אילפא ורבי יוחנן
תענית כ"א ע"א
נילי בן ארי
מתפרסם לראשונה באתר דעת * תשס"ה * 2004
|
תוכן המאמר:
הסיפור שאלות שהסיפור מעורר מבנה הסיפור הגיבורים לשון הסיפור תקציר: ניתוח האגדה על רבי יוחנן ואילפא, תוך התייחסות לבעיה של העיסוק בתורה מול העיסוק בפרנסה. מילות מפתח: אגדה, לימוד תורה |
הסיפור
2. אמרי: ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין (דברים טו, ד'): "אפס כי לא יהיה בך אביון".
3. אזלו אותבי תותי גודא רעיעא. הוו קא כרכי ריפתא.
4. אתו תרי מלאכי השרת, שמעיה רבי יוחנן דאמר חד לחבריה: נישדי עלייהו האי גודא ונקטלינהו, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!
5. אמר ליה אידך: שבקינהו, דאיכא בהו חד דקיימא ליה שעתא.
6. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע.
7. אמר ליה רבי יוחנן לאילפא: שמע מר מידי? - אמר ליה: לא.
8. אמר: מדשמעי אנא ואילפא לא שמע, שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא.
9. אמר ליה רבי יוחנן: איהדר ואוקי בנפשאי (דברים טו, י"א) "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".
10. רבי יוחנן הדר, אלפא לא הדר.
11. עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן.
12.אמרו לו: אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר.
13. אזל תלא נפשיה באסקריא דספינתא
14. אמר: אי איכא דשאיל לי במתניתא דרבי חייא ורבי אושעיא ולא פשטינא ליה ממתניתין נפילנא מאסקריא דספינתא וטבענא.
15. אתא ההוא סבא, תנא ליה:
האומר תנו שקל לבניי בשבת והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע ;
16. ואם אמר: אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל.
17. אם אמר: מתו, ירשו אחרים תחתיהם.
18. בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל.
19. אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא דאמר: מצוה לקיים דברי המת.
תרגום
1. אילפא ורבי יוחנן היו לומדים תורה והיה דחוק להם מאד,
2. אמרו: נקום ונלך ונעשה עסק, ונקיים בנו (דברים טו, ד') "אפס כי לא יהיה בך אביון"
3. הלכו וישבו תחת קיר רעוע ואכלו לחם.
4. באו שני מלאכי השרת, שמע רבי יוחנן שאמר אחד לחברו: נפיל עליהם קיר זה ונקטלם, שמניחין חיי עולם הבא ועוסקין בחיי שעה!
5. אמר לו חברו: נעזבם, שיש בהם אחד שעומדת לו שעתו.
6. רבי יוחנן שמע, אילפא לא שמע.
7. אמר לו רבי יוחנן לאילפא: שמע מר דבר? - אמר לו: לא.
8. אמר: מכך ששמעתי אני ואילפא לא שמע, משמע מזה שלי עומדת השעה.
9. אמר לו רבי יוחנן: אחזור ואקיים בי (דברים טו, יא): "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ".
10. רבי יוחנן חזר, אלפא לא חזר;
11. עד שבא אילפא, מלך [נתמנה לראש ישיבה] רבי יוחנן ;
12. אמרו לו: אם ישב מר ולמד לא היה מולך מר.
13. הלך ותלה עצמו בתורן הספינה.
14. אמר: אם יש מי שישאל אותי במשנה של רבי חייא ורבי אושעיא ולא אשיב לו ממשנתנו, נופל אני מתורן הספינה וטובע.
15. בא זקן אחד ושנה לו:
האומר תנו שקל לבניי בשבת, והן ראויין לתת להם סלע - נותנין להם סלע.
16. ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל.
17. אם אמר מתו, ירשו אחרים תחתיהם.
18. בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל.
19. - אמר לו: זה מי - רבי מאיר היא, דאמר: מצוה לקיים דברי המת.
שאלות שהסיפור מעורר
גם כשרבי יוחנן מחליט לשוב לביהמ"ד, הוא תולה זאת בפסוק, ולא בשיחת המלאכים.
הסעודה שערכו השניים, סעודת פרידה מביהמ"ד. לעיסה של הרהורים. מדוע בחרו לשבת תחת כתל רעוע? האם הם ידעו שהקיר רעוע? על פי ההלכה אין אדם רשאי להעמיד עצמו במקום סכנה. 'רבי ינאי: לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה ויאמר עושין לי נס, שמא אין עושין לו נס...' (תענית כ ע"ב).
'כי ההיא אשיתא רעועה דהואי בנהרדעא דלא הוה חליף. רב ושמואל תותה אף על גב דק'יימא באתרא תליסר שנין. יומא חד איקלע רב אדא בר אהבה להתם, אמר ליה שמואל לרב: ניתי מר נקיף! אמר ליה: לא צריכנא האידנא, דאיכא רב אדא בר אהבה בהדן דנפיש זכותיה, ולא מסתפינא. רב הונא הוה ליה ההוא חמרא בההוא ביתא רעיעא, ובעי לפנוייה, עייליה לרב לרב אדא בר אהבה להתם, משכיה בשמעתא עד דפנייה. בתר דנפק נפל ביתא. ארגיש רב אדא בר אהבה, איקפד...'
תרגום:
כמו אותו כותל רעוע שהיה בנהרדעא, שלא היו עוברים רב ושמואל תחתיו, אף על פי שעמד במקומו שלש עשרה שנה. יום אחד הזדמן רב אדא בר אהבה לשם, אמר שמואל לרב, יבוא אדוני ויקיף, אמר לו: אין אנו צריכים עכשיו, שנמצא רב אדא בר אהבה אתנו, שמרובה זכותו, ואינני מתיירא ; רב הונא היה לו בית רעוע אחד ורצה לפנותו, הכניס את רב אדא בר אהבה לשם, משך אותו בהלכה עד שפינו. אחרי שיצא משם, נפל הבית הרגיש רב אדא בר אהבה, והקפיד. (תענית כ ע"ב)
האם זוהי הענשה עצמית? ייאוש? מרירות? בטחון שלא יאונה להם כל רע? מוטיב הקיר הרעוע מופיע באגדות חז"ל כמקום מבחן. מי שיושב בצלו של כתל רעוע, וניצל, עמד במבחן.
המלאכים יכולים להפיל גם כותל שאינו רעוע.
האם יש חשיבות לכך שהם עסקו דווקא באכילת לחם?
מלאכי השרת, בדרך כלל מופיעים בקונוטציה חיובית, מדוע כאן הם באים להרע? עד כאן, הייתה המציאות המתוארת בסיפור, מציאות ריאלית. הופעת מלאכי השרת מכניסה מוטיב על-טבעי לסיפור. מלאכי השרת מופיעים בדרך כלל בסיפורים כשלוחיו של מקום להשבת הסדר בעולם, על כנו. בסיפורנו, הסיטואציה הסיפורית של ישיבה ליד הכתל, יוצרת את ההפרדה בין שני הגיבורים. עד לשלב זה הם הופיעו יחד, היה שוויון ביניהם בנקודת המוצא, במטרה, ובמעשים. שיחת המלאכים ליד הכתל הרעוע נועדה לעשות את ההבחנה בין שני הגיבורים.
שיחת המלאכים המציגים ספק, מבליטה את ההבדל הפנימי בין שניהם. מדוע חשבו המלאכים שיש להרוג את מי שעוסק בפרנסת אנשי ביתו? ממה נובע ההבדל בדעותיהם של שני המלאכים? האם מלאך אחד יודע יותר מזולתו?
המלאכים מנמקים את רצונם להרוג את שני הגיבורים בכך 'שמניחין חיי עולם הבא, ועוסקין בחיי שעה' . ביטוי זה נזכר ארבע פעמים בתלמוד. בשלושת המקומות האחרים, המצב שונה. בשבת לג ע"ב, ובביצה טו ע"ב, הגמרא אינה מקבלת את האמירה, וסבורה שבמקרים המסויימים של: עיסוק ביישוב העולם, חריש וזריעה (שבת לג ע"ב) ; עיסוק במצוות של שמחת יום-טוב, אכול ושתה (ביצה טו ע"ב), מותר להניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. בסיפור על רבא שראה את רב המנונא מאריך בתפילתו (שבת י ע"ב), הנושא נשאר ללא הכרעה.
1. שבת י ע"א:היינו, לפי רבא , זמן תפלה הוא חיי שעה, מפני שבתפילה מבקש אדם על צרכי היום יום. וזמן תורה - חיי עולם. רבא מעביר ביקורת על התנהגותו של רב המנונא העוסק בחיי שעה על חשבון לימוד תורה, חיי עולם. לפי רבא מי שמאריך בתפילה - העדיף חיי שעה, אינו נוהג כהלכה. אולם הכתוב מביא גם את דעתו של רב המנונא, שהאריך בתפלה, לפי שהיה סבור שכשאדם מתפלל, אינו מחסיר מזמן התורה, יש מקום ולגיטימציה הן לתורה והן לתפילה. בקטע זה, לא ברור אם דעת המספר כרבא, או כרב המנונא. על פי ההמשך, הסיפור על רבי ירמיה, נראה שהגמרא מצדדת ברבי זירא ומבקרת את רבי ירמיה שהאריך בתפילתו.
'רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! - והוא סבר: זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד'.
2. שבת לג ע"ב:בסיפור זה, רשב"י ובנו, ישבו במערה ועסקו כל הזמן בתורה. כשיצאו, ראו אנשים חורשים וזורעים, ביקרו את מעשיהם, וגרמו למותם. הקב"ה מגנה את החכמים על הלך מחשבתם והביקורת שהעבירו, וימצוה עליהם לחזור למערה, להתנתק מהעולם הזה, כעונש!רק במערה, שהיא טריטוריה שמחוץ לעוה"ז, יכול אדם לעסוק בתורה בלבד, אבל בעוה"ז הקב"ה רוצה בישוב העולם, ולא לתוהו בראה.
'חזו אישי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!'
3. ברכות לה ע"ב:רבי שמעון בר יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים.... אין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר: "ואספת דגנך"'
תנו רבנן, "ואספת דגנך" (דברים יא יד) מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א, ח), יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך", הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל.
רבי ישמעאל ורשב"י, רגילים לפרש מחלוקתם מה תפקידו של האדם עלי אדמות, האם עליו ללמוד תורה בלבד, או לשלב תורה עם עבודה (דרך ארץ). הרב אברהם יצחק הכהן קוק1 מסביר את המחלוקת בדרך אחרת. לדעתו יש כאן מחלוקת על תכונתו של האדם, האם האדם מצד טבעו מסוגל וראוי לעסוק ללא הפסק בענייני הרוח, וחיי המעשה שלו הם בבחינת הכרח הנוגד לטבעו. או שהאדם מיסודו מרכב משתי הנטיות, נטייה מעשית ונטייה עיונית. ועיסוק בעניינים גשמיים אם הוא במידה, איננו הכרח. אדרבא, תכונתו הטבעית של האדם היא לעסוק הן בלימוד תורה, והן בדרך ארץ.
4. ביצה טו ע"ב:שלושת המקורות מבטאים דעה שגם חיי שעה הם חלק מהנורמה לפיה צריך אדם לנהוג. בשלושת המקורות הביטוי: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, מופיע כשהמספר, או העורך, מבטאים ביקורת מפורשת כלפיו. האם גם במקומנו יידחה הביטוי? אולי מה שאומרים מלאכי השרת בסיפורינו אינו נכון? אולי גם פה מלאכים טועים, כפי שטעו: רב המנונא שהאריך בתפלתו, רשב"י ובנו שגינו את העוסקים בחיי שעה, רבי אליעזר שגינה את היוצאים מביהמ"ד? בכל המקומות הנ"ל בהם מוצגת דרישה מוחלטת לחיי עולם, ללימוד תורה, היא נדחית.
'תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר שהיה יושב ודורש כל היום כולו בהלכות יום טוב. יצתה כת ראשונה, אמר: הללו בעלי פטסין. כת שניה, אמר: הללו בעלי חביות. כת שלישית, אמר: הללו בעלי כדין. כת רביעית, אמר: הללו בעלי לגינין. כת חמישית, אמר: הללו בעלי כוסות. התחילו כת ששית לצאת, אמר: הללו בעלי מארה. נתן עיניו בתלמידים, התחילו פניהם משתנין. אמר להם: בני, לא לכם אני אומר אלא להללו שיצאו, שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה. בשעת פטירתן אמר להם: "לכו, אכלו משמנים ושתו ממתקים, ושלחו מנות לאין נכון לו, כי קדוש היום לאדנינו. ואל תעצבו, כי חדות ה' היא מעזכם" (נחמיה ח, י'). אמר מר: שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והא שמחת יום טוב מצוה היא! - רבי אליעזר לטעמיה, דאמר: שמחת יום טוב רשות. דתניא, רבי אליעזר אומר: אין לו לאדם ביום טוב אלא: או אוכל ושותה, או יושב ושונה.
רבי יהושע אומר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.
אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו. כתוב אחד אומר: "עצרת לה' אלהיך" (דברים טז ח'), וכתוב אחד אומר: "עצרת תהיה לכם" (במדבר כט לה'), הא כיצד? רבי אליעזר סבר: או כולו לה' או כולו לכם, ורבי יהושע סבר: חלקהו - חציו לה' וחציו לכם.'
'שיש בהם אחד שעומדת לו שעתו' - מה פירוש הדברים? כרגע יש לו זכויות? בעתיד תהיינה לו? בסיפור העממי, אמירה מסוג זה עשויה לבשר שסמוך, או מתחת לכתל הרעוע, טמון אוצר, ואחד הגיבורים, השעה עומדת לו, עשוי לזכות באוצר.
מדוע רבי יחנן שמע את המלאכים ואילפא לא שמע?
אם עיסוק בפרנסה, עבור תלמיד חכם, פירושו מוות, מדוע רבי יוחנן אינו מגלה לאילפא את שיחת המלאכים ומזהיר אותו?
גם כשרבי יוחנן מחליט לשוב לביהמ"ד, הוא אינו תולה זאת בשיחת המלאכים, אלא בפסוק. אם כך, מדוע החליט רבי יוחנן לשוב ללימוד התורה, עקב שיחת המלאכים? כדי לקיים את הפסוק?
על פי הלכה קדומה, על כל אחד לפרנס עצמו מיגיע כפיו. הסיפור מלמד כי שני החכמים שבחרו בדרכים שונות - הצליחו! אם כך, מהי הדרך המומלצת ?
האם הסיפור בא לגנות את העיסוק בצרכי פרנסה ?
על מי מוטלת האחריות בבחירה בדרך חיים: לימוד תורה, או פרנסה: על הגיבור, על המלאכים, על פסוקי התורה?
'עד ששב אילפא - מלך רבי יוחנן' באיזו נימה אומר המספר את הדברים: אירוניה? לגלוג?
מדוע מסכן אילפא את חייו?
אלו ערכים רוצה המספר להעביר לקוראיו ולשומעיו? עם מי מהגיבורים הוא מזדהה?
הכיצד זכה אילפא לעושר ותורה גם יחד, ולא נענש על עזבו את ביהמ"ד? יש חוסר תאום בין הפתיחה, לסיום.
שילוב הפסוקים בסיפור
הכיצד, נמצאים בסמיכות מקום בתורה, שני פסוקים הסותרים זה את זה?
בתורה מופיעה שמיטת כספים כברכה, בסיפורנו, באירוניה, כאילו לימוד תורה כרוך בעוני, והעוני הוא אורח חיים.
האם מצווה אדם לקיים הבטחתו של פסוק?2
מה מקומה של ההלכה המשולבת בסיפור? האם היא משמעותית להבנת הסיפור?
מה היה יחסו של רבי יוחנן לשובו של אילפא?
על פי סוף הסיפור, האם הבין רבי יוחנן את דברי המלאכים ואת כוונתם?
מבנה הסיפור
שורות 1-10 פרק א': יציאתם של אלפא ור' יוחנן, ופרדתם.
שורות 11-18 " ב': עליית ר' יוחנן ושובו של אילפא.
בשורות 1-3 מופיעים הגיבורים: אילפא ורבי יוחנן, כיישות קיבוצית אחת: גרסי, דחיקא להו, אמרי, ניקום וניזיל וניעבד עיסקא, ונקיים, אזלו, הוו קא כרכי.
החל משורה 4, מופיעים כל אחד מהגיבורים בנפרד.
גם שני מלאכי השרת, שאולי מקבילים לשני הגיבורים, מופיעים בראשית שורה 4 כגוף קיבוצי: 'אתו תרי מלאכי השרת', ואח"כ כשני מלאכים נפרדים, כשהאחד סבור אחרת מחברו.
ראשיתו של הסיפור מיידעת באמצעות התכנים, והלשון, על שוויון בין שני הגיבורים. הופעת מלאכי השרת נועדה להפריד ביניהם. מלאכי השרת מביאים לסיפור תכונות ספרותיות נוספות:
מוטיב על-ניסי;
דרמטיזציה. הם מנהלים ביניהם דיאלוג, ודו-שיח, תמיד מחדיר אלמנט דרמטי לסיפור.
פער במידע הנמצא ברשות שני הגיבורים. רבי יוחנן שמע, אילפא, לא שמע;
בשמיעת קולם של המלאכים מקבל רבי יוחנן אישור מגבוה למעמדו הרם. אישור זה מקנה יתר תוקף לאי השוויון שבינו לבין אילפא.
במחצית הראשונה של הסיפור עומדים במרכז שני פסוקים מפרק טו בדברים (תורה שבכתב).
במחצית השניה של הסיפור, עומדת משנת רבי יהודה הנשיא, ומשנת רבי מאיר (תורה שבע"פ).
אם נשפוט את צידודו של המספר באחד הגיבורים, על פי המימד הכמותי, מחציתו השניה של הסיפור, מוקדשת לאילפא.
הסיפור, פותח ומסיים באילפא.
בפתיחה: 'אילפא ורבי יוחנן'.
בסיום: דבריו של אילפא.
ובתווך, הוויכוח האידיאולוגי, שהוא גם מאד מעשי - מה עדיף, לימוד תורה, או פרנסה? המתח בין ישיבה בביהמ"ד, לבין יציאה לעיסוק בפרנסה, כשמשמעות ההכרעה עלולה להיות חיים או מוות. מצב כלכלי דחוק שבו הבחירה בחיי תורה - חיי עולם, פירושו דחקות ורעב.
הדיאלוג בין המלאכים, גורם לדיאלוג נוסף, בין רבי יוחנן לאילפא. וכשם שהיה פער דעות ומידע בין המלאכים, יש פער מידע ודעות בין שני תלמידי החכמים.
הדיאלוג בין רבי יוחנן לאילפא, נותן לרבי יוחנן אישור סופי שהוא זה שהשעה עומדת לו.
הסיפור נע בשני צירים שונים
ציר ההתרחשות ההגיונית, הריאלית. השניים עוזבים את בית המדרש כיוון ששעתם דחוקה. בעזיבתם, חותרים ליישם פסוק על חיסול העוני. רבי יוחנן חוזר כדי לקיים פסוק אחר, המבשר על הנצחת העוני.
עד שורה 14 נדמה לקורא שכל אחד מהגיבורים מייצג עמדה שונה: רבי יוחנן - לימוד תורה, חיי עולם ; אילפא - פרנסה חיי שעה.
הקיטוב המדומה בעמדות נותן ביטויו גם בעיצוב הסיפור: אילפא מול רבי יוחנן ; אכילת פת, גשמית, מול לימוד תורה - חיי הרוח, קיר רעוע, מול ביהמ"ד, ישיבה, מול עמידה על תורן, תחתית הכותל מול ראש התורן, יבשה מול ים, תנועה מול ארעיות, הפסוקים שלכאורה סותרים זה את זה: "אפס כי לא יהיה בך אביון", מול "כי לא יחדל אביון בקרב הארץ", עוני מול עושר, חיי עולם, מול חיי שעה, לימוד תורה מול עיסוק במסחר, נקום בשורה 2, מול נפילנא בשורה 13..
הגיבורים
רבי יוחנן - גדול אמוראי ארץ ישראל, דור שני לתנאים. תלמידם של רבייהודה הנשיא, רבי חנינא בר חמא, רבי אושעיה ורבי ינאי.
גם מסיפורים רבים אחרים בתלמוד המדברים על רבי יוחנן, מסתבר שהעדיף לימוד תורה על עיסוק בפרנסה. הוא מכר את הנחלה שיירש, המשיך ללמוד על אף קשיי המשפחה שפקדו אותו.
אילפא - חכם ששמו מוזכר כמה פעמים בבבלי ובירושלמי3. בירושלמי מכונה - חילפא. מופיע בטקסט ללא כינוי הכבוד: רבי. המילה אילפא, כפועל, פירושה: אילוף, הוראה, למידה (בבא בתרא קיא ע"ב): בית אולפנא, אלף-בית. וגם, אלפא - מבחר, מיטב (מנחות פ"ח מ"א). וגם- באשורית ובארמית, אניה, ספינה, רפסודה ששטה. ואולי מעיד שמו על שתי המגמות, יששכר וזבולון, תורה ומסחר4.
בירושלמי כתובות ו,ז לא ע"א סיפור ארצישראלי קצרצר המעיד גם הוא על בקיאותו של אילפא בזהוי בריתות הנמצאות במשנה, ובמשנה לא נאמר מקורן: 'הושיבוני על שפת הנהר,ואם לא אוציא (את הדעות) שבמשנת רבי חייא מתוך המשנה (שערך רבי), זרקוני לנהר'. גם כאן, בטוח ביכלתו לזהות את מקורן של הבריתות, ואם לאו - למות כעונש.
לשון הסיפור5
מילת מפתח בסיפור זה היא הפועל שמע החוזר שבע פעמים (ובשורה 8: 'מדשמעי אנא ואילפא לא שמע , שמע מינה...).
שמיעה בסיפורנו היא לא רק פעולה פיסית, היא גם הבנה, רבי יוחנן שומע את המלאכים, אילפא אינו שומע. רבי יוחנן מבין את המשמעות של נטישת לימוד תורה לצרכי עיסוק במסחר. מן העובדה שלא הזהיר את חברו אילפא מהסכנה לחייו הכרוכה בנטישת ביהמ"ד, ומן העובדה שרבי יוחנן שאל את אילפא: 'שמע מר מידי?', מתברר לקוראים ולרבי יוחנן שמדובר כאן בשמיעה פנימית. קולות המלאכים אינם קולות חיצוניים. אלו הם קולות פנימיים, צו המצפון של רבי יוחנן. לבטיו באשר לנכונות דרכו. וכיוון שהתלבט, מבין רבי יוחנן שאין לו קיום בלי לימוד תורה, שעבורו, נטישת לימוד התורה, כמוה כישיבה תחת כתל רעוע, היינו - יש בה סכנת מוות.
רבי יוחנן מסיק מסקנה מהקולות הפנימיים ששמע, וחוזר לבית המדרש. עבורו עזיבת ביהמ"ד היא עזיבת חיי עולם, ועיסוק בחיי שעה, באופן מוחלט.
'אילפא לא שמע', אילפא לעס את פת הלחם בבטחה, הוא בטוח בצדקת דרכו, ועבורו עזיבת ביהמ"ד, אין פירושה סכנה קיומית לחייו. הקול הפנימי שלו אינו מייסר אותו. אילפא, אולי מלכתחילה סבור שניתן לכרוך את שני הדברים יחדיו: אכילת הלחם שפירושה חיי שעה, יחד עם לימוד התורה, כפי שמתברר מחלקו השני של הסיפור. ואולי גם אילפא חש במלאכי השרת, אבל לא שמע בהופעתם ערעור על דרכו, להיפך, כמלאכי השרת הבאים לברך את האדם בליל שבת, ברכה, ותמיכה בדרך בה בחר לילך.
כל אחד שומע בקולות המלאכים, ובאיתותי הסביבה, חיזוק לקולו הפנימי, לרצונותיו הכמוסים, להבנתו את המצב.
כשהתברר לרבי יוחנן שאילפא לא שמע את הקולות שהוא שמע, הבין שאילפא שלם עם החלטתו, ולכן לא צפויה לו סכנה בדרך החדשה בה בחר ללכת. ואילו הוא, משמים מצפים ממנו לשוב לבית המדרש. הסעודה בצל הקיר, שעבור אילפא פירושה חיים, עבור רבי יוחנן, יש בה סיכון של מוות. הקיר עלול ליפול עליו.רבי יוחנן הבין שרק ממנו, מצפים, משמים, שיחזור למקום ממנו הלך, לביהמ"ד.
שני תלמידי החכמים סבלו מרעב, והסתמכו על פסוק המתיר להם לעזוב את ביהמ"ד לצרכי פרנסתם "אפס כי לא יהיה בך אביון".
פרנקל6 לומד מן העובדה ששניהם ישבו לאכול את פיתם, שעדיין היה להם במה להשיב את נפשם, ואין מדובר כאן במתח שבין מוות מרעב בביהמ"ד לבין פרנסה שהיא האלטרנטיבה היחידה לחיים. אלא, בין אביונות שהיא דוחק המלווה ללימוד התורה, לבין חיים מרווחים יותר מחוץ לביהמ"ד.
פרשנות זו, מרחיבה את תחום הבחירה החפשית שעמדה בפני הגיבורים. לימוד תורה המלווה עוני או ניסיון לעיסוק במסחר המשפר את רמת החיים.
שני החכמים בוחרים בשתי דרכי חיים מנוגדות, וכל אחד מאמץ פסוק המחזק את השקפתו על דרך חייו.
רבי יוחנן היה בטוח שלו עומדת השעה ולכן, חזר לביהמ"ד, ואכן, נתקיימו בו דברי המלאכים, והשעה שעמדה לו היא השעה בה לא נפל עליו הכתל, או השעה בה עלה לגדולה בתורה 'מלך רבי יוחנן'. מהמשך הסיפור, מסתבר לנו שגם לגבי אילפא ניתן לאמר 'דקיימא ליה שעתא', כמטפורה, שהרי, בשורה 13, נאמר על אילפא שתלה עצמו בתורן הספינה, אותה ספינה המסמלת את הצלחתו במסחר. וכך, בעמידה על התורן, אמר את תורתו. ואולי אליו כיוונו המלאכים את דבריהם... מחלקו האחרון של הסיפור מתברר שלכל אחד מהם עמדה שעתו בדרך בה בחר, שניהם, הצליחו. אחד בישיבה, ביבשה, והשני, בספינה, בים.
מתברר שלכל אחד מהם שיחת מלאכים פנימית, ושונה, משלו. ההקשבה של כל אחד מהם לקול הדובר אליו, הוליכה אותם אל ההצלחה7.
בסיפור הקבלות לשוניות רבות:
רבי יוחנן שמע אילפא לא שמע
רבי יוחנן הדר אילפא לא הדר
אפס כי לא יהיה בך אביון כי לא יחדל אביון מקרב הארץ
הפעל קיים מופיע 3 פעמים: בשורה 2 ; בשורה 9 ; ובשורה 18 (בפתיחה, באמצע, ובסיום). בשורה 2 'ניקום וניזיל, וניעבד עיסקא, ונקיים בנפשין "אפס כי לא יהיה בך אביון". כדי שלא יהיו יותר אביונים, מגיעים שני תלמידי החכמים למסקנה שאין להם ברירה, אלא, לעזוב את לימוד התורה. הם גורסים 'ונקיים בנפשין', הם רואים בעבודה, את קיום הפסוק. כלומר, קיום רוחני, יחד עם הקיום הפיסי.
שורה 11 מסכמת את מחציתו של הסיפור:
'עד דאתא אילפא - מליך רבי יוחנן'
כלומר, רבי יוחנן הגיע לרמה הגבוהה ביותר בלימוד תורה, מלך, עמדה לו שעתו.
המחצית השניה של הסיפור, עוסקת באילפא.
הציבור, הרואה את אילפא, שעסק במסחר, סבורים שהוא החמיץ את העיקר, לא עמדה לו שעתו - 'אמרו לו: אי אתיב מר וגריס, לא הוה מליך מר?!'
זוהי כמובן שאלה רטורית. אילו היית גם אתה לומד תורה, היית גם אתה מלך. כלומר, הציבור, כמו מלאכי השרת, תופס את העסקים כניגודם של חיי עולם, לימוד תורה. יש הפרדה מוחלטת בעיניהם בין תורה לפרנסה.
חלקו האחרון של הסיפור, מציג את עמדתו של אילפא, המנסה להוכיח שגם שעתו עמדה, שאין הפרדה בין שני התחומים, ניתן לאחד תורה ופרנסה. ללמוד, ולהישאר תלמיד-חכם.
אילפא תולה עצמו בראש התורן. זהו ציור ריאלי של המטפורה, הוא מנסה להוכיח שגם שעתו עמדה. יש בעמידתו גם אמירה פרובוקטיבית, וגם בטחון שהוא עשוי לעמוד במבחן.
אילפא מציע את אפיו של המבחן הקשה בו הוא מוכן לעמוד. כאומר: העיסוק במסחר, לא פגע ביכולת האמוראית שלי, יש לי ידע, הבנה, ויכולת ניתוח. תורתי לא נפגעה. אם לא - אין לי קיום. אם אין בי יכולת לאחד בין המתחים של קיר מול לחם, אינני זכאי לחיות.
הוא מציע שישאלו אותו על זהוי מקורם המשנאי של דברים הנאמרים בברייתות החיצוניות של דבי רבי חייא ודבי רבי אושעיא.
השאלה שנשאל אילפא דורשת בקיאות בתורה שבע"פ, יחד עם הבנת דבר מתוך דבר. חריפות ויצירת הקשרים, יחד עם בקיאות במשנה אפשרית רק עם אילפא המשיך לעסוק בתורה כשעסק במסחר, רק אם לא הניח חיי עולם.
'אתא ההוא סבא'
במקביל להופעת מלאכי השרת ששמע רבי יוחנן, במחציתו הראשונה של הסיפור, מופיע אלמנט אל-טבעי, אגדי, לאילפא, במחציתו השניה של הסיפור. הזקן, דמות אנונימית, מעין אליהו הנביא8, באה לסדר את הדברים בסדר הנכון.המלאכים והזקן מעמידים לפני החכם מבחן שאינו מהארץ. מבחן הסדר הנכון בו היו הדברים צריכים להיות.
מהו הקשר בין המחלוקת ההלכתית שנפרשת לפנינו במשנה, לבין הסיפור?
'האומר תנו שקל לבניי בשבת, והן ראויים לתת להם סלע - נותנים להם סלע. ואם אמר: אל תתנו להם אלא שקל - אין נותנין להם אלא שקל. אם אמר מתו, ירשו אחרים תחתיהם, בין שאמר תנו, בין שאמר אל תתנו - אין נותנים להם אלא שקל. אמר ליה: הא מני - רבי מאיר היא, דאמר: מצווה לקיים דברי המת'
ביאור: שבת כאן, פירושו שבוע. האומר תנו לבני מרכושי, כל שבוע שקל, כדוגמא, מפני שהאב חשב ששקל, עשוי לספק את צורכיהם, והם זקוקים ליותר, זקוקים לסלע, נותנים להם סלע. ואם אמר מפורשות, אל תתנו להם אלא שקל, מקיימים את דבריו ונותנים להם רק שקל.
בחלק השני של הברייתא נאמר 'אם אמר מתו, ירשו אחרים תחתיהם'. בין שאמר תנו (להם שקל בשבוע), ובין שאמר 'אל תתנו - אין נותנין להם אלא שקל'
אם ציווה האב את רכושו לאחרים, אין לגזול את האחרים, ואין לתת לבנים יותר משקל.
הברייתא שמביא הזקן, עוסקת באב המצווה על סף מותו, לאפוטרופוס על רכושו, להקציב כל שבוע סכום קבוע לפרנסת בנו. אילפא מסיק מהברייתא את הכלל של רבי מאיר 'מצווה לקיים דברי המת', אע"פ שרבי מאיר אינו נזכר בבריתא.
אח"כ חיפש אילפא במשנה (משנת רבי יהודה הנשיא), היכן מבטא רבי מאיר הלכה המתאימה לכלל זה, ומצא אותה במשנה בכתובות פרק ו' משנה ז', בהלכה של המשליש מעות לבתו, שם נאמר מפורשות שזוהי משנת רבי מאיר.9
משנה זו עוסקת בבת יתומה שאביה ציווה לפני מותו לשליש שידאג לרכוש בתו. הבת דורשת מהשליש, הממונה על הרכוש, להעביר את הכסף לבעלה.
בברייתא זו יורדים לכוונת צוואתו של המת, ולא מקיימים מילולית את דבריו.
כשנשאל אילפא מהו המקור לברייתא זו, אמר זו משנתו של רבי מאיר שאמר 'מצוה לקיים דברי המת10'. היינו - מצווה לקיים את כוונתו של המת, ולא מילולית, את דבריו. על פי הבבלי, לא נזכר רבי מאיר בברייתא, אבל הוא הסיק מתוכה את הכלל הנאמר מפי רבי מאיר בגטין יד ע"ב 'מצווה לקיים דברי המת'
אילפא מלמד אותנו שכשאתה שומע דברים, עליך לרדת לכוונתם. המצווה איננה לקיים את דברי המת, אלא את כוונתו, את רצונו. זהו העיקרון ההלכתי הנלמד כאן.
משנה זו עוסקת בפרנסה. במישהו שנותן למישהו אחר, פרנסה. הבנים, אינם עובדים, הירושה, או האב, מפרנסים אותם.11
אילפא העומד על התורן , מעיד על עצמו שהוא עומד למות, ולכן, על פי משנה זו, יש להתייחס לדברי העומד למות, לדבריו של אילפא.
אולי מסתתרת מאחורי העיסוק ההלכתי במשנה, גם אמירה עקיפה המבקרת את רבי יוחנן ששמע את דברי המלאכים, אבל לא ירד לסוף כוונתם.
אילפא חייב לצעוק מראש התורן - אני גדול גם בתורה!
רבי יוחנן, שהוא בעל תואר ודרגה בתורה, אינו צריך לצעוק שהוא גדול. כולם יודעים שהוא תורן בתורה.
סיפורנו נע בין שני מוקדים רעועים. הכותל, והתורן. הכותל הוא קיר, חלק מבית, מקום מושבו של רבי יוחנן, ביהמ"ד. התורן, הוא חלק מהספינה המסמלת תנועה, ארעיות. בסיפור העיסוק בכל מוקד הפוך לתפקידו המקורי. בכותל - סועדים, ובתורן - שואלים שאלות של ביהמ"ד.
אילפא לא שכח את התורה, לא קיבל עונש, והוכיח שניתן לחיות בשילוב, עם שני הערכים. אין לגנות את העיסוק בפרנסה.
סם החיים של רבי יוחנן היה חזרתו לביהמ"ד, אילו היה יוצא לעסוק בפרנסה, היה זה עבורו, סם מוות.
אילו היה רבי יוחנן מספר לאילפא על שיחת המלאכים, ואילפא היה מאמץ את המסר שעליו לשוב לביהמ"ד, היה זה עבורו זיוף. עבורו, עיסוק בלעדי בתורה, היה אולי סם מוות. יש אנשים שעבורם העיסוק בפרנסה הוא סם חיים. לכל אדם בחירה חפשית לברוך בדרך הראויה ומתאימה לו.
אילפא קיים את הצירוף של עיסוק בתורה, ועיסוק בפרנסה, ואולי לידתו של הסיפור, בנסיון להסביר את שמו של אילפא שמשמעותו גם ספינה, וגם לימוד. 12
בברכות לה ע"ב אחרי המחלוקת בין רשב"י לרבי ישמעאל, נאמר 'אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי, ולא עלתה בידן'. היינו, הרבי עשו כרבי ישמעאל - הצליחו בתורתם וחכמתם וגם בעמלם בחיי החברה ובמעשיהם. וכנגדם, הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם. אין הכתוב מתכוון לכך שפרנסתם לא עלתה בידם אלא, לימודם הרוחני לא צלח בידם כיוון שפעלו בניגוד לטבעם ועסקו בעבודת השכל בלבד. כלומר, לדעת אביי בברכות, הדרך המתאימה לטבעו של האדם היא תורה עם דרך ארץ, כמידת רבי ישמעאל.
בסיפור זה מופנית הביקורת לציבור הסבור שלא ניתן לשלב לימוד תורה עם עיסוק בפרנסה, לאלו שאמרו לאילפא 'אי אתיב מר וגרי לא הוה מליך מר'. מייצגם של בעלי דעה זו בסיפור הם מלאכי השרת, רבי יוחנן, הציבור, ואולי גם אנו הקוראים, הבונים את השקפת עולמנו בחד צדדיות של - או, או.
המספר, מעביר את המסר שלו בחייו ובדבריו שלאילפא המוכיח הלכה למעשה שניתן לשלב בין חיי עולם לחיי שעה.
הערות:
1. פילבר יעקב, ארץ ושמים, המכון לחקר משנת הראי"ה, ירושלים עמ' 173
2. כהן יצחק, אילפא ורבי יוחנן , ספרות אגדה ב', מכללת אפרתה, ירושלים, תשס"ד, 9-13
3. זבחים כ ע"א ; ירושלמי נזיר פ"ו, ה"ט ; מנחות ע, ע"א ; ירושלמי מעשרות פ"ב, ה"ד.
4. עיין סיפורו הקצר והשנוןשל ש"י עבנון בספרו 'אלו ואלו': יששכר וזבולון
5. כהן יצחק, שם עמ' 11-12
6. פרנקל יונה, עיונים בעולמו הרוחני של בסיפור האגדה, הקבה"מ, תשמ"א, עמ' 88-91
7. קוסמן אדמיאל, 'אילפא רבי יוחנן ושיחת המלאכים', מסכת גברים: רב והקצב ועוד סיפורים, כתר, ירושלים, 2002, עמ' 121-126
8. הרעיון הוא של יהודית בר ישע שעסקה בסיפור.
9. פרנקל יונה, שם, עמ' 90
10. הדברים מופיעים בשמו של רבי מאיר בגיטין יד ע"ב ובתענית כו ע"א
11. יהודית בר ישע - גרשוביץ
12. בירושלמי, כאמור, הוא נקרא חילפי (ירושלמי כתובות ו,ז)
