היצירה הראשונה שתידון היא סיפורו של עגנון: 'האבטובוס האחרון'⁷ הגיבור מנסה להדליק את מכונת הפתילות כדי להכין לעצמו חמין ולכבס את כותנתו. השכנה מעירה לו שאין בה נפט, והוא אכן נוכח שהיא צודקת. היינו מצפים שהוא יצא לקנות נפט אולם מסתבר, שהוא הולך למר שריט אוהבו של אביו בבוצ'אץ'. חימום וכיבוס הן פעולות המעידות על התחדשות וחיות רוחנית אלא שלא ניתן לעשות זאת, כי הקרקעית ריקה מנפט ומה שיש בה מבהיק כעורו של דג בתוך הביבר בלילי תשרי כשהלבנה בחידושה. הדג הוא סמל החיות וההתרבות. הוא מוזכר על רקע תשרי, החודש בו נידון האדם על מעשיו, וכך רומז המספר על תקווה שידונו אותו לחיים ולהתחדשות. הגיבור אם כן שואף לעלות מהקרקעית ולהגיע למצב של נקיון וחום נפשי אלא שבמציאות ישנם עיכובים שונים. במקום לבצע את כוונתו המקורית הוא מדלג על הזמן ועל המקום ומגיע לבוצ'אץ' עירו ולביתו של מר שריט אוהבו של אביו. לו הוא מספר על הפתילות. בתו הבכירה מגיעה וחיוכה מביאו לידי מבוכה כפי שקרה לו בכל פעם שפגשה. אף אשתו מגיעה והיא נותנת לו כף של כבסים. הוא עוזב את הבית, אך ממשיך לסובב אותו תוך שהוא מונה את חלונותיו. כשמתעייף ורוצה לחזור לביתו מסתבר שאחר את האוטובוס האחרון. הוא מצפה, שהנערות אותן מכיר מנסיעותיו המשותפות, תעצורנה את האוטובוס ותעכבנה אותו, שכן הוא מכיר אותן מהנסיעות באוטובוס כדבריו:

הרגיל באוטובוס ואפילו אינו מדבר עם הנוסעים הואיל ורואה אותם בכל יום דומים עליו כאוהביו.⁸

אולם הן אינן משגיחות בו. ידועה דרך כתיבתו של עגנון שמכלל לאו המשפט משתמע הכן. הוא אומר:

גדולה היתה מצוקת נפשי. הרי אני צריך לחזור לביתי ואני עייף והרי האבטובוס האחרון יצא בלא עמי. מצפה הייתי שהנערות יעכבוהו בשבילי. והן לא עיכבוהו, אלא זו ישבה על מקומה וזו ישבה על מקומה ולא השגיחה בי. ועכשיו כולן חוזרות לבתיהן ועולות על מטתן בשעה שאני עומד ברחוב ואיני יודע היאך אחזור. והרי אילו רמזו לנהג היה עומד וממתין לי. איני מגייס את לבי לומר שנערות הוגות בי, אבל תמהתי שלא הזכירו אותי לפני הנהג בשעה שכזו. ⁹

הוא מקווה שהנערות הוגות בו ותולה תקוות בעזרתן. עולם היצרים- הארוס, כפי שמדבר עליו קורצוויל¹⁰, אינו מסוגל לאחות קרעים דמוניים בנפש הגיבור. אף גיוס זקנו שמטריח עצמו מעולם אחר אינו מצליח להחזיר את האוטובוס שנסע. עד שיגיע לביתו הוא עוד יצטרך לעבור משוכות נוספות.

האוטובוס מקבל משמעות נוספת על היותו מקשר בין חלקי העיר של ירושלים. הוא גם כלי הקישור בין העכשיו לבין עולם האבות והדברים מתקשרים לאבחנתו של קורצוויל לגבי המתח בין דור הבנים לאבות, כפי שבא לידי ביטוי בסיפורי 'ספר המעשים'.¹¹ האוטובוס הוא האחרון, והעלמותו מותירה את הגיבור בחוץ, כשהוא מנסה לחפש תחליפים כמו טקסי.

לדברי קורצוויל, סיפורים אלו ב'ספר המעשים' מפרקים את המציאות הרגילה ויוצרים זרות ותוהו ובוהו. ישנו טשטוש בין המקום והזמן, ערבוביה בין כל התחומים.¹² עירבוב זה לדעתו, הוא תוצאה של התמוטטות הוודאות הדתית, התמימה שגוררת בעקבותיה נסיונות בריחה מעולם האבות. בולטת המלחמה בין תאוות היצרים לבין הציוו המוסרי. בבוצ'אץ' לא היתה קיימת בעיה איך לחזור לבית, אך במציאות של חייו העכשוויים הבית רחוק.

יצירה ספרותית נוספת בפרוזה העוסקת במוטיב האוטובוס ובמשמעויותיו היא ספרו של יוסל בירשטיין בו נכללו מרבית סיפוריו הקצרצרים.¹³

יוסל בירשטיין אהב מאוד לנסוע באוטובוסים, שם פגש את תושבי העיר ושמע על עולמם, את טענותיהם ואת התרגזויותיהם. וכך מתעדים סיפוריו הקצרצרים את הווי החיים הישראלי הסוער והדינמי, אין זמן, כולם ממהרים.

בסיפור 'מבוקר עד ערב החלפתי אוטובוסים'¹⁴ הוא מבטא אהבה זו.

הנסיעה המתמדת באוטובוסים וההחלפה בין הקווים השונים מבטאות את הצורך הנפשי של המספר לחפש סיפורים. כפי שאומר זאת בסיפור 'נקניק דבש':

היא לא האמינה שאני מסתובב ברחובות, עולה ויורד באוטובוסים, ומשתדל לשמוע מה קורה אצל בני-אדם".¹⁵

זהו המקום האידיאלי בו נפגשים אנשים שונים, עדות ורקעים שונים וזהו חומר גלם מצוין עבור סופר. באוטובוס הוא פוגש אנשים קשיי יום יום. למשל: יהודי קשיש שעולה עם סליו משוק מחנה יהודה והוא מכיר כבר את הדוחק הישראלי באוטובוס. יש לו כרטיסיה מיוחדת בעלת חור אחד אחרון, ועל כן אין הוא חושש שהכרטיסיה לא תחזור אליו. באוטובוס לכל אחד זכות דיבור. כל אחד יכול לייעץ ולומר מה יש לעשות למשל: 'אין מקום' 'מדוע דוחפים', 'הכרטיסיה לא תחזור אליך'.

בסיפור הקצרצר של בירנשטיין הדמויות המספרות עומדות על הסף, במעבר, באוטובוס, בדלתו או בציפיה לו בתחנה כפי שאומר מנחם פרי.¹⁶

הצפיפות לדבריו, מאפשרת 'אינטימיות' מיידית של יצירת 'חוטים של היכרות'.

גם בסיפור 'לעמוד ביחד' ¹⁷ האוטובוס הופך למטאפורת 'היחד' שנוצר בין המספר את הסיפור לנמעניו.¹⁸ כלי תחבורה זה הוא ביטוי לאחדות הלאומית של עם המנסה לבנות את עתידו לאחר אלפיים שנות גלות. אל העם הזה התקבצו אנשים עם רקעים שונים קשים ומכאיבים.

נושא השואה משתבץ בהרבה מסיפוריו, והאוטובוס הוא מקום ההיתוך בו ניתן לספר על השואה או לפחות להיזכר בה. בסיפור 'מבוקר עד ערב החלפתי אוטובוסים' שואל אותו האיש שהתיישב לידו על מה הוא כותב 'על השואה'?לא הוא משיב. אם כן הוא נשאל: 'אז על מה יש לכתוב'? השואה היא החוויה המכוננת של המספר והיא מבצבצת בסיפוריו הקצרצרים הן בפועל והן בהיזכרות בבית הוריו, ובריחות הסנדלריה בחנותו של האב. הכל נחרב.

גם התחנה וההמתנה לאוטובוס היא גורם מזמן לדמויות בסיפורי יוסל להשתפך ולספר מה קרה להם שם במלחמה. למשל בסיפור 'תפוח אפוי'.¹⁹ נסיעה משותפת של הסופר עם אנשים שאינו מכירם מתרחשת בקוו מספר 25 לנווה-יעקב. הוא ועוד נוסע נשארו האחרונים באוטובוס, בחוץ חושך והלב נפתח. נוצרת אחווה ואמפטיה בינו לבין הנוסע האלמן, והלה מספר לו פרטים אינטימיים על יחסיו עם אשתו.

האוטובוס הוא ראי לקוצר הרוח ולמנטאליות הישראלית, בה כולם ממהרים אין זמן וצורת הדיבור המוחצנת והתקיפה מעידה על עצבנות. למשל בסיפור:'קפיצים'.²⁰

גם אוטובוס שבו באתי היה שמח. אשה האשימה את הנהג שאגד לא יודע מה זה זמן. והרדיו קבע בקול גברי חמור שהזמן פועל לרעתנו.

אותה תחושת 'הביחד' של החברמניות הישראלית בה כולם מכירים את כולם, וכל אחד חש אדנות כלפי הסובב אותו בנסיעה, השתנתה בארבע שנות האינתיפאדה.

מאז האינתיפדה חזרו אויבינו לדפוס ההתנכלות בו השתמשו לפני הקמת המדינה ובמלחמת השחרור היינו: התנכלויות לתחבורה בכבישי שומרון, בכבישי יהודה ובכבישי חבל עזה. הפגיעה באוטובוס נחשבת בעיניהם כהצלחה גדולה שכן רבים עשויים להיפגע. אך עם ישראל אינו נכנע ומחפש פתרונות קיומיים, וכך נוצר האוטובוס הממוגן משוכלל מקודמו בתקופת הפרעות ובמלחמת השחרור.

ביטוי להגיגי לב על מציאות חיינו בנסיעה באוטובוס ממוגן מופיע בקטעי יומן שכתבה המשוררת אסתר זילבר ויתקון.²¹

נסיעה בשומרון באביב תשס"ג מאריאל לירושלים באוטובוס ממוגן ירי דרך עלי ושילה בכבישים חדשים ומהירים פחות משעה ואנו בפאתי ירושלים- מעוררת מחשבות נוגות על מציאות חיינו ועתידנו כאן... לא היתה זו שעת לילה. היו אלו צהרי יום, ואולם החלונות הממוגנים כפולי הזכוכית היו אטומים לחלוטין. אין לראות את נוף השומרון היקר והאהוב. כמו בחללית אנו נעים אל עבר בירתנו ומתפללים דרך שיגרה ודרך אמונה את ברכת הדרך... רק משטח לבנבן עכור משני צידי האוטובוס כעיניים עיוורות. לפצות עצמנו בטיול בחיק הנוף הזה, אפילו בשמירה בנשק חם, כבר לא ניתן, לא להריח את ריח הטבע המשכר, לא לגעת, לא למשש, לא לדרוך, ואוי לנו אפילו לא לראות.

הנסיעה בנוף קדומים מרהיב זה מדומה לחללית אטומה ללא חלונות וללא יכולת ליהנות ממראה שנגלה לפניך. דימוי נוסף לנוף הניבט מהחלונות הוא 'כשתי עיניים עיוורות'. אסתר ויתקון מצירה על שעם ישראל נמנע מלהגיע לשומרון מפאת חששות מוגזמים.

כמו כן היא דואגת שמא אי היכולת לראות את נוף השומרון בדרך בלתי אמצעית ואי היכולת לטייל חופשי בנוף הבוסתנים ובגבעות השומרון המלאות בפרחי כלניות ובפריחת הגפנים והשקדיות, עלולים ליצור ניכור וזרות לחבלי המולדת אף אצל האנשים שגרים במקומות אלו.

האוטובוסים, נהגיהם, נוסעיהם ושאר המכוניות היהודיות נמצאים כיום בחזית הקרב של ארגוני החבלה השונים, שתאוות הרצח מפעמת בם ומזינה את דמיונם השכם והערב.

ביטוי לתאוות הרג זו, שאינה יודעת גבולות ואינה מבחינה בין חיילים בין בין תינוקות ובין טף החל עם פיצוצי האוטובוסים על ידי מתאבדים.

המתאבדים שפוצצו עצמם באוטובוסים יצרו חוויות של מות משותף, אש ותופת שכלתה את האוטובוסים ואת יושביהם, והנסיעה בהם ערערה את שלוות קיומנו.

מעתה משוררים ידברו על שואה יהודית נוספת פה בארץ ישראל הריבונית, לה צבא חזק המצויד במיטב הכלים המודרניים, אולם פרוצה בבטנה הרכה באוטובוס בו נמצאים כולם, מכל השכבות, מכל הגילים מתינוקות ועד טף.

שירים מכתב העת 'משיב הרוח' מבטאים את השכול, ההרס והחורבן של העם בפיגועי ההתאבדות הרבים שארעו באוטובוסים במקומות שונים בארץ.

בתחנה / בכל סרלאוי²²

אשה צועקת לתחנה
באלוהים
אם יש לך אש בוא להאיר
להיות לי נר בלילה
שלא פניך באפר
שלא אתעשן
ואפילו אתה נוטל את נפשי
וזורה את הסוד שאנו
ברוח
ואפילו כל גופי
ואתה לא דרך
תמיד לסע אליך
להתאין ולירד עד בקר
עד שתאספני עולה
כעמוד העשן
כצעקה
ותהיה לי מר
כחיה, כמנהמת
בתחנה ימים רבים שבורים

בית א'

השיר בתחנה שכתבה בכל סרלאוי הוא שיר זעקה של אשה העומדת בתחנת האוטובוס ופונה אל בורא עולם בזעקה.

'אם יש לך אש', אלוקים - מידת הדין- אז השתמש בה לתפקיד חיובי של הארה ביום או השתמש באש זו בעזרת הנר, כדי שיאיר לי את החשכה בלילה. הלילה כאן הוא ציור מטאפורי להסתר פנים ולכל הרוע שמסביבנו. היא מבקשת אור, כדי שלא תראה את פני ה' מבעד לאפר, כדי שלא תיהפך לעשן.

הסכנה הקיומית בנסיעה באוטובוס והחשש מפני מוות שבשריפה ובעינויים יוצרים את הזעקה הגדולה של האישה כבר בהיותה בתחנה. היא מנהלת במחשבותיה מונולוג נוקב עם אלוקים, שמתגלה בהוויית האוטובוס במידת הדין עם כל מה שמשתמע ממנה.

בית ב'

בית שני ממשיך את המונולוג עם אלוקים. הבית מתחיל בוו' החיבור המתקשרת למילית וויתור. למרות שאתה בורא עולם נוטל את נשמתי ומפזר ברוח את הסוד שרק אנו יודעים אותו. זהו סוד יצירתו של האדם בו אלוקים נופח בו נשמת חיים. מילית הוויתור נשנית בטור 10. למרות שכל גופי גם הוא נזרה ברוח, אתה אלוקים שאין לך גוף ואין לתאר אותך בתודעתינו כדרך או כמקום, בכל זאת כיוון הנסיעה שלנו הוא תמיד אליך.²³ למרות הצעקה בבית הראשון הנימה של הדוברת בבית זה מבטאת הכנעה בפני אלוקים. האדם נוסע בכיוון השמים מתוך כוונה להיות אין סוף עד שיאיר הבוקר. אם זו כוונתו של הבורא להפוך את הדוברת לאין, לכלום אז שיהיה זה סוף של עולה כמו קורבן העולה, שנשרף כליל על המזבח. עליו נאמר: 'עולה הוא לה' ריח ניחוח אשה לה' הוא'.²⁴ קורבן העולה מאופיין בריחו הטוב ובמסלול הישיר שלו לבורא עולם, וזו התקווה היחידה של הדוברת שאם נחתם גזר דינה, שתיעלם מן העולם, שיעשה הדבר בדרך של גילוי אלוקי כמו קורבן עולה וכמו עמוד העשן. עמוד העשן מזכיר את עמוד האש שליווה את ישראל במדבר והנחה בפניהם את הדרך.²⁵ המשותף לכל תיאורי ההתאיינות והירידה מן העולם הוא דימוים לצעקה. זוהי דרך המחאה היחידה שנותרה לאדם להביע את חרדת הקיום והחשש היום יומי לגורלו. אתה יוצא מביתך אך אינך יודע היכן אורבים לך בני בליעל.

ר' נחמן סובר, שהצעקה היא דרך לעבודת ה' שכל אדם יכול להשתמש בה ללא חשש כי עוצמתה היא אוקסימורונית. אין לחשוש שהיא תשמע על ידי הזולת כיון שהיא אישית ופנימית כקול דממה דקה:

דע, שיכולים לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל. כי אינו מוציא שום קול כלל, רק הצעקה היא בקול דממה דקה, וזה יוכל כל אדם, דהיינו שיצייר במחשבתו הצעקה ויכניס קול הצעקה במחשבה, ויצייר בדעתו קול הצעקה ממש עם הניגון, כדרך שצועקים. וייכנס בזה עד שיצעק ממש בבחינת קול דממה דקה, ושום אדם לא ישמע.²⁶

בית ג'

למרות הכנעה בפני אלוקים התוצאה היא מרה וכואבת. משהו בקשר עם שמיא נפגם בסוף השיר והופך להיות מר כמו חיה המנהמת בתחנה ימים שבורים. הדברים מזכירים את דבריו של ר' נחמן מברסלב לתלמידיו:

פעם אמר רבינו כמתאונן אף שהנכם אנשים כשרים אבל לא לזאת התכוונתי. התכוונתי שיהיו לי אנשים כאלו שינהמו לה' יתברך לילות שלמים כחיות ביער. ²⁷

כוונתו היתה שכוח הזעקה והתפילה של תלמידיו יישמע ויהדהד בעולם כקול נהמתם מרעיד הלבבות של חיות היער, שזועקות לילות שלמים ללא מנוחה וללא פחד מאיש. כך מצייר ר' נחמן את עבודת ה' של האדם, שנמצא בקשר מתמיד של זעקה וקריאה לעזרה מבוראו.

התשתית היא אומנם של ר' נחמן אלא חל כאן שינוי בנושא. מי שהופך להיות מר ומנהם הוא הבורא בבחינת "עמו אנוכי בצרה". וכך חששה של הדוברת שתמות ותעלה לשמים כעולה וכעמוד אש מחדירה מרירות ליחסים בינה לבין בוראה. המטאפורה 'ימים שבורים' ממחישה את גודל השבר הגופני והפיזי עם היוודע שמות הנספים בכל פיגוע רצחני שכזה.

הצעקה מפיה של האשה היא ביטוי ריאליסטי של מציאות חיים קשה וקורעת לב בה אנו חיים מאז פרוץ האינתיפאדה.המתאבדים הצליחו להיכנס לאוטובוסים וגרמו להרס, לתופת, לחורבן ולכאב שלא יגליד לעולם אצל משפחות רבות במדינת ישראל. השיר מעצב חוויה קשה זו בדרך אומנותית.

אמצעי העיצוב בשיר

מבנה השיר

השיר בנוי משלושה בתים ובכל בית מספר שונה של הטורים. בבית הראשון ששה טורים. בבית השני עשרה טורים ובבית האחרון הוא הקצר ביותר רק שלושה טורים.

מוטיב הצעקה שזור לאורכו של השיר. הבית הראשון נפתח בתיאור צעקתה של האשה בתחנה. הבית השני מסתיים במילה כצעקה, ובבית האחרון הצעקה משתנה והופכת לנהמה של חיה.

בשלושת הבתים ישנו טור קצר בין מילה אחת שהיא המשמעותית ביותר. בבית הראשון המילה אלוקים.

בבית השני המילה ברוח.

בבית השלישי המילה כצעקה. שלוש מילים אלו מבליטות את הטלוס²⁸ של השיר, כלומר את הרעיון המרכזי והוא, שהצעקה המרה והגדולה אף שמתפזרת ברוח היא תגיע בסופו של דבר לאלוקים. שלוש מילים אלו הן עצמן הצעקה הנוראה היוצאת מפיה של אשה העומדת התחנה ומצפה לאוטובוס.

סערת הנפש והצעקה באה לידי ביטוי צורני בעובדה שאין סימני פיסוק וכל השיר בנוי מפסיחות. הטור הראשון בבית הראשון מתאר את מקום עמידתה של האשה. היא צועקת לתחנה שם היא עומדת אך היא מתכוונת לאלוקים. השיר מסתיים במילה 'בתחנה' וכך נוצר מבנה מעגלי. התחנה מסמלת את הימים השבורים, את השבר והחורבן הפרטי של הדוברת.

אף השדה הסמנטי של המילים: 'אש', 'נר', 'אפר','לילה', 'מר', 'אתעשן' מתקשר לנושא התופת. עמוד העשן מתקשרים לחוש הראייה, לחוש למישוש,לחוש הריח ולחוש הטעם. אנו רואים את האש ואף יכולים לחוש בחומה ההרסני. כמו כן ניתן להריח את ריח העשן המכלה ולחוש את הטעם המר של הימים השבורים לאחר האובדן.

החזרה על מילים: 'אתעשן', 'העשן', 'צועקת', 'כצעקה','עד', 'עד',

'אתה', 'ואתה', 'ואפילו', 'ואפילו', 'להיות', 'ותהיה', 'לי', 'לי', מעצימה את תחושת המוות. חזרות אלו מדגישות את המושא אליו מופנית הצעקה. הדברים מופנים אל בורא עולם, כי הוא היחיד שיכול לעזור לדוברת.

התחביר אף הוא תורם לתחושת הזעקה. הבית הראשון מנוסח כמשפט מורכב בעל פסוקית תנאי ושלוש פסוקיות תכלית. 'אם יש לך נר' אז 'בוא להאיר'. מילת התנאי כאן היא במשמעות של קביעה, שאכן יש לבורא אש, ועל כן הפנייה אליו, שיבוא להאיר את הדרך. פסוקיות התכלית מבהירות את מטרת האש. אש שתאיר את הלילה, כדי שלא אראה את פניך, כדי שלא איהפך לעשן.

בבית השני הדוברת משתמשת בשתי פסוקיות וויתור הפותחות באותה מילית שעבוד 'ואפילו', ובכך היא מביעה את נחישותה ואת הוודאות,

שלמרות שאתה נוטל את נפשי ואת גופי אני ממשיכה תמיד ליסוע אליך, כי זו הדרך היחידה הידועה לי.

בית שלישי פותח בוו' החיבור ומהווה המשך לצעקה שנמצאת בטור האחרון של הבית השני. הבית בנוי ממשפט פשוט, המסכם את מצבה הנפשי המתמשך של הדוברת ביחסה לאלוקים.

מילות הזמן חוזרות בצורות שונות למשל:

'עד בוקר', 'בלילה', 'עד שתאספני', 'תמיד ליסע'. הן באות לציין שתמיד בכל זמן ובכל מצב של חורבן וכאב הדרך היחידה לנסוע בה היא אליך.

הלשון מעידה על שליטה ברובדי השפה העברית. למשל: הפועל 'שתאספני' הוא מלשון התנ"ך,²⁹ והפעלים 'לסע', 'לירד' 'ואפילו אתה' הם מלשון חז"ל. כמו כן ישנו שימוש בפעלים שמקורם הוא שם עצם למשל: 'אתעשן' ו'להתאין' מקורם משמות העצם עשן ואין.

הצעקה של האשה לתחנה 'באלוקים' מתקשרת למשלב לשוני נמוך מעין סלנג.

אסוננס 'גופי'- 'נפשי' - 'שתאספני'
'צעקה'- 'חיה' - 'תחנה'
'אנו'- 'אפילו'
'צועקת'- 'מנהמת'
אנפורה 'שלא', 'שלא'.

התשתיות בשיר מתקשרות להווי החיים של עם ישראל במדבר כמו: עמוד הענן שכסה את המשכן, עמוד האש. אם נקבע גורלנו להיות לאין ללא כלום, אז שיהא זה על פי זיכרון העבר ההיסטורי של עם ישראל בראשית התהוותו.

המושג 'אין' קשור בתפיסת הקבלה המתארת את הבורא כאין סוף. גם התואר 'ימים שבורים' מתקשר למושג קבלי בתורת האר"י 'שבירת הכלים'. אותם אורות ושפע אלוקי שנבראו בששת הימים נתפזרו כיון שהעולם לא יכול היה להכילם. השבירה היא חלק מתוכנית אלוקית לטיהור העולם ולזיכוכו מן הרע.³⁰

ההתעשנות וההאינות יוצרים שבר לא רק לאדם הפרטי שאיננו אלא מגבירים את שבירת הכלים בעולם כולו, מחזקים את הרוע ומרחיקים את גאולת העולם כולו.

פנייתה של הדוברת לאלוקים בגוף נוכח כמו: 'לך', 'אתה', 'אליך', 'שתאספני'- מדגישה את קרבת הדוברת אליו ואת היכולת לתקשר עמו על אף השכול. ראינו שכל מרכיבי השיר: התשתיות, החזרות בשיר,השדה הסמנטי והמאטפורה מכוונים לטלוס שהזכרנו לעיל היינו, שאף אם הבורא מתגלה בעולם במידת הדין באש ובאפר אין להתייאש. למרות הסתר הפנים ולמרות המוות הנורא של זריית הגוף ברוח, בהפקר אנו זועקים לשמים ובטוחים שהצעקה תגיע לאלוקים. אנו תובעים ומבקשים את האור להאיר את הלילה בו אנו שרויים.

מיכל הלד³¹

באוטובוס מלא שורשים של נשמות השנאה יושבת לידי...
באוטובוס מלא שורשים של נשמות השנאה היא חרב מתהפכת
ננעצת
באבן אל-ערבי ובאבן אל- יהוד
בחוץ חיפה התחנה שבורה רותחת מיופי פתלתל
והאוטובוס יגע והעיר מתגבהת והשנאה
מאכלת בפנים
ועל הכל נבטים שלטי הפרסומת ברסלב ובניו מזגנים
נעוצים בקירות ובגגות הבתים
אני מתחננת ברסלב
השנאה שוחטת
ברסלב ובניו
תעשו מזוג
והם מחרישים

מבנה השיר

השיר בנוי בצורה מיוחדת. הבית הראשון נפתח בטור ארוך, העומד יחיד בפני עצמו ולאחריו שלושה מקפים. היותו יחיד מפנה אליו את הזרקורים, והקורא נדרש להבין את משמעותו.

בבית השני שלושה טורים בעלי אורך שונה. הטור הראשון הוא ארוך בן תשע מילים ולאחריו טור בן מילה אחת בעלת קונוטציה מיוחדת.

הבית השלישי הוא הארוך ביותר בן חמישה טורים בעלי אורך שונה, כשהטור השלישי הוא קצר בן שתי מילים.

הבית הרביעי הוא בן ארבעה טורים קצרים בני שלוש מילים בטור הראשון ושתי מילים בטורים האחרים.

בית חמישי הוא בן טור אחד ובכך הוא מקביל לטור הראשון בבית הראשון.

השיר מתאר את תכונת השנאה הנמצאת באוטובוס. השנאה מועצמת על ידי האנשה. בטור הראשון השנאה יושבת ליד הדוברת, אך עדיין אינה מזיקה. בבית השני היא מתפרצת והופכת לחרב מתהפכת שננעצת בגוף האדם. הארמז המקראי³² לחרב המתהפכת של גן עדן מדגיש שנגמרו חיי גן העדן של הנוסעים באוטובוס הן של הערבים והן של היהודים.

בבית השלישי השנאה מתגברת במקביל לנסיעה בעיר הבנויה על ההר, כשהאוטובוס נוסע ועולה מעלה על ההר והיא מאכלת בפנים, הורסת את נפש האדם. בבית הרביעי השנאה הגיעה לממדים מפלצתיים היא שוחטת ומחסלת כל אפשרות למרקם חיים עלי אדמות.

שלוש פעמים מופיע המילה אוטובוס. אף האנפורה בשני הטורים הראשונים מדגישה את חשיבותו של האוטובוס ההופך לסמל בעל משמעויות מנוגדות. מחד הוא מקום המפגש בין שני העמים בין ערבים ליהודים הנוסעים בו, כפי שזה מתממש בעיר חיפה, אולם מאידך זהו המקום הרגיש, הפנימי והנוח בו השנאה יכולה להתפרץ ולזרוע הרג.

כמה איפיונים לאוטובוס

הוא מלא בשורשים של נשמות. זוהי מטאפורה שלה מקורות בתורת החסידות. הנשמות היהודיות הללו שנוסעות באוטובוס הן ברמה רוחנית כה גבוהה, שמצליחות להגיע לשורש, היינו למקור מחצבתם³³. ואכן אותן נשמות שנרצחו בפיגועים נחשבים בעם ישראל כחיילים שמתו על קידוש ה'. למטאפורה זו משמעות נוספת. אותן נשמות יש להן שורשים עמוקים באדמת ארץ ישראל, ואף שנעקרו ונרצחו עדיין הן נטועות עמוק באדמת ארץ ישראל. הטור השני חוזר על מטאפורה זו וכך מהדהדת באוזני הקורא המצלול של עיצורי השיניים והעיצורים הנחציים: ס' במובן חיובי במילה אוטובוס מול הש' במילה 'שנאה' והצ' במילה 'ננעצת'.

מיקומו של האוטובוס ותוואי נסיעתו מתאר נוף ריאליסטי של העיר חיפה. מסלול נסיעתו הוא מן העיר התחתית.

המבנה הבינרי מודגש בשיר.

החוץ של חיפה התחתונה מתואר על ידי ניגודים. העיר רותחת ושבורה מיופי פתלתל. המטאפורה 'יופי פתלתל' כהמשך לארמז המקראי של גן עדן מזכיר את הנחש המפותל, המלא שנאה ומחכה לשעת הכושר לנעוץ באדם את שיניו ולהכישו. התואר 'פתלתל' הוא מילה מקראית.³⁴ העיר מאופיינת ביופיה, אך בד בבד ישנה בה רתיחה ותסיסה שעלולה להביא לשבר ולחורבן.

האוטובוס מתאפיין גם בתואר 'יגע' ככל שעולה במעלה ההר של חיפה. תואר זה מתקשר לעמלק שפגע בעם ישראל, שיצא זה עתה ממצרים ועליו מעידה התורה: 'והוא עיף ויגע'.³⁵

הפועל 'מאכלת' מזכירה את הסנה שאיננו אוכל³⁶ בחירתו של משה למנהיג הפגישה אותו עם השנאה העמוקה של פרעה לעם ישראל, שנאה שמלווה אותנו בגלות וגם כעת, כשחזרנו לארץ להכות בה שורשים.

המבנה הבינרי מבליט את הניגוד בין מה שמתחולל באוטובוס לבין המציאות החיצונית הריאליסטית. בזמן הנסיעה נבטים שלטי הפרסומת 'ברסלב ובניו מזגנים'. הפועל 'נבטים' הם בבנין נפעל שאחת משמעויותיו היא הפאסיביות. הפרסומת מטרתה להפעיל את האדם, שיבטא את יוזמותיו. גם השימוש בבינוני פעול כמו 'נעוצים' מורה על מצב קיומי, פאסיבי וחוסר יכולת ליזום. המזגנים הם סמל לחיות שמקבל מהם האדם. בקיץ הם מגנים עליו מפני החום, ואילו בחורף הם משמשים הגנה מפני הקור. הם ממוקמים היטב, איש אינו פוגע בהם, שכן הם נעוצים בקירות ובגגות. המזגנים מגנים על האדם, והם עצמם מוגנים. אולם בניגוד להם האדם אף שיש לו שורשים עמוקים במדינתו העשויים לשמור עליו, הוא אינו מוגן מפני השנאה האורבת לו.

השם ברסלב שניבט בפרסומת יוצר קישור תודעתי אצל הדוברת לר' נחמן מברסלב וכל מה שמייצגת חסידות זו.

אל ר' נחמן היא מתחננת, לו היא מספרת על תוצאות השנאה השוחטת. אליו ואל תלמידיו היא פונה 'תעשו מיזוג'. פעולת המיזוג הריאליסטי של המזגנים מקבל משמעות רוחנית. חסידות ברסלב מאופיינת במיזוג של כל השכבות השונות של עם ישראל, ואהבת האדם שם מוקרנת בכל עוזה. היא מבקשת 'תעשו מיזוג'. תשרו את אהבתכם בין העמים ותבטלו את השנאה הרוחשת. היא מבקשת עשייה ופעילות, אולם 'הם מחרישים'. אותם פעלים שראינו לעיל ואשר מציינים פאסיביות מתאימים לתיאור תגובתם של ברסלב. הם מחרישים כי אינם מסוגלים לשנות את המצב.

מזגני ברסלב יכולים לעזור לאדם ולמזג את ביתו אולם לברסלב כנראה, הדבר קשה ובלתי ניתן למימוש. המצלול של ס' וש' וז' מדגישים את הניגוד בין ברסלב שחום ואהבה יוצרים בחצרם, מיזוג בין עדות ואנשים לבין השנאה שהיא שוחטת והורגת.

מלבד המקפים שמותירים אצל הקורא מחשבה ודמיון למה שעלול לקרות, אין בשיר סימני פיסוק. הפסיחות וו' החיבור בראשי הטורים מעידים על המתח והחרדה של הדוברת הנוסעת באוטובוס המתפתל בהר הכרמל, חשה את השנאה, ואת הארס שבכל רגע עלול להתפרץ, ומנסה לחפש מקורות הצלה.

ראינו שבעזרת המבנה הבלתי אחיד של הבתים ושל אורך הטורים, המבנה הבינרי שבין החוץ היפה, שממשיך את שגרת חייו הרגילים, בו נמצאים שלטי חוצות מרעננים לבין הפנים המבטא לבה של שנאה מפעפעת, הפסיחות וההחזרה על מוטיבים כמו אוטובוס ושנאה וכן התשתיות המקראיות והחסידיות, כל אלה מעצימים את הטלוס של השיר.

הטלוס מקשר את תודעת הקורא עם חטא הנחש בגן- עדן, עם גירוש האדם משם וכן עם שנאת עמלק שאינה מרפה מעם ישראל מאז שיצאו ממצרים. מרגע גירושו של האדם ממקום ארקדי זה של גן עדן הרוע עלול לצוץ בכל מקום בעולם, וכנראה אין ביכולת האדם לעוצרו. האדם עשוי לפתח מזגנים לרווחתו ולשיפור תנאי חייו עלי אדמות, אולם לשנות ולכוון את הרוע המופנה אליו מצד בני אנוש אין הוא מסוגל לשנות, ולכן הוא פונה לעזרה מטאפיזית. הדוברת חשה שר' נחמן צדיקם של חסידי ברסלב עשוי לתת מענה, אך בשיר הם פאסיביים וידיהם כבולות. השיר מסתיים בנימה פסימית.

מעניין להשוות את נושא ברסלב בשני השירים של בכל ושל מיכל.³⁷

אצל בכל הפנייה לר' נחמן מעניקה לגיטימציה לזעקת האדם והופכת את הבורא שותף לה. ישנה אקטיביות, לעומת הפאסיביות של חסידות זו בשירה של מיכל.

הפנייה לחסידות ברסלב מבטאת כמיהה עמוקה והלך רוח של הזדהות עם חסידות זו שאל תחת כנפיה נספחים רבים מעם ישראל. וכך אנו עדים לתופעה חברתית של אלפים הנוהרים לציונו של ר' נחמן בעיקר בימים הנוראים ובכל ימות השבוע בתפילה ובתחנונים על צרות הפרט והכלל, ולא תמיד על ידי אנשים ששיכים לחסידות זו.³⁸

בפיגוע הקשה באוטובוס ביום כ' במר-חשוון תשמ"ט, שבו רחל וויס וילדיה נשרפו למוות, דוד דלארוזה שנסע איתם חזר פנימה לתוך האוטובוס בניסיון להצילם מהלהבות ללא הצלחה. הוא שכב פצוע כמה חודשים בבית- חולים וביום י"ד בטבת תשמ"ט החזיר נשמתו לבורא. יש מי שאומר, שמת משברון - לב על כך שלא הצליח להצילם. בערב ועידת מדריד, בכ' במר-חשוון תש"ן היה פיגוע באוטובוס שהיה בדרך לעצרת של הימין בכיכר מלכי ישראל. רחל דרוק ויצחק רופא נרצחו באותו פיגוע. היישוב "רחלים" קם להנציח את זכרון רחל וויס ורחל דרוק ז"ל שנרצחו שתיהן ביום כ' במר-חשוון.

דוד דלארוזה³⁹ / שירה טברסקי - קסל

רק התפילין והסידור
שדוד הקדיש
לקיום מצוות עשה
של "ואהבת לרעך כמוך"
נותרו שלמים,
בתוך שקית נילון דקיקה
הם שרדו את התופת
כאילו נילון שקוף
יכול היה להיות חסין אש.
אחר כך נשמתו עוד נאבקה ימים
עם גופו שאהב עדין את העולם הזה
אבל לבו היה דואב את המראה
של מסירות אם שלא יכלה לבחור
בין דם לדם,
ואט אט עיניו כהו בפני זכרון רחל
שסרבה לצאת את הלהבות
ולא כל ילדיה בידיה,
כך וכך נשברו כל עיסוקיו
בעולם הזה.

המבנה

השיר בנוי מארבעה בתים כשצורת הטורים מעניינת. בשלושת הבתים הראשונים השיר פותח במשפט עקרי והפסוקיות מתחילות במרחק מה מראש הטור. כך הן מובלטות ומחייבות את הקורא לתשומת לב מיוחדת. מספר הטורים בכל בית אינו אחיד: בין ארבעה לחמישה טורים, ואילו הבית הרביעי הוא רק בן שלושה טורים והחמישי הוא בין שני טורים כשהאחרון מכיל רק שתי מילים.

בבית הראשון- חמישה טורים. ניתן לקרוא את שני הטורים הראשון והאחרון כמשפט אחד: 'רק התפילין והסידור נותרו שלמים', וביניהם ישנן שלוש פסוקיות לוואי שמשמשות הסבר להישרדות התפילין.

התפילין והסידור הם סמלי הקשר היום יומי עם בורא עולם, והם המעניקים לעם ישראל את ייחודו בעולם. התפילין הן עטרתו של הבורא ואותה עטרה העניק לעמו.⁴⁰ דוד הקדיש אותם לקיום מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ועל כן נעשו הם קדושים יותר וקדושה זו הצילתם.

הבית השני- מתאר את מקום המצאם. הם היו בתוך שקית נילון דקיקה וכך שרדו את התופת. הבעת פליאה אירונית על כוחו של נילון מופיעה בטורים הבאים והטכניקה של כיתובם מצריך מחשבה. האם יתכן שנילון שקוף יהיה חסין אש? אמירה אמונית נרמזת כאן דרך שקיפות הנילון. כמו שהנילון שקוף כך שקוף הנס המיוחד של ההישרדות הזו.

שני הבתים בנויים מפסיחות ורק פסיק מבדיל בין הבית הראשון לשני, וכך מתעצמת תמונת התופת שכלתה כל כך מהר את תכולת האוטובוס.

הבית השלישי- פותח במילת זמן 'אחר כך' ויש תחושה של המשכיות מצד אחד, אך גם מעין אתנחתא ותקווה שנשמתו הנאבקת תשרוד. שלוש מילים נוספות בבית זה מתארות את הזמן. 'ימים', 'עדיין','והעולם הזה'.

דוד דלארוזה לאחר נכנס לאוטובוס כדי להציל את רחל וילדיה שאף לריאותיו את העשן הרב שהרס את ריאותיו ומילות הזמן מתארות את משך מלחמתו האישים ומאבקו להישרדות.

הוא נמצא בקונפליקט עם עצמו. גופו עדיין אוהב את העולם ורוצה להמשיך לחיות, אבל לבו אינו יכול לשכוח את המראה הקשה של מסירות אם יהודייה, שאינה יכולה לבחור בין ילדיה, אינה יכולה לבחור בין דם לדם⁴¹. גם בבית זה הכיתוב של משפט החיבור דומה לשאר שני הבתים, והוא מדגיש את הקשר בין ממסירות לבו של דוד למסירות לבה של האם שעדיין אינה נקראת בשמה.

האסוננסים 'נשמתו' - 'גופו' - 'לבו' גם הם מעצימים רעיון זה שכל הוויתו הפכה למסירות נפש גדולה. הבית מסתיים בפסיק וכך מודגש הקשר הרציף לבית הרביעי.

בית רביעי- הוא בן שלושה טורים שכל אחד קצר ממשנהו.

הטור הראשון נפתח בוו' החיבור היוצר קשר כרונולוגי בין האירועים. המאבק על ההישרדות פגם בכושר ראייתו ⁴² וזכרון רחל זו שסרבה להינצל מהלהבות בלי כל ילדיה הועם. מבחינה לשונית אף בבית זה ישנה פסוקית לוואי, המציינת את שמה של האם המסורה כפי שהצטיירה בבית הקודם. שם היא לא נקראה בשמה. זכרונה מתעמעם בשל ההידרדרות במצבו. הטור האחרון מסתיים בפסיק וכך מתעצם הקשר לבית האחרון בין שני הטורים.

בבית מודגש האסוננס 'ילדיה'- 'בידיה'. חריזה זו מעצימה את דמות האם, שהעדיפה להישאר עם כל ילדיה יחד בידה אף שהיתה יכולה היא להינצל עם אלה שהיו לידה. תמונת הלהבות הבוערות הופכת להיות מוחשית, והקורא עשוי להזדהות עם דוד ועם המראה הקשה שאינו מש מעיניו.

בית חמישי הוא הקצר ביותר בן שני טורים, כשהטור השני הוא קצר בין שתי מילים.

עיסוקיו בעולם הזה נשברו. השימוש בפועל זה ממחיש את השבר והחורבן עם היוודע הידיעה הקשה על מותו של דוד. עיסוקיו נשברו וההדגשה היא שזה בעולם. כך נוצר כאן מבנה מעגלי. עיסוקיו כפי שראינו בבית הראשון היו קיום מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' אולם בבית האחרון עיסוקים אלו נשברו ונחרבו כאן בעולם הזה בלבד, אך בעולם הבא עיסוקיו בוודאי ימשיכו.גם החזרה של המילים 'בעולם הזה' בבית השלישי ובבית האחרון מחזקת הבנה זו.

בשיר שולטים שדות סמנטים של צבעים מאיימים. אש, תופת, להבות, דם לדם. צבעים אלו משלימים את תמונת הזוועה ואת התופת שהתחולל באוטובוס ביום כ' במרחשון תשמ"ט. אין זה תיאור סוריאליסטי, דמיוני וחלומי אלא תיאור של מציאות נוראית אליה נקלע עמנו בשנים האחרונות. אצלנו מודגשת אהבת הרע ואילו אצל שכנינו הדם, האש והשנאה הם המכוונים והשולטים בחיי היום יום.

הבית הראשון מסתיים במילים 'שלמים' בניגוד לפועל 'נשברו' בבית האחרון. כלומר, התפילין והסידור הם העדות המוחשית שעיסוקיו הגשמיים אמנם נשברו, אולם כל מה שהשיג בעולם הזה מבחינה רוחנית נשאר שלם כפי שהתפילין והסידור שרדו ונשארו בשלמותם. כוח ההרס של האש אינו מסוגל לכבות את עולם הערכים של היהודי שכל חייו עסוק באהבת הרע.

ניתוח השיר חושף את הניגודים הבינריים בין מחשבת ההרס של האדם, המשתמש באש תופת ובלהבות כדי לשרוף ולשבור כמה שיותר מהעם היהודי, לבין הגבורה הנפשית ומסירות הנפש של החייל שמסר נפשו ממש להצלת האם וילדיה.⁴³ כמו כן חושף שיר זה על נס את גבורתה של האם ומעלה על נס את גבורתה הרוחנית. עמה אנו יכולים להזדהות, אנו חשים בפרפורי נפשה בהתלבטויותיה הנוראייות בזמן קצוב של שניות, ועומדים משתאים אל מול הנאמנות האמהית לכל ילדיה. היא עולה על המוקד עם כולם. את רוחו של העם, את אמונתו ואת ערכיו לא יוכלו האויבים להשמיד.

מבנה בינרי נוסף הוא המאבק של דוד בין הרצון להיכנע לנשמה לבין הרצון להמשיך לחיות בעולם הזה.

בשיר אסוננסים נוספים כמו 'נילון'- 'זכרון'
'שרדו - נשברו'
דקיקה - סרבה - נאבקה -יכלה
עיסוקיו - עיניו

הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'⁴⁴ מזכיר את ר' עקיבא, שהדגיש פסוק זה, ואשר קדש את ה' במותו.⁴⁵ ישנה גם אסוציאציה לרחל אשתו שחייה היו מסירות נפש עבור לימוד התורה של בעלה.

גם שמו של החייל דוד מזכיר את דוד המלך ויש באזכור השם מעין נחמה ותקווה להתגלותו של משיח בן דוד ולקץ צרותיו של עם ישראל.

המילים 'זכרון רחל' יש בו הדהוד היסטורי לרחל אמנו, שמסירות הנפש שלה ללאה אחותה הצילו אותה. מסירותה לילדיה מתקיימת בכל דור ומקום קברה משמש מקום לתפילה ולהשתפכות הנפש.⁴⁶ אין פלא שבניה הולכים בדרכה ומוסרים נפשם כדי להציל אדם מישראל. זכרונה של רחל אמנו, זכרונן של רחל וייס וילדיה ושל רחל דרוק שנרצחה הן מקשה אחת של מעשה אבות סימן לבנים.

טלוס זה של מסירות נפש שזור בהתנהגותן של דמויות המוזכרות בשיר בצורה גלויה ואף אצל הדמויות הנמצאות בתשתית השיר ובתודעת הקורא. עוצמתן הרוחנית בכל דור ודור משמשת דוגמא להפנמת ערכי יהדות בסיסיים.

דמותה של רחל זכתה לעיצובים ספרותיים רבים.משוררים רבים כתבו עליה בגעגועים ובהערצה רבה.⁴⁷

מעניין ששני השירים של בכל ושל שירה מסתיימים בפועל 'שבר'. ניתן לומר שזו גדולתם של יוצרים שמצליחים לבטא את הלך הרוח האישי שלהם והלך הרוח של הסובבים אותם. תחושה של שבר וחרבן השתלטו על עמנו בכל הפיגועים הללו.

לסיכום

ראינו כיצד מטאפורת האוטובוס בסיפורת ובשירה משמשת כלי בידי היוצרים לבטא משמעויות המתקשרות להווית החיים החדשה, שהתרקמה במציאות הארץ ישראלית מתקופת העליות לארץ של שנות ה- 30 ועד למציאות חיינו במאה ה- 21.