אמפתיה היא יכולת הזדהות; יכולת של אדם להיכנס לנעליו של זולתו, להרגיש ולחוות את מצבו. אמפתיה מוגדרת כ"הרגשת מצבו הנפשי של הזולת והתאמת נפשנו לרגשותיו" ¹. יש הרואים באמפתיה "יסוד לקיום החברה, שהרי הבנה הדדית ושיתוף פעולה אינם אפשריים בלא תפיסה של חוויות הזולת ובלא התאמה רוחנית בין אדם לאדם"².

ברומן "החטא ועונשו" משתמש דוסטוייבסקי באמפתיה, אך השימוש באמפתיה ברומן זה נעשה בדרך לא מקובלת: בדרך כלל כשמתואר סיפור רצח, ההזדהות של הקורא מופנית, באופן טבעי, אל הקורבן. כך משתקף פעם אחר פעם הקוד המוסרי, הטאבו האוניברסאלי של "לא תרצח". ברומן זה "מארגן" דוסטוייבסקי את ההזדהות של הקורא דווקא אל הרוצח, רסקולניקוב. לעומת זאת, כלפי הקורבן, אליונה איוונובנה, יוצר דוסטוייבסקי אצל הקורא יחס של דחייה ותיעוב.

מדוע הוא עושה זאת? מהי המטרה של היפוך זה?

ברומן "החטא ועונשו" בוחן דוסטוייבסקי את הטאבו "לא תרצח", ונכנס לעומקו בדרך מיוחדת: הרוצח ברומאן זה אינו רוצח טיפוסי. להיפך: רסקולניקוב מתואר כבחור יפה תואר, רגיש ונדיב, שמסוגל להוציא את הפרוטה האחרונה שלו מכיסו כדי לעזור לנִצרך.

רסקולניקוב, סטודנט אינטליגנטי, שרוי במצוקה כלכלית חמורה: הוא אינו מסוגל להשלים את לימודיו באוניברסיטה משום שאין לו כסף לשלם את שכר הלימוד. גם את שכר הדירה שלו הוא אינו מסוגל לשלם, הוא שקוע בחוב לבעלת הבית, וחמור מזה: מצוקתו הכלכלית מביאה אותו למצב של רעב.

במצב זה של חוסר אונים כלכלי, כשהוא רעב ומדוכא, הוא חושב מחשבות פילוסופיות על אי הצדק בעולם, על כך שהכסף מחולק באופן לא נכון: מצד אחד קיימים אנשים מושחתים ונצלנים, כמו אליונה איוונובנה המלווה בריבית, שיש לה כמויות אדירות של כסף, ובכוח שמקנה לה הכסף היא עושקת אנשים עניים שהולכים להפקיד אצלה משכונות תמורת מזומנים. מלבד הניצול שמנצלת אשה זו את מצבם הנואש של הפונים אליה, כשנותנת להם סכום מגוחך תמורת החפצים שמפקידים אצלה, אותה זקנה איומה מזיקה לאנשים חלשים באופן כללי. היא רודה ומתעללת באחותה ליזאווטה, שמתוארת כאשה טובת לב וחסרת אונים. מצד שני, כך מסכם רסקולניקוב בינו לבין עצמו, מצויים אנשים כל כך רבים בתהומות של יאוש בגלל מצוקה כלכלית. מצוקתו האישית מתגמדת לעומת המצוקה שבה שרויה, למשל, משפחת מרמלדוב. את מרמלדוב פוגש רסקולניקוב בבית מרזח. מרמלדוב הוא אלכוהוליסט שנוהג לגולל בפני כל מי שמוכן להקשיב לו את הטרגדיה של חייו. כולם בבית המרזח מכירים את מרמלדוב, והם אדישים למונולוגים הקבועים שלו. הם אפילו מלגלגים עליו. היחיד שמקשיב לו בענין ומוצא את עצמו מעורב ריגשית בטרגדיה של מרמלדוב ומשפחתו הוא רסקולניקוב. מרמלדוב מספר לסטודנט-לשעבר מה קרה לו ולמשפחתו בגלל המחסור בכסף. הוא פוטר ממשרתו, והמצוקה הכלכלית דירדרה אותו למצוא נחמה באלכוהול, ועד מהרה הוא התמכר לשתיה. בִּתּו מנישואיו הראשונים הפכה לזונה, על מנת לפרנס את בני הבית. גם את האלכוהול שאותו צורך מרמלדוב כדי לשכוח ולברוח מצרותיו היא מממנת מעבודתה כיצאנית.

פגישה זו בבר מתרחשת אחרי שרסקולניקוב גיבש לעצמו תאוריה שאמורה לסדר את העולם בְּמִבְנֶה יותר צודק. חשוב לציין שרסקולניקוב אינו א- מוסרי. הוא מאמין במוסר ובצורך לציית לחוקים. אבל בתאוריה שהוא גיבש הוא בנה אפשרות, ליחידי סגולה, לעבור על החוק - לצורך הגשמת חזון שיעזור לרווחת הכלל. את אותם יחידי סגולה הוא מכנה "בלתי רגילים".

לפי התאוריה של רסקולניקוב העולם מחולק לשני סוגי אנשים: אנשים רגילים [כ-99.9%מאוכלוסיית העולם], ואנשים בלתי רגילים, שמופיעים לעתים נדירות, אחת לכמה דורות. האנשים הרגילים, עפ"י התאוריה שלו, תפקידם להוליד ילדים, לאכלס את העולם, וברור מאליו שהם מחוייבים לציית לחוק. ואילו האנשים הבלתי רגילים [כמו נפוליאון, מוחמד, גליליאו גליליי
ועוד] הם אנשים שמצויים מ ע ל ה ח ו ק. תפקידם להיות אנשי החזון, להצעיד את העולם קדימה. לפעמים, בדרך להגשמת החזון שיקדם את האנושות, הם צריכים להרוג. הרצח הזה, כך סובר רסקולניקוב בתאוריה שלו, הוא לא רק לגיטימי, אלא גם חיוני לרווחת העולם.

כבר בפתיחת הרומן אנו פוגשים את רסקולניקוב כשהוא בדרכו אל המשכונאית הזקנה, אליונה איוונובנה. בביקור זה הוא עורך נסיון "על יבש": בודק את כניסת הבנין בו היא מתגוררת, מוודא שיש כמה דירות ריקות בקומה בה היא מתגוררת, "לומד" את תנועותיה בשעה שהיא מבצעת עיסקה עם לקוח. המפגש הראשון עם המשכונאית יוצר אצל הקורא אנטגוניזם מובהק: הזקנה מתוארת כמוזנחת ומגעילה:

"היתה זו ישישונת פעוטה ומצונמת, כבת ששים, בעלת עינים חדות וזעומות, חוטם חד ושיער מגולה, השערות הלבקניות, שלא הכסיפו אלא מעט, היו משוחות הרבה בשמן, על צוארה הדק והארוך, הדומה לכרעה של תרנגולת, היה כרוך איזה סמרטוט של פלאנל, ועל כתפיה התנודדה אפודת-פרווה מרופטת כולה, שהצהיבה." ["החטא ועונשו"/ פ.מ דוסטוייבסקי, תרגום מ.ז ולפובסקי, עמ' 8].

התנהגותה כמשכונאית היא בלתי נסבלת: סכום הכסף שהיא מציעה תמורת משכון הוא כל כך אבסורדי, עד שרסקולניקוב כמעט "מבטל את העיסקה" ועוזב את הדירה בטריקת דלת, ושוכח לרגע שכל מטרתו היתה לבדוק את השטח ולא למשכן שעון.

מאוחר יותר, כשיושב רסקולניקוב בבר, הוא מקשיב לשיחה בין סטודנט לקצין משטרה. הם משוחחים על משכונאית זקנה ובלתי נסבלת, שמנצלת את עושרה המופלג כדי להזיק לאחרים. אומר הסטודנט לקצין:

"תן דעתך: מצד אחד ישישונת חולה, טיפשה, חסרת דעה, אפסית, מרשעת, שאינה מועילה לאיש, ולהיפך, מזיקה לכל, שהיא עצמה אינה יודעת לשם מה היא חיה, ואשר תמות ממילא מחר, מבין אתה? מבין אתה? [שם, עמ' 58]

וממשיך בהתלהבות:

"מצד שני אנו רואים כוחות צעירים, רעננים, האובדים לשוא בלא סעד, והם לאלפים, וכך בכל מקום! מאה, אלף מעשים טובים ומפעלים אפשר היה לעשות ולתקן בכספי הזקנה, הנועדים למנזר! מאות נפשות, אולי אלפים, היו מוצאות דרך סלולה לפניהם; משפחות לעשרות היו מוּצָלות מעוני, מהתנוונות, מכליון, מזְנוּת, מבתי חולים למחלות מין - וכל אלה בכספה. הרוג איפוא אותה וקח את כספה, על נמת שתקדיש את עצמך אחרי כן, בעזרת הכסף הזה, לעבודת האנושות ולענין הכלל: מה סבור אתה, האם לא תכופר עבירה זערורית אחת שכזו בזכות אלפי מעשים טובים? כנגד חיי נפש אחת - חיים של אלפי נפשות מוצלות מרקב וניוון, מיתה אחת ומאה מנות חיים תמורתה - הרי כאן חשבון פשוט! [שם]

בשיחתם יוצר הסטודנט מעין משוואה: מצד אחד, אומר הסטודנט, קיימת ישישה עשירה ומרושעת שרק מזיקה לאנשים וממילא תמות בקרוב. ומצד שני קיימים המון אנשים צעירים ורעננים שהולכים לאיבוד אך ורק משום שאין להם כסף. אם נעשה חשבון פשוט, כך שומע רסקולניקוב, מול חייה של הישישה הזאת אפשר להציל, ולהועיל לאלפי אנשים. ובכן, מתלהב הסטודנט, מה יש להפסיד אם תמורת פשע קטן של הריגתה יינצלו כל כך הרבה אחרים?? - הרי הזקנה הזאת היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה!

"הרי היא מכלה חיי זולתה: לפני ימים אחדים נשכה מתוך כעס אצבע של ליזאווטה; היה חשש שיצטרכו לקטעה!" [שם]

הקצין מסכים עם כל מילה של הסטודנט, אבל שואל אותו:

"הנה אתה נואם ודורש עכשיו, אולם הגידה נא: אתה בעצמך תהרוג את הזקנה או לא?

עונה לו הסטודנט:

"מובן שלא! אני רק מתכוון לצדק..." [שם]

השיחה הזאת, נסבה על אליונה איוונובנה, שאותה הוא "סימן". שיחה זו מאשרת לו את ההגיון והצדק שבתוכניתו, ואילו אצלנו, הקוראים, היא מחדדת את הדחייה שלנו כלפי המשכונאית.

כאמור, "החטא ועונשו", כספר שבודק לעומק את הטאבו של "לא תרצח", מציג לפנינו נוסחה מהופכת: הרוצח הוא אדם סימפאטי, שהתכונות שלו וכן מצבו מעוררים אצלנו אמפתיה, ואילו הקורבן המיועד מתואר בכל דרך אפשרית כדי שנחוש אנטגוניזם כלפיו. באופן כזה יכול דוסטוייבסקי להעמיד בפני הקורא את השאלה המרכזית:

האם קיימת איזושהי אפשרות שרֶצח יהיה לגיטימי? למשל כאשר הקורבן הוא אדם נבזֶה ונבל, ואילו הרוצח הוא אדם סימפאטי, שיש לו כוונות להיטיב עם האנושות בכך שירצח את האדם הנבל הזה ויחלק [כמו רובין הוד] לנצרכים את האוצר שישדוד ממנו?

כדי להעלות את השאלה הפילוסופית-מוסרית הזאת ולענות עליה באופן חד-משמעי ונחרץ, משתמש דוסטוייבסקי בנוסחה ההפוכה הזאת, ואיתה הוא הולך "עד הסוף": הרצח, אכן, מתבצע...

אבל, תוך כדי קריאת הספר עובר הקורא מהלך מאוד דרמאטי: בתחילת הספר האמפתיה של הקורא היא כלפי רסקולניקוב, ואילו הקורבן מעורר בו סלידה. בתמונת הרצח של הזקנה, עדין חש הקורא אמפתיה כלפי הרוצח, שמתואר כמי שפועל מתוך מתח נפשי כל כך גדול, שהוא כמעט מתעלף.

"ידיו היו חלשות עד מאוד; הוא עצמו חש כיצד הן הולכות ונאלמות, הולכות ונקרשות [..] פתאום כמו הלך ראשו סחרחר" [שם, עמ' 67]

הזקנה אינה מתוארת באופן שיביא אותנו, הקוראים, לחוש הזדהות כלפיה, למרות הגרזן שמונף עליה.

"שערותיה הדלילות, בהירות ונקודות השיבה, שהיו משוחות ומבהיקות משמן, כרגיל, היו קלועות בצמה כלשהי כזנב עכבר" [שם]

אולם במהלך הרצח מתרחשת לרסקולניקוב "תאונת עבודה": אל זירת הרצח מגיעה, באופן בלתי צפוי, אחותה של הנירצחת, ליזאווטה. רסקולניקוב נאלץ לרצוח גם אותה, משום שהיא עדת ראיה. בשלב זה האמפתיה של הקורא משנה כיוון: הפרופורציה של התאור מתהפכת: אם בסיפור הרצח של הזקנה מתמקד התאור ברסקולניקוב ובתחושותיו, הרי שבסיפור הרצח של ליזאווטה "עוזב" המספר את רסקולניקוב, ומסתפק בתאור לאקוני ועינייני של מעשיו, והוא "עובר" לתיאור מפורט ופיוטי של ליזאווטה האומללה, שהיא קורבן לרצח לא לגיטימי בעליל. היא מתוארת כאדם טהור, היא לבנה כלובן של בד, היא מדומה לילד קטן וחסר אונים. הפחד שלה מתואר לאורך משפטים ארוכים, והוא בולט באריכותו מול התאור המקוטע והקמצני של הרוצח.

"באמצע החדר עמדה ליזאווטה, צרור גדול בידה, והביטה אל אחותה ההרוגה, נדהמה, לבנה כולה כלובן של בד וכמחוסרת אונים להשמיע צעקה. משראתה אותו רץ הרעידה כולה, רעידה תכופה, ופרכוסי עוית עברו את פניה; רגע הניפה ידה, פתחה פיה, ואף על פי כן לא פלטה צעקה, ולאט לאט התחילה ליסוג מפניו, אחורנית, לעבר הפינה, כשהיא מסתכלת בו במבט שוהה, לטוש, ועדין אינה צועקת, כאילו אין די אויר לנשימתה כדי צעקה. הוא התנפל עליה בגרזן. שפתיה נתעוו בארשת תחינה, כאשר תהיה אצל ילדים קטנים מאוד, כשתוקף אותם פחד מפני דבר מה, והם מביטים בעינים לטושות אל החפץ המפחיד אותם ואומרים לתת קולם בצעקה. וכל כך היתה ליזאווטה אומללה זו תמה, נדכאה וניפחדה עד היסוד, שאף לא נשאה ידיה להגן על פניה,, אם כי זו היתה התנועה הטבעית-ההכרחית אותו רגע, כי הגרזן הונף מעל פניה ממש. רק את יד שמאלה הפנויה הרימה קצת ולא עד פניה כלל, אלא פשטה אותה לאט ניכחה לעברו, כדוחה אותו מעליה. המכה בחודו של הגרזן פגעה במישרין בגולגולת ופילחה בבת אחת את כל החלק העליון של המצח, עד הקודקוד כמעט.בבת אחת התמוטטה ונפלה. [שם, עמ' 70-69]

זאת ועוד: ממשפט למשפט הולך המחבר ומתרחק מרסקולניקוב: במשפט הראשון רסקולניקוב עוד מופיע, אך לא בשמו, אלא בכינוי "הוא". במשפט השני הוא אינו מופיע אפילו ברמז. "גיבור" המשפט הוא הגרזן. במשפט השלישי הוא מתרחק עוד יותר, כש"גיבורת המשפט" היא המכה:
1. הוא התנפל עליה בגרזן.
2. הגרזן הונף מעל פניה ממש.
3. המכה בחודו של הגרזן פגעה במישרין בגולגולת.

מה, בעצם, קורה כאן? מדוע הופך דוסטוייבסקי, בנימה כל כך בולטת וקיצונית, את התייחסותו אל רסקולניקוב?

כאן, לדעתי, מלמד דוסטוייבסקי את ה"אני מאמין" המוסרי שלו:
ראשית כל, אומר דוסטוייבסקי,באמצעות תאור זה ובכל מהלך העלילה, אין לבן-אדם שום רשות להרוג מישהו, גם אם אותו מישהו הוא אדם רשע ומזיק. רסקולניקוב, שעובר על ה"לאו" הזה, כבר אינו ראוי לתיאור חיובי. וכך באמת זה קורה בטקסט.

שנית, גם אדם שחושב שהוא איש-חזון ויכול לשלוט בתוכניות שלו לתקן את העוולות בעולם [זהו, למעשה, היבריס, שכן הוא מתיימר לתקן מה שהאל "קילקל"] אינו מחוסן מפני "תאונת עבודה", שבה הוא עלול להרוג אדם שהוא-עצמו חושב שלא מגיע לו למות. ואכן, ליזאווטה, האומללה, לא רק שראויה לחיות עפ"י דעתו של רסקולניקוב, אלא היא-עצמה משמשת לרסקולניקוב צידוק מוסרי להרוג את אחותה המירשעת. הוא היה משוכנע שבזה שירצח את אליונה איוונובנה, חייה של ליזאווטה יהיו נורמאליים. בסופו של דבר, ליזאווטה נרצחת בידיו-שלו.

את המסקנה הזאת מציג דוסטוייבסקי לאורך כל הרומאן, כשאנו, הקוראים, עוברים יחד עם רסקולניקוב את ייסורי המצפון הנוראיים-עד-כדי-התמוטטות, ואת מסע הייסורים שלו מן החטא, דרך העונש, אל אפשרות הגאולה.

תמורות באמפתיה כאמירה מוסרית:

את התפיסה המוסרית הזאת בונה דוסטוייבסקי גם דרך השינויים שעובר הקורא בהתייחסותו אל רסקולניקוב: ממצב של אמפתיה מוחלטת כלפיו (כמובן בצירוף דחייה מוחלטת כלפי הנירצחת), דרך איבוד האמפתיה בשעה שהוא רוצח (ב"תאונת עבודה") את אחותה של הנירצחת.
בהמשך הרומאן עובר רסקולניקוב מסע שבו הוא מתייסר התייסרות נוראה, עד שהוא מגיע, לאמת. בוידוי שלו לסוניה הוא אומר:

"לא לשם כך הרגתי, כי לאחר שאגיע לאמצעים ולשלטון אהיה מיטיב לאנושות. הבל! אני הרגתי סתם; בשבילי הרגתי, בשבילי בלבד" [שם, עמ' 359]

באפילוג של הרומאן רסקולניקוב מבין שהתאוריה שלו, שהכשירה בעיניו את רצח הזקנה, היא מוטעית ומסוכנת וחוזר לקודים המוסריים המתוקנים והאמיתיים שלו. בשעה זו "מרויח" רסקולניקוב בחזרה את האמפתיה של המחבר ושלנו, הקוראים.

לסיכום, דוסטוייבסקי "משתמש" באמפתיה לשתי מטרות:

כדי לחדד את שאלה פילוסופית-מוסרית: האם בנסיבות מסויימות רשאי בחור נחמד ליטול חייה של זקנה איומה ככל שתהיה? חשוב לסופר לחדד שאלה זו, על מנת לענות עליה לאורך כל דפי הרומאן, שכן זוהי השאלה שעומדת במרכזו.

התשובה החד משמעית, שאותה בונה הרומאן במהלך העלילה, היא שהופכת אותו לאחד הרומאנים המוסריים הגדולים של המאה ה-19, ושהאפקט המוסרי שלו ממשיך להדהד עד היום.

כדי ליצור חויית קריאה פעילה: ה"משחק" באמפתיה של הקורא הופכת את הקריאה ברומאן זה לקריאה פעילה. לקורא מתברר שתחושת האמפתיה כלפי אדם יכולה לעבור שינויים, ומה שחשוב ביותר - תחושת האמפתיה קשורה לקוד מוסרי מסוים, שאם זזים ממנו, היא יכולה להיעלם.

הערות:

1. בונאוונטורה, אנצו יוסף - "אמפתיה", האנציקלופדיה העברית, כרך ד' תל אביב תשי"ב עמ' 134-133
2. שם

---