את ספרה החדש של לאה פריד יש לכלול בז'אנר "ספרות הזכרונות" שנפוץ בשנים האחרונות והמתעד את חוויותיהם של ניצולי השואה ששרדו את אימי המלחמה ההיא וחשים צורך נפשי עמוק להעלות זכרונות אלו על הכתב בטרם יהיה מאוחר. לאה נמסרה על ידי הוריה בגיל חמש לידידת אמה ינינה בניסיון להצילה ממות כמעט בטוח בגיטו טרנוב. כבר בגיל חמש מתגלה פן דומיננטי באישיותה הסקרנות. אלא שהסקרנות לטבע, "לראות את השמים, להריח ולהתבשם" (עמ' 16) לפתוח את החלונות לנשום את האוויר ולצעוק בהתפעלות בקריאה אה! כמעט עלו לה בחייה. השכנה גלתה שבבית זה מוסתרת ילדה יהודיה ואז ינינה הגויה חברתה של האם נאלצת לקחתה למנזר שם חיה שלוש שנים.

כבר בגיל חמש לאה היא בעלת מודעות עצמית גבוהה. היא חשה רגשי אשמה על מעשי הקונדס שעשתה, ולכן מסכימה בדומיה לתכנית ההצלה החדשה. לאה ילדה נבונה לומדת במהרה את סיפור הכיסוי:

"מעתה שמך ינינה ולא לילה. אני דודתך, אחות אמך. אמך נהרגה בהפצצות בוורשה ואביך נהרג כשלחם בשורות הצבא הפולני. מאחר שאין לך איש מלבדי, החלטתי לגדל אותך פה במנזר. הנזירות אינן יודעות שאת יהודיה. רק אני יודעת ואת שותקת ולא מגלה לאיש שום דבר". (עמ' 18)

שם במנזר הוטלו עליה מטלות חקלאיות. היא עבדה בלול , אספה ביצים חלבה את הפרה הגי'נג'ית ובשובבות ילדותית זחלה מתחת לבטנה לשתות ממנה חלב מקציף וטעים להפליא. לאה הילדה אינה מוותרת על מנעמי החיים המועטים שנקרים בחייה ומנצלת אותם עד תום. וכשסיימה עבודות אלו נאלצה להבריש את רצפת העץ ולאחר מכן להאכיל את החזירים.

"הממונה" מבינה שלפניה ילדה אחראית והיא מקבלת תפקיד חדש להביא אוכל ליהודים המוסתרים מעל לרפת. שובבות של ילדה הצמאה לחופש ולהנאות פשוטות של החיים עלו לה בהצלפות ובכליאה בדיר החזירים, שם שרצו העכברושים. מכות מצד ה"ממונה", זריקתה לפרוזדור הקר לשנת לילה כשעל גופה שכבה של זוהמה כינים ופצעים כל אלה רק הגבירו בה את הצימאון לאהבה לרוך ולהתרפקות. אין פלא שחלתה בדלקת ריאות כשבנשמתה עצבות גדולה.

מפלט לתחושות קשות אלו היא מוצאת בכנסיה בה יכלה להתחבר לדבריה, "למה שלמעלה מאתנו". (עמ' 28)

כדי להבין כיצד יכלה ילדה כה קטנה לשרוד את תקופת השואה בתנאי פתיחה כל כך קשים, בתנאי קור פיזיים ואנושיים כאחד, ללא אהבת אם ואב עלינו לבחון את אישיותה המיוחדת שנתגלתה כבר בגיל צעיר. סקרנות טבעית, כוח התמדה, אהבת הטבע וכל מה שמצוי בו, הסתכלות אופטימית בליווי נפש פיוטית בעלת אינטליגנציה גבוהה שמצליחה להתאים עצמה לסובב אותה כל אלה סייעו לה להסתגל לחיים במנזר.

על כוחות הנפש הגדולים שהיתה צריכה לגייס יעידו דבריה:

"הדחקתי תחושות של קור והדחקתי תחושות של פחד. כל חיי נשארתי ילדה בת חמש, שאין לה יד כדי לתפוס בה, שאין לה גוף להישען עליו, שאין לה עיניים לפגוש ולהביט בהם. כמו בובת העץ של סבא ג'פטו ניסיתי לייצב את רגליי ולעמוד". (עמ' 34)

עם השחרור הגיעה סבתא, אם אמה והוציאה אותה מן המנזר. לכאורה לאה שנצלה מהתעמרותה של אם המנזר אמורה היתה להגיע למנוחה ולנחלה, אלא שדווקא השחרור הפיזי העצים את הבעיות התיאולוגיות, שהרי היא נוצריה והסכימה לעזוב את המנזר רק בתנאי שסבתא היא נוצריה. כשגלתה את האמת שוב חשה שמשקרים לה. אלא הסבתא היתה " אישה חכמה וידעה לרפא אותי ממשוגותי בשקט ובתבונה". ( עמ' 32). המודעות העצמית וכושר ההחלטה שאפינוה עד עתה באים לידי ביטוי בנחישות דעתה לעלות לארץ. כשהיתה בת תשע וילדים ברחוב צעקו "ז'ידים לכו לפלסטינה". (עמ' 37). היא באה לסבתה ואמרה לה: "אני רוצה לנסוע לפלשתינה ומה שיותר מהר יותר טוב" (עמ' 37). גם תיאור הצטרפותה ליהודים אוכלי הכשר באונייה הוא ביטוי למודעות עצמית ולביטוי לדרך החיים החדשה בה בחרה וכל זה בגיל תשע בלבד. (עמ' 39).

חלקו השני של הספר הוא תיאור עלייתה לארץ כשהיא מובאת לבית סבה וסבתה מצד אביה .

המפגש הראשון ביניהם עמד בצילה של השוואה מיידית בין סבתא זו לסבתא סלה שנשארה חולה בפולין, כשזו נראית לה חמורת סבר חדה וגרמית. גורלה נחרץ כשכתבה לסבתא בפולין שסבא וסבתא הם אנשים עצובים וקמצנים ובקשה שתבוא מהר ותגאל אותה מהם. סקרנותם של הזקנים גברה והם פתחו את המכתב .

" גורלי נגזר. במשך תשע השנים, שבהן חייתי בביתם, סבתא ואני הפכנו לאויבות בנפש". (עמ' 42).

סבתא זו לא רק שלא חבקה ולא נשקה אותה כפי שעשתה סבתא סלה בפולין אלא התאכזרה אליה בדרכים שונות, בעקיצות, בהטפות מוסר ובניסיון מתמיד למצוא בה פגמים שונים כמו פטפטנות, המוניות וחוצפנות. את חיפושה הנואש לאהבה פירשה הסבתא כסטייה מינית, וכשישבה על ברכיו של הסבא, היחיד שאהבה, שם צעקה עליו הסבתא ביידיש "אתה לא מתבייש להחזיק על ברכיך, אזע גרויסע בהמה". (בהמה גדולה כל כך, עמ' 55).

כל ניסיון של הנערה להתערות בחברה כמו להצטרף לתנועת נוער נתקל בסירובה של הסבתא וכך נמנע ממנה להיות בחברתם של הצברים. (עמ' 54 - 55)

היא משקיעה מאמצים בלימודים ואכן הייתה תלמידה טובה. כשמתגלים מכתבי האהבה שכתב לה המורה שוורץ מגדפות אותה הסבתא ודודתה מינה ומכנות אותה בכינויים מלאים ארס ושנאה. הן מטיחות בה שהיא איננה ממשפחתם אלא החליפו אותה במנזר וכעת היא מכתימה את שמם. (עמ' 59)

אין פלא שהדחייה, העילבון והכעס שנדחקו פנימה בשתיקה לנשמתה גבו את המחיר במחלת האסמה שתקפה אותה באחד הלילות לאחר שהסערה שככה. והיא מסכמת את מצבה הנפשי המעורער במילים:

"והנפש - נפשי כבר היתה מעוכה לגמרי. המחנק הפך בן לוויתי הקבוע". (עמ' 60)

כיצד אפשר לשרוד בתנאים שכאלו ? לאה הצליחה, כי לא פחדה מהסבתא. כשראתה שהיא פוגעת בסבא ובסעודת שבת לא נתנה לו את מנת העוף כי לדבריה הוא אוכל כל השבוע דברים טובים, לאה קפצה כנשוכת נחש וללא פחד מהזקנה תבעה בפה מלא: "תשימי לסבא עוף" (עמ' 61)

עם סיום בחינות הבגרות לאה מחליטה לקחת את גורלה בידיה ולדאוג לעצמה. היא עולה לירושלים ללימודים באוניברסיטה בשילוב עם עבודה במוסד לילדים.

החלטתה להתחתן מלווה בהרגשת חסרונם הגדול של הוריה, חיסרון שלא מש ממנה עם הידיעה שהיא נושאת בתוכה חיים:

"אימי הציצה אליי מאי שם, אבל היא לא הייתה. החסר שלה זעק עכשיו יותר, רק אמא מבינה ומרגישה את סוד החיים המתעוררים בך, את הרגשת המליאות וההתרחבות המחבקת, את הכמיהה לשינה ואת הקשר האלחוטי המתהווה בינך לבין עוברך. רק היא חשה כמוך את חבל הטבור שנחתך אך לא מתנתק לעולם". (עמ' 71)

תחושת החסך, הגעגועים לחום האם מוחשיים ולכן קל מאוד להזדהות עם הכותבת. ניתן לומר שטראומת השואה שחשה במנזר ושביטויה היו ניתוק מההורים, ניכור חברתי, השפלה וביזוי גופני ונפשי חזרו על עצמם באופן אירוני בביתם של הסבא והסבתא פה בארץ. רוע לב, קמצנות נפשית וחוסר יכולת להתמודד עם נערה מתבגרת שנשארה ללא הורים ונפשה מחפשת בצורה נואשת אהבה, עידוד ותשומת לב הם שאפיינו את האווירה העכורה והמדכאה של ביתם.

ולאה התגברה על הכל. בעבודה נפשית גדולה ובמאמצים אדירים הדחיקה כדבריה את

"חתכי הפרידה, הדחקתי את קור הרצפה שנזרקתי עליה בלילות החורף.. הדחקתי את הבכי וייבשתי את הדמעות ואיש לא ישב לידי. את הסיפור שלי בניתי סדור כאבני דרך, אני נשענת עליהם ולא מועדת כמעט" ( עמ' 79)

ובמסר אופטימי היא מסיימת:

"וכשהמציאות טופחת על פניי אני מנסה להרים את הראש, להתנחם במה שיש לי ולהתעשת" (שם)

הספר כתוב בשפה יפה קולחת וברורה והקורא שותף לחוויותיה של הכותבת מזדהה עמה, חש את עלבונה וגאה ביכולתה לשרוד בכל המערכות למרות יתמותה. תיאורי הטבע החי והצומח היפים והאידילים שזורים בהומור עדין ומעידים על נפש פיוטית ועל כתיבה יצירתית ספרותית, ובאשר לכותבת הם משאת נפשה המפרים את דמיונה והם שנתנו לה טעם וחיים בשנות הילדות האבודה במנזר האפל, הקודר והמדכא.

ביטויי הלשון והמטאפורות המיוחדות מעשירים את הספר והופכים אותו לפנינה ספרותית מזוקקת.

ולסיום נימה אישית על לאה, אותה אני מכירה כחברה לעבודה מעל לשלושים שנה. כעת ברור לי שאותן תכונות שבלטו בה בילדות עוצבו על ידה במשך השנים והפכו לדומיננטיות באישיותה. הרצון לחופש ולעצמאות, נחישות הדעת והרצון להיות אמיתי ללא מעטה של כיסוי שקרי עיצבו את אישיותה. ישרות הלב וכנות מבלי לחשוש מה יאמרו מסביבה היו נר לרגליה. לאה תמיד בלטה בהזדהותה עם החלש והפגוע שהחברה עשתה לו עול והיא מיד נרתמה להגנתו בכל כוחה. גם כמחנכת שנים רבות השקיעה מאמצים רבים בהרעפת אהבה והקניית ביטחון עצמי לתלמידותיה. כמורה לספרות השקיעה מחשבה רבה להמחשת דמויות ספרותיות ובשיעוריה ישבו התלמידים מרותקים.

פעמים רבות שמעתי ממנה פיסות מידע על חייה וכבת לניצולי שואה חשתי עמה הזדהות רבה. אך עם קריאת הספר אני חשה אליה גם הערצה גדולה על יכולתה לנצח במלחמה כנגד סביבתה העוינת ועל מלחמתה במשך חייה להילחם באופל שחתום בנפשה. אני מעריצה את כוחות הנפש שגייסה בעבר ובחיי היום יום כדי להמשיך לבנות, לחייך, ולרקוד בשמחה כשבתוכה עצבות כרונית שלא ניתן לעוקרה כפי שמעיד שמו האוקסימורוני של הספר.