למרות שיונתן מתווכח עם רשב"ג, הדיאלוג אתו מביא לשיר את אווירת היגון השורה על שירו של רשב"ג. באמצעות הדימוי לשורשי העץ ואמירו, היגון לא רק שאינו מתמעט עם השנים, אלא גדל וצומח. גם לשון השיר כולו, המשבצת מילים משירו של רשב"ג, מזכירה מאוד את לשון שירת ימי הביניים והחרוז יגונו - אמירו - יעירו - מהדהד כמו חרוז מבריח.

כאן עולה אצל הדובר תמונת זיכרון אחרונה המעוררת אותו מתרדמת היגון - "והזיכרון יעירו". התמונה שיונתן מצייר בשיר היא של מפגש אחרון, אינטימי, בין אב לבנו. המפגש מתקיים בחיק הטבע, במקום מוגבל במרחב - ב"חלקת יער".

"פאת שדה שכוחה" יוצר פינה אינטימית למפגש בין אב לבנו, לעת שקיעה.

השקיעה מזכירה גם תמונה של סוף, ושל מעבר הדרגתי מאור לחושך ומיום ללילה.

חלקת שדה, הנזכרת בשלוש וריאציות שונות - חלקת יער - פאת השדה - חלקת השדה - מזכירה חלקת שדה אחרת: "אחוזת הקבר אשר לעפרון החיתי מערת המכפלה... אשר בקצה שדהו" (בראשית כ"ג , ט').

כך בתמונה האידיאלית של טיול ביער, כמו בפתיחת שירו של א. גלבוע "יצחק" נרמז כבר הסוף - המוות.

רמז מקראי זה מצטרף לשורה של תיאורים ופעלים המדגישים בשורות אלה את תחושת הסוף:

... שהם היו אחרוניה
לעת האסף המקנה
באסוף השמש מן האדמה
שארית קרניה
חרישית תאסף חלקת השדה
אל יגונה...

מלבד המילים המפורשות על סופו של יום "אחרוניה, שארית, קרניה" מופיע השורש א-ס-ף שלוש פעמים.

לשורש אסף יש כמה משמעויות: מתכנס, מתקהל, פוסק, כלה

השורה "לעת היאסף המקנה" מתייחסת למשמעות הראשונה של השורש, והוא ציטוט בשינוי קל מבראשית כ"ט ז' "לא עת היאסף המקנה" (אומרים הרועים ליעקב). כי עת איסוף המקנה הוא סיומו של יום.

גם השמש בשיר אוספת את שארית קרניה בסיומו של יום והשדה מתוארת בשתי המשמעויות של השורש א-ס- ף:

חרישית תאסף חלקת השדה
אל יגונה.

יש כאן פירוק הצרוף הכבול "נאסף אל אבותיו" או "נאסף אל עמיו" שמשמעותו מוות, ובמקומו יוצר יונתן צרוף חדש - חלקת השדה נאספת אל יגונה. יש כאן השלכה של היגון האישי. על השדה - כשחלקת השדה כולה מתכנסת לתוך היגון.

אך הצרוף החדש בשיר אינו מבטל את המשמעות הראשונה של הצרוף הכבול המקורי שמשמעו מוות, אלא מוסיף עליו: הטבע - חלקת השדה - מתעטף ביגון על מות.

השורה שקדמה לתיאור האחרון של השדה - "ואין צועק ואין עונה" מדגישה עוד יותר את האיפוק בתיאור, את הצעקה שלא נשמעה.

תמונת הזיכרון הזאת, העומדת במרכזו של השיר, ורוויה קונוטציות של סוף, שמה את הדגש על מפגש אינטימי בין אב לבנו, על האינטימיות של ההליכה יחד:

ורק אב ובנו הולכים
שניהם יחד

כאילו רק שניהם קיימים בעולם בלי שאף אחד יהיה עימם - גם לא האל.

כאן מופיעה לראשונה בשיר ההתייחסות האינטרטקסטואלית הברורה לסיפור העקידה. "וילכו שניהם יחדיו" (בראשית כ"ב, ח').

ולא אש ולא עצים
ולא שה ולא שופר

יש כאן שלושה מרכיבים המופיעים בסיפור העקידה - האש העצים והשה - אך לפני כל אחד מהם מופיעה המלה לא והיא יוצרת ניגוד מתעצם והולך.

אליהם נוסף פרט רביעי - השופר - המסמל את האפשרות להיגאל שלא נתממשה בשיר: בסיפור העקידה נמנעה הקרבת הבן לעולה, אך במציאות השירית לא קרה הנס, לא היה איל, והבן לא ניצל.

החזרה ארבע פעמים על מלת השלילה לא, יוצרת מעין השבעה, רצון לדחות את העקידה ולבודד ולהאריך את המפגש האינטימי בין אב לבנו.

ה"לא" החמישי בשיר לוקח את הקורא אל מחוז אחר, מפתיע, כמו פואנטה:

ולא היתה כאהבה ההיא
על עפר

כל עוצמת השלילה שנאמרה קודם לכן נאספת יחד כדי לומר את הדבר החיובי ביותר - אהבה שלא הייתה כמוה.

זה מחזיר אותנו לצו האלוקי בעקידה: "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת" (בראשית כ"ב ב') אלא שכאן בשיר נעדר מקומו של האל, וקיימת רק אהבת האב לבנו.

המשפט האחרון מזמין אפשרויות שונות לפרשנות. ניתן לראות בו סיום מפויס של השיר - "על עפר": עפר שנשאר, זרע שנשאר, אהבה שנשארת. אפשרות אחרת היא לראות בסיום אירוניה - עפר מזכיר מוות, אדם יסודו מעפר וסופו לעפר - אהבה רק במוות.

הזיקה האינטרטקסטואלית לסיפור העקידה היא, כמובן, הדומיננטית בשיר המבטא חוויה של אב ששכל את בנו במלחמה.

אם נחזור ונתבונן בשיר נראה שסיפור העקידה מהדהד כבר מראשיתו.

השורש ר-א-ה כפי שנוכחנו בראשית העיון בשיר חוזר כמה פעמים. (האב מביט בבנו ורואה בו המשך ובבואה שלו עצמו ובסופו של דבר הוא מתבדה כי המראה כבה). אם נתבונן בסיפור העקידה במקרא נראה שגם בו השורש ר-א-ה הוא דומיננטי.

וירא את המקום מרחוק...
אלוקים יראה לו השה לעולה בני ...
וירא והנה איל...
ויקרא את שם המקום ההוא ה' יראה
אשר יאמר היום בהר ה' ייראה

אברהם רואה את המקום - אך האם באמת הוא מצליח לראות? על הפסוק "ואני והנער נלכה עד כה" (בראשית כ"ב ה') מצטט רש"י מדרש מבראשית רבה נ"ו ב':

"אראה היכן הוא שאמר המקום כה יהיה זרעך"

המדרש מעלה כאן את המאבק הפנימי של אברהם - הבטחת הזרע מול צו העקידה. הוא חושב תחילה שהוא יוכל לראות, להבין. ספור העקידה מבליט את ההבדל בין הראיה האנושית לראיה האלוקית. בעקבות ניסיון העקידה מכיר אברהם בראייתו האנושית, המוגבלת, ולכן קורא שם למקום העקידה "ה' יראה"- שם הוויה המציין את נצחיותו של האל מול חלופיות האדם ומוגבלותו. ראיה אמיתית היא של האל בלבד.

סיום שירו של יונתן באהבה אינו מבטל את העימות והפער בין ההבטחה האלוקית של "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" לבין המציאות הכאובה בשיר - הטמנת הבן בעפר. אהבת אב לבנו מודגשת בשיר מול אהבת ה' לברואיו במקרא.

ועם זאת, סיום השיר באהבה מרכך את נקודת המבט ונותן לשיר מימד מסוים של פיוס.

הערות מבניות-צורניות

השיר כתוב כשיר מודרני, ברצף של שורות ארוכות וקצרות, ללא חלוקה לבתים וללא חריזה חיצונית קבועה אך יש חריזה פנימית.

בראשית השיר ישנו חרוז המאחד חריזה חיצונית ופנימית:
בבנו - עינו - הינו - אינו - יגונו
אמירו יעירו

בחלקו השני של השיר, בתיאור המפגש עם הבן בפאת השדה, בולט חרוז נשי ארוך -
אורניה - אחרוניה - קרניה - יגוניה
המעניק מימד של רכות לכל המפגש.

השיר מסתיים בחרוז גברי: - שופר - עפר - המציין את הסוף הנחרץ.

השיר כתוב ללא סימני פיסוק ואף בסופו אין נקודה. נוכל לתת הסברים שונים להעדרם של סימני הפיסוק: אולי לבטא את היגון האינסופי ואולי את המסע הפנימי בזיכרון שאין לו גבולות. אך ליונתן שירים רבים המתייחסים לתנ"ך - "שירים על ספר הישר" ובכולם נעדרים סימני הפיסוק. יתכן שההשראה לכך הוא ספר התורה שבו אין סימני פיסוק.

סיכום

השיר פותח כשיר יגון - שיר קינה - הווית הבן שנקטעת במכת רעם "ומי ימוד את יגונו" של האב. בהמשך הופך השיר לשיר זיכרון - תיאור המפגש האחרון, האינטימי, בין האב לבן. נוכחות הזיכרון הזה ממלאה את הווית הדובר.

בסופו של השיר מתברר שהשיר הוא שיר אהבה. כל השיר תאר את הקשר המיוחד בין האב לבנו כשבסופו באה הכרזה ברורה על אהבה שאין כמוה.

"ולא היתה עוד כאהבה ההיא אל עפר"

הערה: להרחבה והעמקה בנושא העקידה בשירה העברית החדשה מומלץ לקרוא את המאמר של ר' קרטון בלום "מאין העצים האלה בידי" - מאזניים דצמבר-ינואר 1988-1989, עמ' 9-14.