המטפחת כסמל מטאפיזי בסיפור החסידי וגלגוליה
בסיפורי עגנון ובשירת אצ"ג
בסיפורי עגנון ובשירת אצ"ג
ד"ר דינה לוין
מתפרסם לראשונה באתר דעת • תשס"ז • 2007
|
תוכן המאמר:
הבעש"ט והמטפחת ר' אלימלך ור' שמואל ר' אלימלך ואחיו ר' זושא מחזירים את הילדים בתשובה מבנה הסיפור התשובה בחסידות הדמויות ר' אלימלך ור' זוסיא ההורים הילדים האפילוג דרכי עיצוב המטפחת / ש"י עגנון, אלו ואלו, עמ' רנד - רסז בלבב ימים / ש"י עגנון, אלו ואלו, עמ' תפה - תקנ עם המטפחת המשי ביד / אצ"ג סיכום |
הספרות העברית בשירה ובפרוזה קלטה מוטיבים חסידיים רבים. שני יוצרים דגולים של הספרות העברית עגנון ואצ"ג ינקו מעולמה של החסידות והיא טבועה ביצירותיהם.
במאמרי זה ברצוני לבחון את מוטיב "המטפחת" כסמל מטאפיזי כפי שמופיע במספר סיפורים חסידיים ואת גילגולו של מוטיב זה לספרות העברית בשני סיפורים של עגנון ובשירו של אצ"ג.
נבחן מוטיב זה בסיפור החסידי.
הבעש"ט והמטפחת
ושאלו לכל האנשים "בשל מי הדבר הזה?", ואמר הבעש"ט בעצמו: "בשבילי".3הסיפור מתאר את הכוונות והייחודים שעשה הבעש"ט כדי להשפיע על מהלכי שמים לעשות מעשה יוצא מגדר הרגיל. התשתית התנכית לסיפורו של יונה4 יוצרת אנלוגיה משלימה בין יונה לבעש"ט.
ויחפצו להטיל אותו ובני ביתו והאנשים אשר היו עמו, וגם ר' צבי סופר ור' יהודא ליב סופר, אל הים. והוא שכח כל סודות התורה והכוונות ונהיה כהדיוט. וביקש מר' צבי סופר ומבתו אדל להזכירו איזה מהכוונות. והזכירו אותו א' ב' וכוונותיו, אשר לימד אותו. והתחיל ליחד ייחודים בא"ב וחזר לאיתנו. אז פשט המטפחת על הים והושיב כולם על מטפחתו ומטפחות שלהם. ונסעו כולם על הים ויבואו לסטאמביל, וזה היה קודם חג הפסח".
שניהם זוכים למעשי ניסים וניצלים ממוות בטוח. פרישת המטפחת על פני הים והיכולת לשוט עליה, לא להיטבע ולהגיע בשלום חזרה לסטאמבול התאפשרו בזכות הייחודים והכוונות שעשה הבעש"ט, ובזכות מסירות הנפש שלו להגיע לארץ ישראל עם כתב היד החשוב. כאן מגיע הסיפור לנקודה האקסטאטית הרוחנית הגבוהה.
סיפור נוסף על נס גלוי שקרה לבעש"ט נמסר מפי ר' יצחק מקומארנו: הבעש"ט לאחר שלמד מאחיה השילוני את השימוש בשמות הקדושים הניח "חתיכת בגד על הנעסטיר ועבר הנעסטיר בשם". מעשה זה נחשב לו לעוון, וכל ימיו עשה תשובה לתקן את המעשה. " וסוף תיקון זה שהיה נצרך פעם אחת לעבור הנעסטיר, מחמת סכנת מוות של ישמעאלי, והניח חגורה על הנעסטיר בלי שום שם, אלא באמונה גדולה באלוקי ישראל".5 נס הבגד מבטא את כוונת הלב והתיקון הנפשי של הבעש"ט. הנס היה כתשובה אלוקית לקבלת התיקון של הבעש"ט, שהצטער על שהטריח את הכוחות האלוקיים לשינוי מהלכי הטבע לחינם.
ר' אלימלך ור' שמואל6
הה"ק [הרב הקדוש] מ' שמואל מקאריב ז"ל [זכרונו לברכה] הי' [היה] מילידי עיר חדש אצל קראקא וכששמע שם הר"ר [הרבי ר'] אלימלך בא אליו. ואז הי' [היה] חולי רע רמ"ל [רחמנא לצלן] בעולם וכשבא אליו א"ל [אמר לו] יש סרחון נבילה ממך והי' לו תרעומת ע"ז [על זה]. וכשישב שם איזו שבועות ושמע זה הדיבור כ"פ [כל פעם] אז התחיל לפשפש במעשיו שיש לו גיאות ושעל זה כיון, והתחיל הרר"מ [הרבי ר' מנדל] לקרבו ובעש"ק [ובערב שבת קודש] בא איש כפרי שיש לו בת ל"ו שנים ואין לו מה לתת לה להשיאה, וכפי הסגולה להשיא בעת חולי רע יתומים ציווה הרר"א [הרבי ר' אלימלך] להביאה והשיאה עם הוואסר טרעגיר שלו בן שלושים ועשה הנישואין. המגיד מקאזניץ ה' תופס כינור והרבי מלובלין ה' הבדחן ובליל ש"ק [שבת קודש] היו כולם על שמחת חתן וכלה והר' שמואל ה' אצל הרר"א [הרבי ר' אלימלך] וא' [ואמר] הרר"א [הרבי ר' אלימלך] להר' שמואל נלך לשמח חתן וכלה, ועמדו מבחוץ ושמעו כי הר' מלובלין אומר גראהם וכולם מרקדים. א' [אמר] הרר"א [הרבי ר' אלימלך] תראה כי אש מלהטת סביבותם, ולקח מטפחת וקינח עיני הר' שמואל וראה כי האש מלהטת סביבותם, וגם הרר"א [הרבי ר' אלימלך] רקד עמם לערך יותר משעה וא' [ואמר] חסד ואמת בגי' [בגימטריא] חתן וכלה. ואח"ז [ואחר זה] א' [אמר] בשכר הרקידות מצווה שרקדנו נזכה עכ"פ [על כל פנים] לכבות גחלת אחת המוכן בגיהנום עבורינו7.הסיפור עוסק בתיקון המידות של ר' שמואל. ר' שמואל הגיע מהעיר קרקא ובתחושת חשיבות עצמית בא לתהות על קנקנו של ר' אלימלך. הסיפור מיידע את הקורא בפרט ריאליסטי שבאותו זמן היה חולי רע היינו מגיפה. ר' אלימלך בכוח ראייתו החודרת חש מיד מיהו האדם שעומד לפניו. הוא החל בסדרת חינוך ישירה ובלתי מתפשרת. " יש סרחון נבילה ממך" הוא יורה כלפיו וחוזר על אמירה זו כמה שבועות. לזכותו של ר' שמואל יש לציין, שלמרות התרעומת שחש, הוא נשאר בביתו של הצדיק והתחיל להבין, שדברי ר' אלימלך מכוונים לתכונת הגאווה שבו. מרגע זה משתנה מעמדו בחצרו של הרבי. ר' מנחם מנדל מרימינוב התחיל לקרבו ובודאי שמחווה זו נעמה לו.
בנקודה זו בסיפור מתרחשת דרמה אנושית. כפרי מגיע בערב שבת לביתו של ר' אלימלך בבקשת עזרה דחופה. יש לו בת בת שלושים ושש ואין באפשרותו להשיאה. ר' אלימלך שמודע ל"סגולה להשיא בעת חולי רע יתומים", מציע לאב את נושא המים שלו בן השלושים, והוא בעצמו עורך את הנישואים.
הסיפור מתאר את תלמידיו המובחרים של ר' אלימלך שנטלו חלק פעיל בשמחת החתונה: המגיד מקוזניץ שניגן בכינור, והחוזה מלובלין ש היה הבדחן. וכמובן שאר התלמידים שמחו את החתן ואת הכלה. ר' אלימלך מזמין את ר' שמואל לבוא עמו לשמחת החתונה, והם עומדים בחוץ, שומעים את בדיחותיו של החוזה ואת קולות הריקודים.
יש להניח שמראה הריקודים והשמחה ששררה במקום הרשימו את המסתכלים והעצימו את תחושת החסד של כל המשמחים עד כדי שר' אלימלך אמר:
"תראה כי אש מלהטת סביבותם". כדי להמחיש את המראה המטאפיזי הזה היה צריך ר' אלימלך להשתמש במטפחת ולקנח את עיניו של ר' שמואל. רק בזכות קינוח זה היה ר' שמואל מסוגל להבחין באש המלהטת סביב הרוקדים. מכוח קדושתו של ר' אלימלך המטפחת קבלה אף היא עוצמות רוחניות, המסוגלות לשנות את המציאות הריאליסטית. ר' שמואל שעבר תהליך חניכה בסיפור, הפנים את תוכחותיו של ר' אלימלך ותיקן את מידת הגאווה ורק עשוי היה להיות כלי קיבול לראייה מטאפיזית. ר' אלימלך מפליג בשבח החסד בהשתתפות החתונה באומרו שהגימטריא של המילים: "חתן וכלה" הוא כמנין הביטוי: "חסד ואמת". ר' אלימלך אף הוא משמש דוגמא ורוקד יותר משעה. ציון הזמן מעיד על מסירות הנפש שלו בקיום מצווה זו. הוא מוסיף את תפילתו, שבזכות ריקודים אלו יזכו לכבות אפילו גחלת אחת מזו המיועדת לנו בגיהנום.
המטפחת קטנה ולכאורה חסרת חשיבות, אלא שהצדיק מייעד לה תפקיד חינוכי של הסרת המחיצות הגשמיות מעיניו של האדם. מי שזיכך את נפשו והכניע את מידת הגאווה שבו, עשוי גם לזכך את עיניו וליהנות ממראות אלוקיים. יוצא שהמטפחת היא הגורם החיצוני שמצליח להפגיש את האדם עם ראייה מטאפיזית.
גם הסיפור הבא מדגיש את סגולותיה הרוחניות של המטפחת מכוח היותה חפץ של הצדיק ואשר ממנו מקבלת את עוצמותיה.
ר' אלימלך ואחיו ר' זושא מחזירים את הילדים בתשובה.8
מעשה מהצדיק הקדוש עמוד התשובה מרן מורנו הרב אלימלך זכותו יגן עלינו בעל המחבר "נועם אלימלך". הקדוש הלזה9 עם הרבי זוסיא נסעו כל ימיהם להרבות בתשובה עם ישראל הקדוש, ועלו בידם לאלפים ולרבבות נפשות מישראל אשר הקריבו לאֵל אֵלים.10
ויהי בנוסעם לאונגרין (להונגריה) באו הלאה הלאה, כאשר נסעו על פני כל רוחב המדינה. ובבואם הרחק מאוד אל עיר גדולה שמה המה ראו נפשות שובבות11 וממש חזו את היצר אשר שם מצא קן לו12, ולילית13 התגרה (התגרתה) בזרעיהם וצאצאיהם אשר על יולדו על ברכיהם.
והמה בהתלהבות נפשותם החלו להבריך ברך14 נוגע התשובה אל תוך סתרי לבבם פנימה. אולם לשוא, שומע אין להם. כבואם אל בית יהודי נתן מקום לדבריהם, יען כי בראש כל מראיתן לא רצו ליהנות או לטעום מאומה מכל אשר להם. ולכן רחקו כולמו15 את הצדיקים אלה בזרועות רוממות.16
ויהי בלכתם כה וכה ברבות חוצות וירא כי אין איש17 מתעורר להשיב בתשובה, הלכו למו18 אל החדרים של בית רבן. שמה דמו למצוא את אשר עם לבבם, כי ידברו על לב המלמדים ותלמידיהם. ותקוותם מָעַל 19, כי מעט מעט מצא בבתי ספר. ויפנו מזה וילכו אל חדרים של תינוקות ילדים הקטנות, ילדים הקטנים, שמה מצאו הרבה למכביר בלי עין הרע. ובכל זאת מאומה לא הועילו. לכן עוד ניסו כוחם ויבקשו מאת המשמש כי ידפוק על שערי הבית, למען אשר יבואו כל בני העיר אל בית הכנסת הגדולה, כי הוא ידרוש לפניהם דרשה. ולא בא שום בעל הבית בלתי המלמדים ותלמידיהם.
וילך הקדוש ר' אלימלך ויקבל "שלום עליכם" מכל תינוק ותינוק ואחריו הרבי ר' זוסא ושָמו בהטוכל (במטפחת) אשר בצלחת (בכיס) בגדיהם על עיני כל תינוק ותינוק. ואחר זה אמרו מוסר לפניהם. ותיכף נפקחו עיני הילדים20. ויהי כבואם הביתה תבאנה אימותם להגיש מאכלים ולתת ארוחתם, ולא אבו הילדים לאכול. ומדוע- שאלו אביהם ואימותם? וישיבו כי הבשר לא נמלח, וזה חלב טריפה וזה בשר נבילה, כזה וכזה הודיעו הילדים. ואימותם, אם כי גערו בהם, בכל זאת המה ידעו בנפשיהן כי אמת וכן הדבר. והנה גילו לאביהם כי אימותם תזנינה וכלתם תנאפנה21 ואשר אביהם עד הקדשות יפרדו.22 הודיעו לאימותם עד כי הרבו ריב ומדון23 בין כל איש ואשה, ועד כי היה הדבר מאוד לפלא בעיני כולם חקרו ודרשו ומצאו וכיון (וכיונו) לדעת, כי הרבנים הצדיקים קדושי עליונים האלה האירו עיני הילדים, יען אביהם לא לקחו מוסר. ולכן עד מהרה נאספו כולמו יחד, כי כל השכנים סיפרו איש לרעהו, כי רוב נבואות בנו וכה הודיע אותו גלויות ונסתרות, ויאמר שכנו:
"כמו כן קָרָני גם אותי, כי גם בני מתנבא היום בשטותים והבלים ורעיון רוח"24.
ויתקבצו רבים בעלי בתים וילכו לחלות25 את פני הצדיקים אלה. ויבטיחו כי יקחו מוסר וייטיבו דרכיהם ומעלליהם, אך נא שיקחו מעליהם אך את המות הזה.26 באשר בניהם ובנותיהם וסרים בשבט פיהם ובשוט לשונם. 27
ויהי כראות הצדיקים אלה כי לא אל שקר הבטיחו אנשי העיר לשוב בתשובה, ובאמת רבים שבו מעוונם, אז ציוו להעביר לפניהם שנית את הילדים בבית הכנסת. הלכו הצדיקים ויתנו על פני כולם מסוה עם הפרטשיילא (מטפחת). ולא היה עוד רוחם בקרבם28 כמלפנים והיו כאחד האדם29, לא ידעו ולא יבינו לדעת את הנעשה ולראות הכתמים ולכלוכים מחטאות ופשעות הזדונות והשגגות כאשר ראו במספר הימים האלה.
ואחרי כן נקבצו לכאן בני העיר רובם אל בית הכנסת לקחת מוסר מהצדיקים אלה. והמה דרשו בדברי כיבושין. הראו לדעת איך האדם הוא פתי נפתה אחר עצת היצר הבוער בקרבו ורע לא ימאס להם. לכן גם בניהם אחריהם יתקבצו על דרך לא טוב וידעו עוד יותר מאבותם, ותורה מה תהא עליה?! 30 מה תעשו ליום פקודה?!31 על מי תבטחו לעזרה אם תעזבו כבודכם?!32 כזרע מרעים בנים משחיתים33 עוזבי תורה, אורבי כרמים34 עוסקי אולות ונושקי יעלות.35 הבזאת יגדילו ויקדישו שמיה רבא?!36 והיטיב לכם בעבורם וחיתה נפשיכם37 בעולם הנצחי בגודל המעשים המשקצים והמתעיבים אשר יעשו גם בניכם אשר הקמתם תחתיכם.38 ונפוך עוד כי עוד יחר אף ה' עליהם ויכין להם מצבת בעוון אבותם ואיה איפוא יקומו המה להנחיל לכם ארץ ומלואו פניכם תנובה.39 לכן, אם אומר לכם זאת המנוחה וזאת המרגעה מדוע לא תאבו שמוע40 לבלתי לכת אחרי שרירות לבבכם כי מה לכם אם תרעיבו גם תשבעו נחת בעמל החיים, אם אחרי מות הגויה הנפש לא תרגיע בעת פורחת לאור האור החיים. 41 פה תעשו ותצליחו לארוג כעבות העגלה חטאה.42 ושמה לא תתאחדו בגבורה. עצים ואש עליכם ירבו המדורה, שעה אך נעימות יש לנשמת צדיקים חופפת לנפשות שובבות בצלמו שְאִיָה43 מתיפפת. ועתה רבותי, הואילו פנו בי,ואל תכחדו44 אמרי קודש, עשו הטוב והישר45 ולמדו את בניכם היטב ומשנֵה שכרכם תקבלו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.46
והתמהמהו הצדיקים אלה בעיר ההיא עוד ימי מספר להשיב רבים מעוון.47 ואחר נסעו משם הלאה להמשיך אור התשובה. ואין די באר. 48 לכל הגדולים אשר עשו הקדושים אלה, אך די המה הדברים אלה להעיר לב הקורא.
מבנה הסיפור
ניתן לחלק את הסיפור למספר חלקים:
1. אקספוזיציה- הצגת מעשיהם של ר' אלימלך ור' זוסיא שמוסרים נפשם כל חייהם להרבות תשובה בקרב עם ישראל.
2. הם מגיעים להונגריה- ומגלים שהמצב הרוחני של העם ירוד.
3. פונים לחדרי בית רבן.
4. הולכים לחדרים של תינוקות של ילדים קטנים.
5. מבקשים מהשמש שיזמין את אנשי העיר לדרשה שיתנו בבית הכנסת.
6. הם שמים מטפחת על עיני הילדים ואומרים בפניהם מוסר.
7. השפעת מעשה זה על התנהגות הילדים ועל המצב המשפחתי.
8. ההורים מבקשים לחזור בתשובה.
9. הצדיקים שוב מעבירים מטפחת על עיני הילדים והילדים חוזרים למצבם הראשון.
10. כל בני העיר מגיעים לבית הכנסת לשמוע את דברי המוסר מפי הצדיקים.
11. אפילוג.
התשובה בחסידות49
הופעתו של הבעש"ט וגילויו בעולם היהודי הביאו פרשנות חדשה בדרך עבודת ה'. לא עוד פרישות וסיגוף הגוף, הדורשים מאמץ נפשי וגופני עצום אלא התקרבות לבורא דרך "מדרגת ההשתוות" בה האדם מצליח להגיע ליחס של אדישות ושוויון נפש לצרכים הארציים שבחייו. חידוש מהפכני יותר היה ברעיון של "העבודה בגשמיות" כלומר, השמת העיקרון של האימננציה האלוקית באותם מעשי חולין, שאינם נחשבים לא למצווה ואף לא לעבירה. הרעיון של החזרה בתשובה מעוגן בספרות העיון החסידית בתיאור ציורי: 'להוציא יקר מזולל' (ירמיהו טו, יט), ומשמעותו הוצאת הטוב מאדם שלילי כלומר, החזרת האדם למוטב. רעיון זה מופיע כבר אצל הבעש"ט כדימוי לצדיק, הדומה לתמר שמוציא יקר מזולל, כלומר מחזיר אנשים בתשובה ובזה שכרו כפול ומכופל כדבריו: "וזהו כתמר יפרח כלומר, שהוא מוציא יקר מזולל ומפרי' ומרבה הטוב בעולם."50
את הדרך המיוחדת של החסידות ניסה הבעש"ט להורות לתלמידיו ויורשו ר' דב בער ממזריטש העמיק את תורתו של רבו וגיבשה. מבית מדרשו יצאו מוריה החשובים של החסידות, והם הפיצו את הבשורה הרוחנית החברתית בקהילות ישראל. לאחר מותו של "המגיד הגדול" קבל תלמידו ר' אלימלך מליז'נסק את ההנהגה החסידית והפיץ את תורת החסידות בעזרת תלמידיו הרבים בכל רחבי פולין וגליציה.51 ניתן לומר שצדיקי החסידות בדור אחריו בפולין ובגליציה הם מתלמידיו. הערצתם לרבם היתה בלתי רגילה, והיא מתבטאת בדבריהם. תלמידו ר' קלונימוס מקראקא משווה אותו לבעש"ט בנושא החזרה בתשובה מעיד על רבו בספרו מאור ושמש:
"הנה בדורות שהיו לפני הבעש"ט, למרות שהיו עוסקים בתורה ובעבודה, מכל מקום לא שמו את לבם לתקן את אשר פגמו, עד ימי זקנה, ולא ידעו כוחה של תשובה עד היכן מגיעה, עד שעיר וקדיש מן השמים נחית, הוא הבעש"ט ז"ל, ואחריו בא הרב הקדוש רבנו אלימלך ז"ל, והם פתחו השער לה', שטוב לעשות תשובה בעוד שהוא איש, דהיינו בימי נערותו, ושהאדם צריך לתקן אף מה שפגם בגלגול הראשון, ומכל שכן מה שפגם בקטנותו, ובימיהם התחילו להתעורר ציצים ופרחים בתשובה, שעל ידי שהם היו דבוקים תמיד בתשובה, היו ממשיכים את התשובה על כל העולם, ולהתעוררות תשובה בימי נערותו, בא האדם על ידי שמדבק עצמו בצדיקי הדור".52החזרת הזולת בתשובה נתפסת בחסידות כפעולה מוסרית וכחלק חשוב מתפקידו של הצדיק ומהאחריות שנטל על עצמו לעורר בעדתו את הזיקה והקדושה לה', זיקה שהסטרא אחרא רוצה להפר והצדיק משתדל לנצחו. מסירות הנפש של צדיקי החסידות לעורר את העם בתשובה היתה עמוקה ועל ר' אלימלך ועל ר' זוסא ידועים סיפורים רבים בנושא זה.
הדמויות
ר' אלימלך ור' זוסיא 53
דמותו של ר' אלימלך מאופיינת באקספוזיציה בתוארי העצמה כמו: "מעשה מהצדיק הקדוש", "עמוד התשובה". "בעל מחבר הספר 'נועם אלימלך' ", "הקדוש הלזה". יחד עם אחיו ר' זושא54 הם נדדו בקהילות ישראל כדי להרבות בתשובה. כך עלה בידיהם להשיב אלפים ורבבות מישראל לאמונה באל אלים. הלשון התנכית מספר דניאל מעצימה את דמותם של החוזרים בתשובה ומשמשת כרמז מטרים.
פירוט מרחב הנסיעה של הצדיקים "על פני כל רוחב המדינה" ממחישה את מסירות הנפש שלהם בהתחשב בעובדה שבתקופה ההיא לא היו כלי תחבורה נאותים, הדרכים היו משובשות והסכנה היתה מרובה. עבודתם היתה רבה, שכן הם ראו את ההשפעה המזיקה של אשת השטן שהפכה את צאצאיהם ל"נפשות שובבות" היינו, לנפשות מורדות, פרועות והוללות שסוטות מדרך הישר. הביטוי נמצא בתוכחת ירמיהו הנביא לעם ישראל, שזנה תחת כל עץ רענן. שני הצדיקים מנסים בהתלהבות נפש למלא את שליחותם והביטוי הציורי "להבריך ברך" ממחיש אף את התאמצותם הגופנית. הם כורעים ברך לחדור לעומק נשמתם הפנימית. אולם כל מאמציהם עולים בתוהו. ר' אלימלך ור' זוסא יוצאי דופן בהתנהגותם. הם לא נהנים ולא טועמים מכל המאכלים בביתו של היהודי שם מתאכסנים. בגלל התנהגות זו הם מורחקים "בזרועות רוממות" כלומר, בלגלוג. הם מנסים למצוא בחוצות העיר מישהו שיקשיב להם, אך "אין איש" כפי שנאמר אצל משה בהורגו את המצרי. הם אינם מתייאשים ופונים לעבר החדרים של בית רבן. תקוותם היא ליצור קשר עם התלמידים ועם מוריהם ולדבר על לבם מתוך תקווה שנפשם עדיין לא הזדהמה. אלא שגם כאן "תקוותם מעל" כלומר, תקוותם היתה לשוא, כי היו שם מעטים. הם פונים לחדרי התינוקות שם היו הרבה תינוקים ותינוקות. אף פה לא קורה דבר. הם מנסים עוד אפשרות ופונים אל המשמש, שיזמין את אנשי העיר לבית הכנסת הגדול כדי לדרוש בפניהם דרשה.
הגיעו רק המלמדים ותלמידיהם. ר' אלימלך מקבל את פני הילדים שאומרים לו "שלום עליכם". כך עושה גם ר' זוסא. קבלת פנים זו בוודאי הרשימה את הילדים. לאחר מכן הם שמים את המטפחת, שמצויה בכיס הילדים על עיני כל תינוק ואומרים להם דברי מוסר.
ר' אלימלך ור' זוסא מבצעים כאן מהלך בלתי שגרתי. כיון שהריקבון הנפשי של בני הקהילה היה כה גדול היה צורך במעשה יוצא דופן, שיזעזע את הציבור החוטא.
ואכן התגובה של ניקוי העיניים על ידי המטפחת מתרחשת מיד. עיני הילדים נפקחות וראיית המציאות משתנה.
כוח השפעתם של הילדים על הוריהם הניב תוצאות, והם באים לבית הכנסת לשמוע מוסר מהצדיקים. ר' אלימלך ור' זוסא בכוח ראייתם מזהים, שהבטחתם לחזור בתשובה היא אמיתית, ועל כן ציוו להביא בפניהם את הילדים לבית הכנסת. במקום הקדוש הם משתמשים שנית במטפחת ומסווים בעזרתה את עיניהם של הילדים.
דברי מוסר אילו מצטיינים במשלב לשוני גבוה שתשתיתו תנכית. הדברים מאופיינים בחריפות לשון, מתובלים בדברי מוסר של הנביא ישעיהו, בשאלות רטוריות כמו: "מה תעשו ליום פקודה?" "על מי תבטחו לעזרה אם תעזבו כבודכם?". הם מפעילים שכנוע הגיוני בהסבירם את כוחו ההרסני של היצר הרע, וכן מעוררים את דמיונם,כשמציירים בפניהם את הגיהנום הבוער באש לכל מי שהלך אחר שרירות לבו בעולם הזה.
התיאורים מעוצבים בתמונות ציוריות כמו: "עוזבי תורה, אורבי כרמים עוסקי אולות ונושקי יעלות", ללא חשש ומורא מבני הקהילה.
ר' אלימלך ור' זוסא מסיימים את דבריהם בציון הקשר הנפשי והאחריות שחשים הצדיקים לנפשות הטועות שבלבן הרס ושממה. על כך אומר ר' אלימלך בספרו "נועם אלימלך":
"כמו שאדם זורע בודאי הזרע מתרבה ומצמיח יותר ויותר כך הצדיק הגדול, שמדבר דיבורים קדושים דברי יראה ומוסר הוא מזריע לאחרים, כי הוא פועל שיתרבה הרהורי תשובה בליבות בני אדם, שמדבר עמם וגם פועל שיתרבה אורות עליונים למעלה".55וכן:
"כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, ואחר שפעל זאת להכניס יראה בלב אחרים אזי אחר כך יזכה על ידי זה, שיבוא לידי אהבת הבורא ברוך ה' בלב שלם ולהדביקות אשר על ידי זה יכול להמשיך השפעה גדולה אל העולם.56הצדיקים מבקשים מהם ללמד את ילדיהם את הדרך הטובה ומבטיחים להם ששכרם יהיה רב. כמו כן מעודדים אותם בדברי חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".
ההורים
יש לציין לזכותם ששולחים את ילדיהם לחדרים של בית רבן. פקיחת העיניים של ילדיהם גורמת לרעידת אדמה משפחתית. נימוקיהם הדתיים של הילדים בהקשר למאכלי הטריפה גורמים לגערת האמהות, אף שבתוכן הן יודעות שהילדים צודקים. הם נאלצים לשמוע מפי ילדיהם גם האשמות על הבגידה והזנות שקיימות בחייהם. התדהמה גדולה והם מנסים לברר מיהו הגורם שגילה את סודם לילדיהם.
ההתוועדות בין השכנים מגלה שכולם באותה סירה. הם מבינים שמדובר בשני הצדיקים ומבקשים לחלות את פניהם כלומר, להתחנן בפניהם. הם מבטיחים להיטיב את מעלליהם ובלבד "שיקחו מעליהם אך את המות הזה", כפי שאמר פרעה למשה במכת הארבה. העיקר שלא יואשמו בשבט לשונם של ילדיהם. רוב בני העיר מתקבצים לבית הכנסת ומוכנים להאזין לדברי המוסר למרות שהם קשים לאוזנם, אך נאמרים מנקודת מבט דואגת ואכפתית לגורלם ולגורל צאצאיהם. הדברים החדים ששומעים חודרים ללבם.
הילדים
הכוח הרוחני שהוטענו, הם חושפים את דרכם הנלוזה של ההורים. בביטחון עצמי הם מספרים לאבות את חטאי האמהות ובאוזני האמהות הם מגלים את מעללי הבגידה של האבות, וכך התפתח ריב ומדון בבתי הילדים.
תוכניתם של הצדיקים הצליחה. ההורים הנרעשים באים אליהם לבקש על נפשם, והצדיקים רואים בראייתם המיוחדת שאכן אמת הם דוברים. הם מכסים את עיני הילדים שנית ואז חוזרים הילדים למצבם הקודם, ואינם מסוגלים עוד לראות ולהבין את לכלוך החטא והפשע כפי שידעו לפני כן. הילדים, בבת עיניהם של ההורים, הם הכלי שבעזרתו הצדיקים מצליחים להגיע ללבם של ההורים.
האפילוג
דרכי עיצוב
בסיפור מספר מוטיבים:
מוטיב המטפחת: היא הגורם המניע את העלילה. מקומה במרכז הסיפור. המטפחת מגלה את כוחם הרוחני של ר' אלימלך ושל ר' זוסא היא המזינה את הילדים בכוח ראייה מטאפיזי. בעזרתה הם חושפים את מערומי ההורים. השיטות הקונוונציונליות של הצדיקים לא צלוח על כן החליטו הצדיקים להשתמש בשיטה בלתי שגרתית שתוצאותיה השיגה את מטרתם הקדושה.58
מוטיב הראייה: פעמיים נאמר על הצדיקים שראו. "ראו נפשות שובבות" ואח"כ כשחוזרים ההורים בתשובה נאמר "ויהי כראות הצדיקים אלה כי לא אל שקר הבטיחו אנשי העיר" כלומר, כוח הראייה המיוחד שלהם מסייע להם לבחון את נבכי הנפש של האדם.59
את הכוח המיוחד הזה הם האצילו על הילדים כפי שמעיד הסיפור: "קדושי עליונים האירו עיני הילדים". אולם כשהבינו הצדיקים שההורים התעוררו ממעשיהם הנלוזים העבירו שנית את המטפחת על עיניהם ואז חזרו הילדים לראייתם האנושית הראשונית ו"לא ידעו ולא הבינו לדעת את הנעשה ולראות הכתמים"...כאשר ראו במספר הימים אלה". ר' אלימלך ור' זושא מצליחים להמחיש לקהל את נפתולי היצר הרע עד כדי ראייתו בעיניים: "הראו לדעת" כלומר, הצדיקים מראים לאנשים מהי הסכנה ביצר הרע.
מוטיב העיניים: מוטיב העניים מתקשר למוטיב המטפחת ולמוטיב הראייה. העיניים מוזכרות בסיפור חמש פעמים כששלוש פעמים הן מיוחסות לעיני הילדים.
מוטיב הקן: ההרמז התנכי לתהילים יוצר אנלוגיה ניגודית בין תיאור הציפור, שבונה באהבה את קינה לגוזליה לבין הקן המשפחתי ההרוס המתואר בסיפור. רק לאחר התבזותם של ההורים בפני ילדיהם הם מבינים את חומרת ההרס, ובעזרת הצדיקים הם מבטיחים לשקם את קינם הפרטי.
ציוני זמן ומרחב למשל "באו הלאה הלאה" , "נסעו על פני כל רוחב המדינה", "עיר גדולה", ציון ריאליסטי של שם הארץ אליה הגיעו הונגריה,60 "ויהי בלכתם ברבות חוצות". ציונים אלו מעצימים את מסירות הנפש של הצדיקים, שאינם חוסכים בעמל ונוסעים לכל רוחב המדינה כדי לעורר את העם בתשובה. ציון גודלה של העיר מבליט את חומרת החטאים ואת התפשטותם במרכזים יהודיים.
הלשון: לשון הסיפור מושפעת מהלשון מקראית למשל: "ויהי כנוסעם", "בבואם", "ויהי בלכתם".
השפה היא מליצית וציורית ומבוססת על תוכחות הנביאים בתנ"ך, עשירה בתיאורים כדי להמחיש להורים את חטאם ואת ההשלכות הקשות שעלולים חטאים אלה לגרום. גם ביטויי הלשון המקראיים תורמים למגמה זו למשל: בני העיר מכונים בשם "נפשות שובבות" כלומר, נפשות פרועות והוללות שסוטות מדרך הישר. יחסם לצדיקים מתואר כ"זרועות רוממות", הכוונה ללגלוגם על שני הצדיקים. הביטוי "להבריך ברך" מדגיש את התלהבות הנפש של ר' אלימלך ושל ר' זוסא לכפוף ולכרוע ברך ובלבד שיעוררו את הקהל לתקן את חטאם. אלא שכל "תקוותם מעל" זאת אומרת תקוותם נכזבה. ההורים מדמים את דברי ילדיהם ל"רעיון רוח" היינו, למחשבת הבל, תכנית סרק. ולאחר מכן הם מנסים "לחלות את פני הצדיקים" ולהתחנן בפניהם.
תחום התחביר רבים משפטי החיבור וכן משפטים מורכבים עם מילות קישור ושיעבוד כמו: ולכן, יען כי, לכן, יען. החזרות בטקסט של מילים מטרתן להעצים ולהדגיש למשל: "מעט מעט", "הלאה הלאה", "אלפים ורבבות", "להבריך ברך", "כה וכה".
בתחום המצלול ישנה החזרה של העיצור פ' "חופפת נפשות ...שאיה מתיפפת", וכן קיימים אסוננסים כמו: אולות- יעלות, מרעים- בנים- משחיתים, תרעיבו- תשבעו, שמגביהים את המשלב הלשוני התנכי.
גם רמז מטרים מצוי בסיפור באקספוזיציה בהתייחסות לקהל: "עם ישראל הקדוש". אפיון זה של העם הוא בבחינת רמז מטרים לסיומו של הסיפור, בו חזרו בני הקהילה בתשובה.
ניתן לראות שמבנה הסיפור הוא מעגלי. הסיפור התחיל בנסיעתם "הלאה הלאה" ומסתיים בתיאור נסיעתם "הלאה" לשם אותה מטרה "להמשיך את אור התשובה". הצדיקים אינם שוקטים על שמריהם אלא ממשיכים לעורר יהודים נוספים לחזרה בתשובה.
הנקודה האקסטאטית:61
המטפחת / ש"י עגנון, אלו ואלו, עמ' רנד - רסז62
הילד זוכר בפרוטרוט את מראיה המטפחת, וכן זוכר את תגובתה של אמו למראה המטפחת.
"פירשה אמא את המטפחת לפניה והחליקתה באצבעותיה והציצה על אבא64 , אף הוא הציץ כנגדה ושתקו". (שם) ללא מילים רק מחוות הגוף של האם65: החלקת המטפחת באצבעותיה והצצה כלפי בעלה חושפים נימים של אהבה וקשרים חזקים בין ההורים.66 כשהאם מדליקה נירות הילד מביט באמו ומתפעל מהשינוי שחל בה: "באותה שעה נסתכלתי באמא עליה השלום וראיתי שנשתנו פניה ונתמעט מצחה, מפני המטפחת שהיתה כרוכה על ראשה עד למטה מעיקרי שערותיה, ועיניה הגדילו הרבה והן מאירות כלפי אבא שמהלך ומשורר אשת חיל, וקשרי מטפחתה תלויים לה למטה מסנטרה ומרתתים קמעה קמעה, מפני שמלאכי השבת מנפנפים בכנפיהם ועושים רוח".(עמ' רסב)
בהמשך מתאר עגנון את יחסה של האם למטפחת, אותה היא נוצרת בעיקר לשלושת הרגלים וכן לראש השנה וליום הכיפורים. מעולם לא ראה את אמו מכבסת את המטפחת ולמרות זאת תמיד היתה נקייה ושמורה. כשהגיע למצוות כרכה האם את מטפחתה על צוארו, והוא שכה הגה במטפחת זו קיפח אותה במו ידיו. באותו יום משמח כשהחל להניח תפילין נזדמן לו אותו עני שהגיע לעיר והתקבל בדחייה רבה. איש לא הזמינו, והילדים זרקו עליו אבנים ועפר. העני ישב והתיר את פצעיו. המראה גורם לילד תחושה עילאית של חמימות, ואף החמה מאירה לה את פניה. הילד חש רחמים עזים כלפי העני, מתיר את מטפחתו וכורך אותה על פצעיו. הוא חושש מתגובת האם אך היא מביטה בו באהבה ובחיבה. הילד מתמלא בשמחה, כפי שחש באותה שבת כשכרכה האם את המטפחת על ראשה לראשונה.
מספר חוקרים בחנו את מוטיב המטפחת ואת משמעויותיה. דב סדן במאמרו67, רואה את באֵם את דמותה של כנסת ישראל, שבעלה הקב"ה עזבה ובדעתו לחזור אליה. הילד בסוף הסיפור גרם לקלקולה על ידי מסירתה לעני. גם ב'הכנסת כלה' אומר סדן, מוצא ר' יודל בטלן בין כלי תשמישו גם מטפחת. בהתחלה הוא מוציאה ומניחה על הגמרא. היה זה מנהג שלו להבדיל בין הטוהרה לבין טומאת החול. ר' יודל לפני עלייתו לארץ עיניו היו קשורות, כיון שלא רצה להינות בעיניו ממראות חוץ לארץ. כלומר, המטפחת אם כן שומרת על קדושתו של ר' יודל.
הלל וויס,68 אינו רואה בסיפור המטפחת כישלון. בניתוח פרק י"ב של הסיפור הוא משוה בין תיאור העני לתיאורו של עבד ה' בישעיהו. תחושת ההתעלות של הילד והרגשת החום שהשמש מרעיפה עליו היא אישור הקב"ה שמימי לגדולת מעשהו של הילד. וויס רואה במטפחת סמל של מוטיב הגניזה או ההפקדה. הילד מופקד על המטפחת ביום בר המצווה ומפקידה בידי המשיח שיחזיר את המטפחת כשתבוא הגאולה.
לדעת רלה קושלבסקי, מוטענת המטפחת במשמעות מיתית. זיו השבת הראשונה בה לבשה האם את המטפחת מתואר כאור הגנוז של שבת בראשית, ורתת כנפי המטפחת של האם בזמן הדלקת הנירות דומה לרתת כנפיהם של מלאכי השבת . כמו כן סמלי החלום והתת מודע מעניקים למטפחת משמעות ארכיטיפלית. 69 לדבריה, אופן הטיפול במטפחת הוא מטונימי לקשרי האהבה שלה עם בעלה, עובדה שבולטת אף לבנם. הילד שקולט את החום המשפחתי ואת כוח הנתינה מוסר בסופו של דבר את המטפחת לעני כדי לחבוש את פצעיו. במעשה זה מוטענת המטפחת במשמעות אסכטולוגית.
בלבב ימים / ש"י עגנון, אלו ואלו, עמ' תפה - תקנ 70
סדן מקשר בין הסיפור לסיפור המטפחת. המטפחת לדעתו, היא האות לחיבה בין העם ובין אלוקיו. הילד שהמטפחת נשמטה ממנו נתעלתה, כשהיתה בידיו של חנניה.73
שמואל ורסס במאמרו מתייחס למקורות הסיפור ולשיטות עיצובם. הוא מייחס את הסיפור לז'אנר של סיפורי מסעות ועל כן מצויה בו רגישות לנתונים טופוגרפיים של המסע,המשוחזרות בתשומת לב בדומה לתיאורי רבי בינימין מטודילא בסוף המאה הי"ב. בנתחו את דמותו של חנניה קובע ורסס, שדווקא סגולותיו היוצאות דופן בסולם המוסכמות של החברה זוכות להבלטה ולהצטיינות. הוא הצדיק הנסתר. כך הופכת דמותו כגורם המלכד את הסיפור הכולל, וגם כשאינו נמצא עמם על האוניה המספר מקשר בינו לבינם על ידי הפעלת הרהורים ושיחות בדבר ערכו וגורלו. ורסס מתייחס למקורות הסיפור כמו רשמים מ"אהבת ציון" של מאפו74, וכן למקורות חסידיים שמתארים את נסיון עלייתו של הבעש"ט אשר השפיעו על תיאור עלייתו של חנניה.75
לדעת קורצוויל, יציאתם של הנלבבים ושל חנניה ביניהם נושאת בחובה את הוודאות לשיבה מוצלחת בניגוד לסיפורים אחרים של עגנון. לדבריו, הסיפור בנוי על יסודות האגדה העממית בניגוד לסיפור המודרני. אלא שבסוף הסיפור עם בואם לארץ מפגיש עגנון בין שתי המציאויות ומתאר את הייסורים שעברו הנלבבים. וגם לגבי חנניה שלא היה שמץ של טרגיות בדמותו עם יציאתו וכן בנס שקרה לו המספר כאילו הורס את בניין האשליה האומנותית שהקים: "... אף על מטפחתו גיזמו גוזמאות כגון, שנפוליון קיסר ראה אותה ועשה הימנה דגל והיה מנצח במלחמותיו. אבל האמת אינה כן.."(תקמ"ט - תק"נ). כלומר, המציאות בארץ אין לה עוד עוד עולם מהאגדי. הבעיה האפית שהיא בעיה מיטאפיזית - דתית כדברי קורצוויל, מסתיימת באירוניה של המספר. הוא הורס במו ידיו את בניין הפלאים של אגדת האמונה התמימה.76
גם הלל ברזל עומד על דמותו המרכזית של חנניה לאורך כל הסיפור. 77
על הדמיון בין חנניה לדמותו של הבעש"ט עמדה רחל דאום במחקרה. היא בדקה את החומר החסידי הרב המשוקע בסיפור למשל: חיוב העלייה לארץ בהשקפה החסידית ובלבב ימים. לדבריה, "עגנון אינו מקבל את ההשקפה החסידית המנטרלת את ארץ ישראל ממשותה, אבל גם אינו מקבל את ביקורתו החריפה של פרל. עגנון מעלה את גיבוריו ארצה. הנלבבים הם עדה חסידית טיפוסית על מרכיביה השונים: אנשי צורה ואנשי חומר. שכוחה בשלמותה ובראשה עומד חנניה שיש בו יסודות גם מדמותו של הבעש"ט וגם מדמותו של ר' נחמן מברסלב. העובדה שהעדה הגיעה לארץ והשתרשה בה, וחנניה מוצא בה את מקומו ומגיע לתיקון נפשו, מוכיחה מהי מגמתו של עגנון".78
שם הסיפור "בלבב ימים" מקורו בספר יונה. יונה מודה לקב"ה שלמרות השלכתו למצולות ים הקב"ה שמע בקולו: "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני כל משבריך וגליך עלי עברו".79 הנובלה מספרת על חבורה של חסידים ראשונים שהתכוונו לעלות לארץ ואליהם רצה להצטרף חנניה קרוע בגדים ללא מנעלים על רגליו. חנניה מספר את תלאותיו:
"נטלו ממני את ממוני והפשיטוני ערום ולא הניחו לי חוץ ממטפחת להתכסות בה".(עמ' תפה)
המטפחת כחפץ אישי יחיד שנותר לחנניה והיא מופיעה בראשית הסיפור ומשמשת כרמז מטרים. כשסיים את סיפורו הוא:
"התיר מטפחתו והוציא משם ספר תהילים וקרא עד שהגיע זמן מנחה". (עמ' תפז)לאחר המנחה הוא חוזר לקרוא לאור הנר אך שם לב שהמנורה חלודה. הוא עושה סימן במטפחת. ולמחרת כשהוציא את טליתו ותפיליו מן המטפחת הבין את הסימן שעשה והחל מנקה את כלי המאור בבית המדרש, את הכיור והדלי ושאר כלי הקודש ונתן לכל אחד זיו פנים. אף את הספרים הקרועים קשר ועטף בעורות נאים "וכולם שמחו כביום נתינתם בהר סיני". (עמ' תמז) .
מוטיב האור דומיננטי בסיפור. חנניה מוקף באור מטאפיזי, אך בהגיעו לארץ יחד עם החבורה אור זה הופך לאור שורף ומכלה.80 המספר מאפיינו בדברים שמשמשים כרמז מטרים:
"יש אדם פשוט שכל דיבור ודיבור שהוא מוציא מפיו יש בו כדי ללמוד הימנו מדה נאה. אדם שכזה כל מקום שהוא מתגלגל אלוקיו עמו". (עמ' תפח)חנניה מצטייר כאדם המוכן להושיט עזרה לזולת. הוא מאלתר תיבה כדי שיהיה קל לשאת את המטלטלין בדרך. יעיל וחרוץ ובעל תושיה, פונה ליער, מנסר עצים מתקינם ומכים לכל מי שביקש ממנו תיבה. אף לספר התורה הכין ארון. הוא דואג לכולם והוא עצמו מסתפק במטפחת. אפילו על הסוסים יש לו השפעה בדומה לסיפורים על הבעש"ט. כשהוא נהג את הקרון הסוסים כאילו הלכו מאליהם. וכששאלו אותו האם הוא בעל עגלה? ענה להם, שמעולם לא נהג עגלה וסוסים מלבד פעם אחת, כשראה יהודי טובע עם סוסיו בנהר והוא הצילו והביאו לביתו. כל עשיותיו הן לטובת הזולת. כשמגיעים לכפר לשם חנייה חנניה מסייע להוריד את חפציהם של הנלבבים. הסיפור מזכיר מקומות ריאליסטיים לשם הגיעו הנוסעים. הם נסעו בכפרים וראו רועי צאן שישבו וחללו מנגינות עריבות ועצובות. עגנון מצטט את דברי הבעש"ט על תופעה זו שהגויים זכו לומר שירות :
"לפי שאומה זו צרות הרבה באו עליה ולא כפרה באלוהיה, לפיכך זכתה לומר שירה, שישראל קדושים אומרים ביום קדוש במקום קדוש לפני הקדוש ברוך הוא". (עמ' תקז)לאחר תלאות הגיעו לנמל ועלו לספינה. הם אומרים את הפסוקים שהתפלל יונה במעי הדג ומבקשים מבורא עולם שיביאם בשלום לארץ ישראל. (ימ' תקיג) כשרצו להתפלל גילו לחרדתם שחנניה חסר. הוא לא עלה על האוניה, והדאגה לשלומו אכלה את לבם. הם מתייסרים:
"כמה טילטולים נתטלטל חנניה. כמה טרחות טרח, העמיד עצמו בסכנה והשליך את נפשו מנגד ולא חשש לגופו ובלבד שיעלה לארץ ישראל, וכשהגיעה שעתו לעלות נטרפה לו השעה ולא עלה" ( עמ' תקטו) תוך נסיעתם הם שמים לב לדמות אדם בים:
"הציצו עיניהם וראו שזקנו מגודל ופיאותיו סדורות לו על שתי לחייו וספר בידו ומטפחת פרוסה לו תחתיו והוא יושב עליה כאדם שיושב בנחת. נחשול שבים אינו עומד עליו לטובעו, חיה שבים אינה בולעתו". (עמ' תקיז)אחד ההסברים למראה זה ניתן על ידי ר' שמואל יוסף הלוי המזוהה עם שמואל יוסף עגנון:
"השכינה היא שחוזרת עם ישראל למקומה". (עמ' תקיז) הם ממשיכים לשוט בספינה ורואים את אותה מטפחת צפה על פני הים אדם יושב עליה ופניו למזרח. הנלבבים מגיעים לסטמבול וממתינים לספינה. תוך כדי הפלגה שוב נזכרים בחנניה וביחסו למטפחתו:
"וכי בשביל שמטפחת אין לה פֶה רשאי אני לזלזל בה". (עמ' קלח) המטפחת עבורו היא כלי קדושה.81
עם הגעתם לחופי יפו. המספר עובר לתיאור תלאותיו של חנניה. כשגילה שהספינה הפליגה לדרכה בלעדיו נזכר בסיפורי ישועות שקרו לשלמה המלך, לגאון ר' שמעלקא מניקלשבורג שעבר בסירה קטנה יחד על תלמידו ר' משה ליב מסאסוב את הדנובה המושלגת82, ואז פנה בתפילה לקב"ה:
"רבונו של עולם אין לי להישען אלא על רחמיך הרבים. נתן הקב"ה עצה בליבו שיפרוס מטפחתו על הים וישב עליה. פרס מטפחתו על פני הים וישב עליה. מיד צפה המטפחת על פני הים, כשהיא נושאת אותו, עד שהגיע לארץ ישראל, ולא עוד אלא שהגיע קודם לחבריו, שהם נתעכבו בסטמבול והמתינו שם לספינה, וכשנכנסו לספינה געש עליהם הים והיו בצרה גדולה, ואילו הוא עבר בשלום את הים". (עמ' תקמ)כשהגיעו הנלבבים לירושלים אל הכותל המערבי פרצו בבכי על אחיהם שבגולה ועל חנניה. בבוקר בשעת התפילה בבית הכנסת שמעו קול הדומה לקול ששמעו על הים. לתדהמתם הם גילו את חנניה "עומד לפניהם ופניו מאירות משמחה וזיו פניו כזיו גלי הים בשעה שהלבנה זורחת עליהם, והוא גבוה משהיה ומנעלים על רגליו". (עמ' תקמו) וכששאלו אותו "ומי העלך לכאן? אמר להם: "מטפחתי פרסתי על הים וישבתי עליה עד שהגעתי לארץ ישראל. מיד ידעו כולם שאותה צורה שהיתה משוטטת בים חנניה היה. נתנו שבח והודיה למי שראוי לכל השבח ואין כל השבח כנגדו כלום"...(שם) חנניה זכה לאריכות ימים שבהם המשיך במצוות: "בן ק' יה בכן כ' למצוות ולמעשים טובים ולא ניכר בו חולשה ולא עיפוי". (עמ' תקמט) תיאור דמותו מועצם על ידי ההרמז לדברי המדרש בהקשר לגילה של שרה.83 סביב מטפחתו נוצרו סיפורים רבים וגוזמאות שונות למשל שנפוליאון ראה אותה ועשה ממנה דגל.
"אבל האמת אינה כן, שהרי לאחר פטירתו של חנניה כיסו את עיניו במטפחתו. אותו היום שמת בו חנניה ראש חודש ניסן היה. חגר על מותניו את מטפחתו ועמד לילך לבית הכנסת. פתאום חש ברגליו. אמר, רגליו של אותו אדם מבקשות שלא אטריחן, אתפלל בביתי. כשהגיע לפסוק: 'השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם' יצתה נשמתו בטוהרה. באו ועצמו את עיניו וכיסו אותן במטפחתו והוציאו סידורו מידיו בקושי וטיהרו את גופו והביאוהו לבית עולמו. (עמ' תקנ)אנשים רבים ליוו את חנניה וכולם שבחו את דמותו בפשטותו, במידת התמימות שבו, בזריזותו , בחיבתו לארץ ובמידת הביטחון שבו:
"שכל מידות טובות וישרות שנמסרו לישראל לפאר את עולמו יתברך כולן נמצאו בחנניה עליו השלום". (שם).דמותו המרכזית של חנניה כפי שמצטיירת בסיפור מקבילה לדמותו האגדית של הבעש"ט כפי שמצטיירת בסיפורת החסידית. 84 נראה בבירור, שהסיפור החסידי המקורי על הבעש"ט והמטפחת, שהוזכר לעיל, מהווה את התשתית לסיפורו של עגנון.85 מסירות הנפש של הבעש"ט לעלות לארץ ישראל ותפילתו העמוקה סייעו לו להינצל בעזרת המטפחת. עגנון מעצב בסיפורו דמות חסיד, צדיק נסתר, נעלה במידות של אהבת שמים, אהבת האדם ואהבת ארץ ישראל, שתפילתו הזכה והאמיתית נענית והוא זוכה לנס גלוי.86
עם המטפחת המשי ביד / אצ"ג87
"-בו אבטח ולא אפחדהשיר בנוי מארבעה בתים ללא אחידות במספר הטורים. אין אחידות גם באורכם של הטורים.
כי השוכן עלי קורן תמיד וער בהיכלו
אף עת שמשו בכנף כסותו כנוסה
וכל הכינורות בנרתיקיהם חתומים
וציפורים בלילן כדגים במימם
ואין רטט עלה, אלא טל רוסס: דמע קדוש".
המגיד -בחלום שם אלו מילים צליליות
שפתי דבבו לילה צרופן.
ועם בוקר אור אמרתי: אצא ברכב מידת מרחק מהלך יום
ועם הנץ כוכבים לליל -כלולות
אגיע למקום הנכסף
אדפוק בחלון
ולפני שאשמע את הקול הכינורי: מי שם?,
אקדים ואומר: שלום! זה אני.
ומטפחת המשי לכיסוי ראשה לקידושין בידי.
לפני צאתי לדרך מלאתי מילים יקרות
כענבים באשכול בטל נוצץ,
אך בעומדי פנים אל פנים ומטפחת המשי בידי
לא היו המילים בפי.
רק דמעות היו בעיני- -
רצון שוכני סנה עלי. אני בוער.
כאשר באתי לשם כן הלכתי משם:
לבדד מאוד: ערוער.
ואת מטפחת המשי שום אשים לעיני
לעת שאבך את בכיי באין רואים.
בית א
הטור הראשון פותח בשיבוץ מקראי מדברי הנביא ישעיהו88. פסוק זה הוכנס להבדלה במוצאי שבת, ושני המקפים בתחילת הטור מרמזים על התרחשות קודמת אותה עשוי הקורא לדמיין. זוהי הכרזת אמונה וביטחון בקב"ה. בפסוק נמצאת מילת השיעבוד "כי" כהסבר לסיבת הביטחון, שחש האדם לבוראו: "כי עוזי וזמרת יה ויהי לי לישועה". האדם יודע, שזמרתו ותפילתו תביא את ישועת ה'. אף הדובר בשיר בטור השני מתחיל במילת השיעבוד "כי" ומנמק את בטחונו בה'. כי הוא שוכן עליו תמיד הוא ער ומקרין עליו שפע אלוקי. המילה "בהיכלו" כוונתה לבית הכנסת, אולם יתכן שכוונתו היא לעולם הסובב את הדובר אשר קיימת נוכחות עירנית ומתמדת של אלוקים. אני חש בזאת אף כשהשמש כלומר, האור האלוקי מוסתר ומכוסה כביכול בבגדו של הבורא. שלושת הטורים הבאים מתחילים בוו' החיבור ויוצרים מעין רצף של אירועים, שמושפעים מהסתר הקרינה האלוקית. למשל: כשהכינורות נמצאים סגורים וחתומים בנרתיקיהם ואין איש מנגן בגלל צוק העיתים, וכן הציפורים בלילה שותקות כמו הדגים במים, ושום עלה אינו זז כפי שהיה במעמד הר סיני.
אף כשנדמה לאדם שבמצבים אלו ההשגחה האלוקית מכוסה, הטל שהוא ביטוי אלוקי ממשיך לרדת ולהחיות את העולם. הוא דומה לרסיסים על פי תיאור הדוד בשיר השירים.89 הנקודתיים באות לתאר אותו. הוא כ"דמע קדוש". הטל מחיה את העולם, אך הוא דומה גם לדמעה. התיאור מתקשר לאמרת חז"ל המתארת את הקב"ה שמוריד דמעה עם בניו שנמצאים בגלות.90
כל הבית הראשון כתוב במרכאות כציטוט ישיר מנוסח הבדלה חדש, שעדיין אין אנו יודעים מי מחברה. בהבדלה אנו מזכירים רגעי שמחה והצלה שקרו בהיסטוריה של עם ישראל למשל: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר"91, ואילו אצל אצ"ג דרגת הביטחון בה' עומדת במבחן אמיתי גם ברגעי החושך ובהעדר הנגינה והזמרה של האדם, של בעלי החיים ואפילו של הצומח.
הפסיחות לאורך כל טורי הבית יחד עם וו' החיבור בין הטורים מעידים סערת רגשות אקספרסיוניסטית שכה מאפיינת את כתיבתו של אצ"ג.
האסוננסים רבים למשל: שוכן- קורן, שמשו- היכלו, ציפורים- חתומים- דגים, אבטח- אפחד.
קיים גם מצלול בטור השלישי חוזר העיצור כ' : בכנף- כסותו- כנוסה.
בטור האחרון מודגש העיצור ט' : רטט- טל. מצוי גם דימוי: שתיקת הציפורים מדומה לשתיקת הדגים במים.
בית ב
זהו הבית הארוך ביותר בן תשעה טורים.
הטור הראשון מיידע את הקורא בדבר זהותו של מחבר הנוסח החדש. זהו המגיד שנגלה אליו בחלום.92 מיהו המגיד? מאוד ייתכן, שכוונתו למגיד הגדול ר' דב בער ממזריטש ממשיכו של הבעש"ט בחסידות. קשריו המשפחתיים של אצ"ג עם החסידות ידועים93 , ולכן לא פלא שדמויות מעולם זה מתגלות לו בחלומו. הוא שם מילים אלו בעלות צליל שמדובבות בשפתיו במשך כל הלילה, ולעת בוקר הוא זוכרן. מילים אלו מעודדות אותו להחיות חלום של כיסופים. בבוקר הוא החליט לצאת ברכב לדרך שאורכה כמהלך יום94 ועם נצנוץ הכוכבים להגיע ללילה מקודש של ליל הכלולות. המילים "ליל כלולות" מרמזות על אהובתו אליה הוא נכסף להגיע. השורש "כסף" חוזר ונשנה רבות בשירתו ומביע געגועים לילדות ולנופיה, להורים, לאהובתו, לארץ ישראל ולחידוש המלכות בה.95
הוא מדמיין שידפוק בחלון. זהו הטור הקצר ביותר הממחיש את מתיחת העצבים עד קצה היכולת של האדם, הכמה והמתגעגע לאהובתו. הדפיקה בחלון מזכירה את דפיקת הדוד בחפשו את הרעייה בשיר השירים.96 ואז לפני שישמע את הקול המיוחד הכינורי, העדין של אהובתו השואלת: "מי שם?" הוא יקדים ויאמר: "שלום! זה אני.
בידו הוא אוחז מטפחת משי לכיסוי ראשה בעת הקידושין.
בבית זה בלטו הקולות והצלילים בצורותיהם השונים, עד כדי שניתן לשמוע אותם תוך קריאת השיר. "מילים צליליות", "שפתי דבבו", "אמרתי", "אדפוק בחלון", "קול כינורי", מי שם?", "זה אני". ריבוים של הקולות לפני הפגישה מעצים את האכזבה בהמשך ואת העדר המילים לבטא את עוצמת הרגשות בשעת המפגש.
שני הטורים הארוכים בבית מקבילים למרחק, שהיה עליו לעבור כדי להגיע למקום הנכסף, והטור האחרון הארוך ממחיש את גודל החשיבות של המתנה הרגשית המיוחדת שנושא עמו.
הפעלים הרבים בבית כמו: "דבבו", "אמרתי", "אצא", "אגיע", "אדפוק", "אשמע", "אקדים", חושפים את ההתרגשות הרבה של האהוב לקראת המפגש עם אהובתו ממנה נפרד בגלל אילוצים ריאליסטיים.97 אף הפסיחה בין ארבעת הטורים המרכזיים בבית תורמת לסערת הנפש של האהוב לקראת המפגש .
ישנה חריזה בסופי הטורים: צליליות- כלולות, אנִי- בידִי, יום- חלון.
החריזה האסוננטית היא: חלום-חלון- שלום- מקום, כינורִי- אנִי-מִי- ידִי.
בסוף הבית ישנם עשרה מקפים היוצרים קו תוחם בין שני הבתים הראשונים לשני הבתים האחרונים בשיר. שני הבתים הראשונים הם החלום ושני הבתים האחרונים הם השבר.
בית ג
בבית חמישה טורים בעלי אורך שונה. לפני שיצא לדרך הוא היה מלא במילים יקרות יפות וחשובות כמו ענבים הנמצאים באשכול והם נוצצים בטל.98 הטל הנוצץ משלים את הטל הרוסס מהבית הראשון. הטור השלישי הוא הארוך ביותר בבית, והוא מקביל לטור האחרון בבית הקודם. כמו שם גם כאן מתואר המפגש עם האהובה. בעומדו לפניה פנים אל פנים, כשמטפחת המשי בידיו לא היו לו מילים בפיו רק דמעות בעיניו. איננו יודעים מדוע לא צלחה הפגישה? האם האהובה היתה אחראית לכישלון? האם סרבה לתכניותיו? אולי העדיפה מישהו אחר על פניו? אולי האשם בו שלא הצליח לבטא את מחשבותיו ואת רגשותיו?
המקפים בסיום הטור מרמזים לקורא להמשיך ולדמיין את מה שקרה שם באותם רגעים.
הפסיחות בין הטור הראשון לשני ובין השלישי לרביעי מגבירות את המבוכה ואת האכזבה שחש הדובר ברגע הגורלי. הדימוי לאשכול ענבים בטל נוצץ ממחיש את החיוניות ואת הצבעוניות בכל הוויתו. מילת השלילה הקצרה "לא" ותואר הפועל הקצר "רק" מעצימים את הניגוד בין החלום לבין השבר שנוצר במציאות. ניגוד זה אף מודגש בחריזה: בידי מול בפי, וכן באסוננים: בצאתי- מלאתי- מול בעומדי, ענבים- מול מילים, יקרות- מול דמעות.
בית ד
הטור הראשון מתקשר לטור הראשון של הבית הראשון. אני מקבל את רצונו של האל המכונה: "שוכני סנה", ולכן אני בוער. אולי הבעירה היא המשך תחושת האהבה כלפי אהובתו. ישנה כאן הכנעה בפני האל וקבלת הדין. המושג "סנה" מרמז על האירוע המכונן של התגלות ה' למשה.99 מטאפורה זו שזורה בכל שירתו של אצ"ג, והיא מציינת נוכחות נצחית כדברי קורצוויל:
"שירת אצ"ג מייצגת את הנסיון הנועז והרציני ביותר של ספרותנו לחדש את המיתוס העתיק של עמנו. המיתוס הזה אינו פיקציה הוא ממש שבממש".100כשם שבאתי לשם כך הלכתי משם. לא התרחש המפגש, החלום הנכסף לא התממש. פעמיים חוזרת המילה "שם" בצירוף של מילות יחס שונות. פעם עם "ל" ופעם עם "מ" ובסוף הטור מופיעות הנקודתיים ולאחריהן ההסבר למצבו הנפשי עם הליכתו משם:
"לבדד מאוד: ערוער". שלוש מילים אלו נמצאות בטור השלישי במרכז הבית. זהו הטור הקצר ביותר, אולם עוצמתו הרגשית גדולה. המילה "ערוער" היא תיאור לאדם בודד וגלמוד.101
ומה קרה למטפחת אותה נשא באהבה ובחרדת קודש? אותה ישים לעיניו, כשיבכה את בכיו ב"אין רואים"102, כשאיש לא יראה אותו בצערו ובכאבו. במקום שהמטפחת תפאר את ראש כלתו היא יורדת מדרגתה ומשמשת לכיסוי עיניו בשעת בכיו. גם הביטוי "שום אשים"103 שמקורו תנכי ומתקשר לצו של מינוי מלך מבטא את המהפך במעמדה של המטפחת.
מוטיב השיבה חשף את מפח הנפש של הדובר נוכח המציאות המרה, שנחשפה בפניו עם שובו לבית אהובתו.
כשם שבבית ג' לפני הפגישה היה ריבוי של פעלים, שבטאו התרגשות הרי בבית האחרון ריבוי הפעלים מבטא בדידות וצער נפשי. למשל: "בוער", "באתי", "הלכתי", "אשים", "אבך".
ישנה חריזה: בוער- ערוער.
מוטיב הבכי חוזר בשני הבתים הללו פעמיים כביטוי חיצוני לתחושתו של הדובר בשיר.
גם חלקי גוף הם מוזכרים מספר פעמים. הידיים מחזיקות את מטפחת המשי לפני הפגישה ולאחריה. העיניים אף הן נמצאות פעמיים ומתקשרות לדמעות ולאחר מכן למטפחת, שתכסה אותן כדי להסתיר את בכיו. השפתיים דובבות, וכן מוזכר גם הפה.
בדידות נפשית זו שתוארה בבית האחרון מבהירה את אחת האפשרויות להסתר השמש ולדממת הכינורות והציפורים בבית א'. הדובר חש שם, שזיו החמה עומעם בשל מצוקתו הנפשית, אך למרות זאת הוא שם מבטחו באל השוכן עליו ומקרין את השגחתו עליו.
סיכום
משמעויות סמליות אלו מתקשרות לתפיסת החסידית הרואה בכל עצם שנמצא בעולם את קיומם של ניצוצות הקודש. אפילו המטפחת הדוממת עשויה לשמש את האדם בעבודת הבורא105 ובאמצעותה הוא עשוי להיטיב את דרכיו לשפר, לזכך את ראייתו עד כדי ראייה על טבעית- מטאפיזית. מוטיב המטפחת בשני הסיפורים החסידיים הקשורים בר' אלימלך ור' שמואל וכן שני האחים הצדיקים מתקשר למוטיב הבית היהודי. אף שורש המילה "טפח" חושף את תפקידה: טיפוח, עידוד וביסוס. ואכן המטפחת על ראשה של האם היהודייה מיד עם נישואיה בכל הדורות, היתה סמל לטיפוח האהבה והנאמנות בבית היהודי בין בני הזוג ובין ילדיהם.
בסיפור הראשון מתקשרת המטפחת לצומת הראשון של בניית הבית בשעת החתונה, ובסיפור השני המטפחת מסייעת לחיזוק אושיות הבית, שהתערער על ידי יושביו. המטפחת בחתונה סייעה לר' שמואל לחוש את הקדושה ואת ההתעלות הרוחנית בשעה של חיבור מקודש ואמיתי בין בני זוג, כשסביבם קהל אוהבים המוסרים את נפשם לעשיית גמילות חסד עמם. אולם כשיסודות הבית בעם ישראל מתערער בגלל ניאוף ובגידה של בני הזוג, כפי שראינו בסיפור החסידי השני, משמשת שוב המטפחת בתפקיד מאטפיזי לחשיפת ריקבון זה, לטלטול נפשי של יושביו ולהבאתם לנקודת האמת הפנימית. מהלך זה מחייב שינוי התנהגותם ובנייה מחודשת של יסודות ביתם על פי תורת ישראל, כפי שהורו להם הצדיקים.
גם בספרות העברית החדשה המטפחת מוטענת בסמלים יהודיים.
היא מסמלת את חוסנו של הבית היהודי בתיאור האם היהודייה החובשת את המטפחת וצניעותה קורנת ממנה.106 בסיפור "המטפחת" של עגנון המטפחת מוטענת בסמליות של קשרי אהבה בין בני הזוג. נאמנות משפחתית זו שמשה בסיס להמשך קיומו של העם היהודי בגלותו הארוכה. הסיפור ב"לבב ימים" מתאר את הפרידה מהגלות והעלייה לארץ ישראל כפי שקיווה לעשות הבעש"ט. המטפחת בסיפור הופכת לחפץ מטאפיזי בדומה למטפחתו של הבעש"ט לאחר תפילותיהם של הבעש"ט של חנניה. אצל שניהם תפילותיהם נענות. הבעש"ט ניצל בעזרת המטפחת, אך אינו מצליח להגיע לארץ, ואילו חנניה מצליח להגשים את חלום העלייה לארץ ישראל לבניית הבית הלאומי.107
אף אצל אצ"ג מתחברת המטפחת למוטיב הבית. האהוב אוחז בידיו את המטפחת בכמיהה לכסות את ראשה של כלתו בליל כלולותיהם, אך הדבר אינו יוצא לפועל, ואז משתנה תפקידה לכיסוי עיניו הבוכיות.
ראינו את גלגולו של חפץ בעל משמעות סמלית בסיפור החסידי לספרות העברית ואף את שחזור משמעויותיו המקוריות. 108
הערות:
1. מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, (בעריכת גדליה נגאל), ירון גולן, תל-אביב תשנ"א, עמ' 30 - 31.
2. יעקב סופר, סיפורי יעקב, (בעריכת גדליה נגאל), כרמל, ירושלים תשנ"ד, עמ' 107 - 110.
3. יונה א, יב: "ויאמר עליהם שאוני והטילוני אל הים וישתוק הים מעליכם כי יודע אני כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם", ראה: גדליה נגאל, הסיפורת החסידית, מרכוס, ירושלים 1981, עמ' 288.
4. יונה ב, ד: "ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה ישועתה לה'".
5. ר' יצחק אייזיק מקומרנו , נוצר חסד, לבוב, תרט"ז, מג, ע"א; גדליה נגאל, ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשמ"ג, עמ' 17.
6. ניתוח ספרותי של הסיפור ושל דמויותיו ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך- הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, עבודה לשם תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"א, עמ' 90 - 136 , אתר "דעת" , 2006; דינה לוין," הסיפור החסידי: עיצובו הפואטי ומשמעויותיו החינוכיות", תלפיות שנתון המכללה (יג - יד), תשס"ו, עמ' 131 - 167.
7. אברהם חיים שמחה בונים מיכלזאהן, אוהל אלימלך, נר למאור, ברוקלין תשס"ב, סימן קנג.
8. מנחם מנדל, בודק, סיפורים חסידיים, מהדיר: גדליה נגאל, ירון גולן, תל-אביב תשנ"א, עמ' 229-231.
על מלקט סיפורים חסידיים זה ועל אפיוני הספר ראה: הנדלר חנה, הסיפור החסידי עיצובים ספרותיים ועמדות מטאפיזיות - עיון ביצירתו של מנחם מנדל בודק, עבודה לשם תואר דוקטור, אוניברסיטת בר- אילן, רמת - גן תשס"ג.
9. בראשית לז, יט: "הנה בעל החלומות הלזה בא" .
10. דניאל יא, לו: " ועשה כרצונו המלך ויתרומם ויתגדל על כל אל ועל אֵל אֵלים ידבר נפלאות והצליח עד כלה זעם כי נחרצה נעשתה".
11. ירמיהו ג, יד: " שובו בנים שובבים".
12. תהילים פד, ד: " גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה "..
13. אשת השטן.
14. בראשית כד, יא: " ויברך (אליעזר) הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים".
15. צורה לשונית מוארכת שנתחדשה בלשון ימי הביניים. ראה: ראה: ויקיפדיה, אנציקלופדיה חופשית: "כולמו" במקום כולם, "חכמתהו" במקום חכמתו, "ישועתה" במקום ישועה. "...
16. תהילים קמט, ו: "רוממות אל בגרונם", ראה: אבן שושן, הביטוי משמש גם כביטוי ללגלוג על מי שמדבר גבוהה גבוהה על משהו.
17. שמות ב, יב: "ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את נמצרי ויטמינהו בחול".
18. להם על פי תהילים ב, ד: "ה' ילעג למו".
19. איוב כא, לד: " ואיך תנחמוני הבל, ותשובותיכם נשאר מָעל".
20. בראשית ג, ז: " ותפקחנה עיני שניהם"...
21. הושע ד, יג: "תזנינה בנותיכם וכלותיכם תנאפנה".
22. הושע ד, יד: "עם הזונות יפרדו ועם הקדשות יזבחו".
23. ירמיהו טו, י : "אוי לי אימי כי ילידתיני, איש ריב ואיש מדון לכל הארץ".
24. קהלת ד, טז : "כי גם זה הבל ורעיון רוח".
25. שמות לב , יא : " ויחל משה את פני ה' אלוקיו"...
26. שמות י , יז : "ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו לה' אלוכיכם ויסר מעלי רק את המות הזה".
27. ישעיהו יא, ד: "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" .
28. ספר היובלים (בעריכת יהודה אייזנברג), טז, ב.
29. שופטים טז, יא: " ויאמר אליה אם אסור יאסרוני בעבותים חדשים אשר לא נעשה בהם מלאכה וחליתי והייתי כאחד האדם".
30. נזיר נ, ע"א ועוד.
31. במדבר טז, כט: "ופקודת כל האדם יפקד עליהם", הכוונה ליום המיתה.
32. ישעיהו י, ג: " ומה תעשו ליום פקודה... על מי תנוסו לעזרה ואנה תעזבו כבודכם". כזרע מרעים בנים משחיתים".
33. ישעיהו א, ד: " הוי גוי חוטא עם כבד עון זרע מריעים בנים משחיתים.."
34. על פי שיר השירים ב, טו: " אחזו לנו שועלים קטנים מחבלים כרמים".. .
35. היעלה היא נקבת היעל. בראשית רבה, יב: :היעלה הזאת מתיראת מן החיה".
36. שמו הגדול. על פי נוסח הקדיש: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא".
37. בראשית יב, יג: " אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך".
38. יהושע ה, ז: " ואת בניהם הקים תחתם אותם מל יהושע כי ערלים היו .."
39. ישעיהו כז, ו: " ומלאו פני תבל תנובה".
40. ישעיהו כח, יב: " אשר אמר אליהם זאת המנוחה הניחו לעיף וזאת המרגעה ולא אבו שמוע".
41. איוב לג, ל: " להשיב נפשו מיני שחת לֵאור באור החיים".
42. ישעיהו ה, יח: " הוי מושכי בחבלי השוא וכַעבות העגלה חטאה".
43. שממון , וחורבן על פי ישעיהו כד, יב: "נשאר בעיר שמה ושאיה יכת שער".
44. ירמיהו נ, ב: " הגידו בגויים והשמיעו ושאו השמיעו אל תכחדו..."
45. דברים יב, כח: "...כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך".
46. ברכות לד, ע"ב.
47. מלאכי ב, ו: "ורבים השיב מעוון".
48. ישעיהו מ, טז: "ולבנון אין די באר".
49. יורם עקבסון, תורתה של החסידות, , משרד הביטחון, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 36-43. הרחבה על הנושא ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק- הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"א, עמ' 132 - 172.
50. ר' ישראל בעל שם טוב, צוואת הריב"ש (אוסטרהא תקנ"ג), ורשא תרע"ג, עמ' 26; וכן בדברי המגיד, ר' ישראל מקוזניץ, עבודת ישראל, זיטומיר תר"ח, פרשת מקץ; וכן בדברי ר' קלונימוס קלמן אפשטיין, יד מאור ושמש, פרשת פנחס ד"ה 'ונראה', פרשת עקב, ד"ה 'ויראה'; בדברי ר' משה חיים אפרים מסדילקוב, דגל מחנה אפרים (קראעץ תק"ע), מיר, ירושלים תשנ"ד, פרשת תצווה, ד"ה 'ואחר'.
51. אלפסי, "ר' אלימלך מליז'נסק", אנציקלופדיה לחסידות, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ו, עמ' רלא-רמא. על תלמידי ר' אלימלך, ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 35-54. על ר' אלימלך כמבצר החסידות ומפיץ תורתה הגדול, ראה: לנדוי, הרבי אלימלך מליז'נסק, מבוא וכן עמ' ז-יא. על הספר נועם אלימלך ראה: שם, שם, עמ' 156-162.
52. יד מאור ושמש, אמור, רמזי רות, עמ' 10. במקום אחר מכנה ר' קלמן קלונימוס את הבעש"ט ואת ר' אלימלך בשם המאורות הגדולות שפתחו את השער לצדיקים. על כך ראה: שם, אמור, עמ' 34. לקט סיפורים על הבעש"ט המחזיר בתשובה, ראה: שבחי הבעש"ט (קאפוסט תקע"ה), אברהם רובינשטיין (מהדיר), ראובן מס, ירושלים תשנ"ב, סימן י', עמ' 68, סימן ל', עמ' 113, סימן ל"ב, עמ' 118, סימן קל"ז, עמ' 243. וכן ראה: ישראל יעקב, כל סיפורי בעל שם טוב, מישור, בני-ברק תשכ"ט, עמ' ז-פח.
53. הרחבה על דמותו של ר' אלימלך ראה : הערה 6 .
54. ראה: יצחק אלפסי, מדור לדור, מכון דעת יוסף, ירושלים תשנ"ה, כרך א, עמ' 149: " ר' משולם זושא מאניפולי בן ר' אליעזר ליפמן. נפטר בב' שבט תק"ס. אחיו הגדול של ר' אלימלך מליז'נסק. היה מתלמידי המגיד ממזריטש. בשל צדקתו נהגו החסידים לקרוא לו בשם "הרבי זושא". סמל התום והטוהר בחסידות. קברו נכרה ליד קברו של רבו "המגיד". תורותיו נקבצו בס' "מנורת זהב" וקורותיו בס' "בוצינא קדישא".
55. נו"א, תזריע, נח ע"ד.
56. נו"א, תצוה, נא ע"א.
57. ראה מאמרי: דינה לוין, "עולם הילדות בסיפור החסידי", מעמקים, 2, אתר דעת, תשס"ז, 2006.
58. על המטפחת כחפץ אישי של הצדיק ראה: יצחק גנוז, "חפציהם האישיים של צדיקים כאוצרי סגולות", דברי הקונגרס העולמי העשירי, ד 2 (טו-כא אב תשמ"ט), עמ' 29-31;
59. על מוטיב הראייה ראה: הערה 6, עמ' 116 - 117.
על "החוזה מלובלין" מסופר שהיה רואה מסוף העולם ועד סופו. הוא לא יכול היה לעמוד בכל הרוע שראה בעולם, על כן בקש שיקחו ממנו סגולה זו. ובמלאת לו שתים-עשרה שנה כרך מטפחת על עיניו, וכך ראה רק את כברת ארץ שלפניו. על כך ראה: בובר, גוג ומגוג, עמ' 9-10; הסיפור נמצא ללא עניין המטפחת בנפלאות הרבי, אור החסידות, ירושלים תשמ"ט, עמ' מב.
60. הונגריה היתה רחוקה ממרכז החסידות בפולין. ישנם סיפורים רבים על קשיו הרבים של ר' שמעלקא מניקלשבורג בבואו לעיר זו מפולין. תושבי העיר הגדולה לא היו מוכנים לקבל את הנהגותיו ואת תוכחותיו. בואו של ר' אלימלך לשם סייע לו רבות ובני העיר שינו את יחסם לר' שמעלקא. ראה: אברהם חיים בונים מיכלסון, שמן הטוב (בעריכת גדליה נגאל), המכון לחקר החסידות, ירושלים תשנ"ט, סימן מ"א, מב.
61. יואב אלשטיין מאפיין את הסיפור החסידי כסיפור ששואף לאקסטאטיות כלומר, לפריצה רוחנית. ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה
והסיםור החסידי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשנ"ח, עמ' 37.
62. סיפור "המטפחת" נדפס לראשונה ב"דבר", מוסף שבועי, 22 ביולי 1932.
63. לדברי אלשטיין, העני הוא סמל לגאולה ויחסם של אנשי העיר אליו הוא סמל ההתכחשות לגאולה בקרב יהודי אירופה. ראה: יואב אלשטיין , עיגולים ויושר, תל-אביב,עמ' 32.
64. על מוטיב העיוורון והפיקחון ראה הלל וויס, פרשנות לחמישה מסיפורי ש"י עגנון, תל-אביב תשל"ד, עמ' 54 - 60.
65. על מוטיב השתיקה ראה יעקב בהט, ש"י עגנון חיים הזז, עיוני מקרא, יובל, חיפה תש"ל, עמ' 22 - 23.
66. דב סדן, על ש"י עגנון, הקיבוץ המאוחד, תל-אביב תשכ"ז, עמ' 68.
67. דב סדן, שם, עמ' 65 - 73.
68. הלל וויס, פרשנות לחמישה מסיפורי ש"י עגנון, תל-אביב תשל"ד, עמ' 47 - 74.
69. : רלה קושלבסקי, "דמות המשיח בצומת של חמש תימות בסיפור "המטפחת" לעגנון, בתוך: ביקורת ופרשנות,אוניברסיטת בר-אילן, 35 -36 (חורף תשס"ב), עמ' 216 - 217.
70. הסיפור התפרסם ב-1934.
71. "בלבב ימים", הפועל הצעיר, כרך כז (1934 ) , גיליון 28.
72. הלל ציטלין, "האפיקן הגדול של דורנו", בדרך תרצ"ה) , גיליון 34.
73. דב סדן, שם, עמ' 65 - 73.
74. שמואל ורסס, ש"י עגנון כפשוטו, מוסד ביאליק ,ירושלים תש"ס, עמ' 153 - 188.
75. שמואל ורסס, סיפור ושורשו, עמ' 201 - 244.
76. ברוך קורצוויל, מסות על סיפורי ש"י עגנון, שוקן ירושלים ותל-אביב תשכ"ו, עמ' 195- 196, 199 , 306.
77. הלל ברזל, שמואל יוסף עגנון, מבחר מאמרים על יצירתו, תל-אביב תשמ"ב, עמ' 77 - 78.
78. רחל דאום, זיקות ספרותיות לעולם החסידות ביצירות עגנון, עבודת A . M אוניברסיטת בא-אילן, רמת -גן תשנ"ב, עמ' 107 - 141.
79. יונה ב, ד.
80. רחל דאום, שם, עמ' 141 - 140 .
81. דב סדן, שם , עמ' 71.
82. אברהם חיים בונם מיכלסון, שמן הטוב, (עורך: גדליה נגאל), המכון לחקר הספרות החסידית ירושלים תשנ"ט, עמ' 24 סימן ט'.
83. מדרש רבה, חיי שרה, נח א: "בת ק' כבת כ' לחטא" ...
84. על החסידות בעולמו של עגנון בסיפור "על אבן אחת" ראה: ניחם רוס, מסורת אהובה ושנואה בכתיבה ניאו חסידית בראשית המאה העשרים, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בן- גוריון באר- שבע תשס"ה, עמ' 324 - 345. רוס בוחן את היוצרים הניאו חסידיים כמו י"ל פרץ, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שמואל אבא הורודצקי ומרטין בובר.
85. על השימוש במקורות חסידיים בכתבי עגנון ראה: גדליה נגאל, מחקרים בחסידות, המכון לחקר הספרות החסידית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 322 - 348. לדעת נגאל, עגנון העלים את מקורותיו והשתמש בדרכי הסוואה. לדבריו, אין ספק שעגנון ליקט מסיפורי עלייתו הכושלת של הבעש"ט והטמיעם בסיפור "בלבב ימים". ראה: נגאל, הסיפורת החסידית תולדותיה ונושאיה, ירושלים 1981, עמ' 288 - 229.
86. מוטיב ההפלגה על המטפחת ראה: גדליה נגאל , ש"י עגנון ומקורותיו החסידיים , רמת-גן תשמ"ג, עמ' 32, 107, 109.
87. אורי צבי גרינברג, כל כתביו (בעריכת דן מירון), כרך יג, עמ' 119.
88. ישעיהו יב, ב: " הנה אל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עוזי וזמרת יה, ה' ויהי לי לישועה".
89. שיר השירים ה, ג: ..."שראשי נמלא טל קווצותיו רסיסי לילה".
90. ברכות נט, עמ' א: "בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד ב' דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו".
91. אסתר ח, טז: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
92. מוטיב החלום בשירת אצ"ג נמצא לאורך כל שירתו. החלום וכתיבת שירים הם הדרכים להיזכר בהוריו, בבני משפחתו, בביתו ובכל מה שאבד ונהרס. החלום הוא גם המפלט להישרדות בעולם לאחר התופת של מלחמת העולם השנייה.
93. ראה את שירו של אצ"ג: "בזכות שלושה אבות", כל כתביו, כרך א, עמ' 156.
94. יונה ג, ד : "ויחל יונה לבוא בעיר מהלך יום אחד"...
95. על הכוסף בשירת אצ"ג ראה: ייבין י, ה, "הזכרון והכוסף בשירת אצ"ג", בעקבי השיר, הוצאת המילוא, ירושלים תש"י, עמ' יא- כט.
96. שיר השירים ה, ב: " אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי"...
97. גיוסו לצבא במלחמת העולם הראשונה הרחיק אותו מאהובתו שפרה פליגלמן בת האופה שמנימוקי ייחוס אמו קטעה אהבה זו. כשחזר מהמלחמה מתה שפרה מדלקת ריאות. ראה: עליזה גרינברג טור - מלכא, "אורי צבי גרינברג: הארות לשירתו", בתוך: המתכונת והדמות" (עורך: הלל וויס), אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תש"ס, עמ' 445 - 463.
98. הביטוי נמצא פעמים רבות למשל: בשיר " שיזכני אמא", כל כתביו, כרך ג', עמ' 94.
99. שמות ג, ב - ה.
100. ברוך קורצוויל, בין החזון לבין האבסורד, שוקן ירושלים ותל-אביב תשכ"ו, עמ' 23.
101. תהילים קב, יח: "פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפילתם", וכן ירמיהו יז, ו: "והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב".
102. חוויה של ניתוק ואובדן עולם ילדות מתוארת בשירו של ח"נ ביאליק "אחד אחד ובאין רואה", כתבי ח. נ. ביאליק, דביר תל-אביב תשכ"ח, עמ' נט.
103. דברים יז, טו: " שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלוקיך ... "
104. גם במקור התנכי מתקשרת המטפחת לתמיכה כלכלית בבנין ביתן של נעמי ורות. היא הביטוי הראשוני להיווצרות הקשר בין בועז לרות, שהביא לבנין ביתם הפרטי ולאחר מכן לבנין הבית הלאומי. רות ג, טו: "ויאמר הבי המטפחת אשר עליך ואחזי בה, וימוד שש שעורים וישת עליה ויבוא העיר". על פי אבן שושן : "מטפחת" היא חתיכת אריג לעטוף בה משהו. ראה:כלאים ט, ג : "מטפחות הידיים, מטפחות הסַפָּּרִים, מטפחות הסְפָג". מעטפת או סדין שהספר שם על המסתפר לשמור על בגדיו שלא יכוסו בשערות, ומגבת גדולה להסתפג בה לאחר רחיצת הגוף; וכן כלים כח, ד: נמצא "מטפחת סְפרים", היינו, יריעה של אריג להחזיק בה את ספר התורה ולעוטפו בה.
בספרות העברית נתחדשה המילה "מטפחת אף" במשמעות של ממחטה, יריעת אריג קטנה שאדם נושא בכיסו לנגב בה את אפו בשעת הצורך. ראה: ביאליק, ספיח יא : "משימין אותו מחמת קוטנו בכיס הבגד או כמטפחת האף".
105. על המנהג לרקוד עם הכלה במזרח אירופה בהפסק של מטפחת ראה: צבי פרידהבר, "הריקוד בהפסק של מטפחת" , מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, ג (סיון תשמ"ב), עמ' 35-45.
106. ח"נ ביאליק, "החצוצרה שנתביישה" ,כל כתבי ביאליק, הוצאת דביר תל-אביב תשכ"ח, עמ' קנב - קנג. ביאליק מתאר את אמו לאחר שגורשו מהכפר בערב ליל הסדר לפני שהדליקה את נרות החג ביער :
"אמא נתעוררה פתאום, היטיבה המטפחת על ראשה, הוציאה חבילה קטנה מתוך אחד הצרורות, צוותה לעכב את הקרונות, וירדה. "לאן"? שאלה אבא, כשראה אותה נוטה לצד תל שבחורשה, ועכב את עגלתו אף הוא. "להדליק נרות", ענתה אמא".
107. בספרות העברית החדשה ארץ ישראל כונתה בתואר: "הביתה". ראה מאמרי: דינה לוין, ארכיאולוגיה של ספרות, מעמקים, אתר דעת, גליון 1, 2006.
108. קביעה זו אינה מתקיימת בכל יצירות הספרות העברית, ואף ביצירות עגנון אחרות מגמה זו משתנה. על כך ראה: הערה 84 .
