול, ד"ר פול לא ישלח לחזית ויחיה.

בנקודה זו דמויותיהם של גנס וד"ר פול מקבילות- כל עוד תהא עבודה ליהודים הם ינצלו מן הכבשנים. קרוק שאינו טיפש מסרב לעבודה שמטיל עליו ד"ר פול- "את כל המשפחה שלי רצחתם. עכשיו אתה מצפה שאציל אותך?" (92). עבור ד"ר פול עבודתו של קרוק היא הצלתו שלו ושל קרוק גם יחד.

לא את כולם עניינה הצלת יהודים רבים ככל האפשר. וייסקופ הוא החייט שהקים מתפרה למדי הגרמנים. שוכח את המטרה האנושית של בית המלאכה שלו: הצלת פועלים יהודים.

בניגוד לכל מאבקי ההשרדות האחרים מאבק השרדותו של וייסקופ חדל להיות מאבקו של הגטו והופך להיות מאבק אישי להצלחה כלכלית ולהשגת עמדת כוח. מפועל אריג אלמוני הוא הופך בעזרת המלחמה, תוך שבועות מעטים, למלך הגטו.

וייסקופ מגיע לעימות עם גנס על מספר הפועלים שיש להוסיף למפעל החדש שלו- הוא מעונין ברווחים ואילו גנס מעונין "בעוד חמש מאות משפחות שהקיום שלהן מובטח". תשובתו של וייסקופ "אני לא מנהל מוסד צדקה, אלא מפעל רווחי" (96- 97). תשובתו מכשילה אותו. הוא מושפל ויורד מן הבמה.

וייסקופ מייצג את הראש היהודי המצליח להסתדר בכל תנאי ואת שכרון ההצלחה המביא אותו לאובדן תחושת המציאות ולהעדר אומדן נכון של ערך עצמו בנסיבות של זמן ומקום.

וייסקופ מגלם את המאבק להשרדות בגילוי הנמוך, האנוכי והאינטרסנטי. הוא נמצא בקצהו הנמוך של הסולם ההירארכי של שיקולי מוסר אנושי וגילוי סולידאריות לאומית עם מאבקו של הגטו לקיום ולהשרדות.

ביום השנה לקיום התאטרון היהודי בגטו וילנה 15.1.43 אמר גנס כי הרעיון להקמת תאטרון עלה בדעתם מתוך רצון לתת לאדם את האפשרות להשתחרר מן הגטו למשך שעות אחדות. את זאת, לדעתו הם הצליחו לעשות. הגוף נתון בגטו, ואילו את הרוח לא הצליחו הנאצים לשעבד.

הרמן קרוק, אומר במחזה כי הם הוכיחו בגטו, שבדבר העיקרי הנאצים נכשלו: הם לא הצליחו לשלול מהיהודים את צלם האדם (87).

ו"מאחר... והזכרון מתעמעם כגחלת, יש לדאוג כי תהא תודעה זו בבחינת שלהבת העולה מאילה"⁷.

ביבליוגרפיה

המחזה

• סובול יהושע, גטו, הוצ' אור עם, 1984.^*

ספרי עזר ומאמרי בקורת

• אוריין דן ויערי נורית, "גטו- ממחזה להצגה", במה 98 - 99.
• ברזל הלל, דרמה של מצבים קיצוניים, הוצ' ספרית פועלים, 1995.
• יעוז- קסט חנה, סיפורת השואה כסיפורת הסטורית וטרנסהסטורית, תשל"ט (דיס).
• יערי נורית ודן אוריין, "המקט של העולם", עיתון 77 גליון 56, 1986.
• יצחקי ידידיה, "התבוננות אקטואלית בהסטוריה", עלי שיח 24, 1986.
• פיינגולד בן- עמי, השואה בדרמה העברית, הוצ' הקיבוץ המאוחד, 1989.

קטעי עיתונות:

• הנדלזלץ מיכאל, "גטו", הארץ 6. 4. 84.
• פוקס שרית, "תאטרון בבית קברות", מעריב 19. 4. 84.
• ראובני אריאלה, "גטו לסובול בחיפה", דבר 4. 4. 84.
• POMERANTZ MARSHA, "GHETTO DRAMA", THE JERUSALEM POST 18. 5. 84

הערות:

1. יעוז - קסט חנה, סיפורת השואה כסיפורת הסטורית וטרנסהסטורית, עמ' 219.
2. למרות שבמחזה היוזם הוא קיטל - חובב האומנות.
3. מתוך: המבוא למחזה "גטו" לסובול.
4. פיינגולד בן- עמי, השואה בדרמה העברית, עמ' 105.
5. ברזל הלל, דרמה של מצבים קיצוניים, עמ' 283.
6. תרגום חופשי מתוך:POMERANTZ M, "GHETTO DRAMA" THE JERUSALEM POST 18. 5. 84
7. לאו ישראל מאיר, השואה ותקומת מדינת ישראל בספרי ק. צטניק, מדריך למורה ולתלמיד, עמ' 8.
* יש לציין כי סובול אשר כתב את המחזה ב- 1984, עורך בו שינויים כבר כשההצגה עולה בתאטרון העירוני בחיפה וגם מאוחר יותר לפני הצגת המחזה בלונדון (1989) ובארה"ב (1992). עיקרו של המחזה איננו משתנה. סובול חידד את משחקו הכפול של גנס שמחד הוציא לפועל את דברי הנאצים ומאידך עזר למחתרת והצילה מהשמדה וודאית. כמו כן נוספו דמויות שמשחקות את השחקנים, לעיתים הטקסט נאמר ע"י דמות אחרת, את הבובה מן הטקסט הראשון משחקת שחקנית בטקסט השני.
כיוון שכך ניתן למצוא היום בספריות ובחנויות הספרים את המחזה בשתי גרסאות. (גרסה 1984, גרסה 1992).

---