שיר זה הוא שיר לירי, אישי בו הדובר פונה לאלוקים ומשתף אותו בהרהורים העוברים עליו בנוגע לאמונה. המוען מתלבט באשר לדרכו האמונית כאשר הוא מבקש להתחבר אל הקודש אך המציאות היום-יומית בעולם של חול מערימה קשים בדרכו. הנמען הוא הקב"ה אליו פונה המוען ישירות: "ואני שבקרבתך לא עמדתי מעולם". השיר הוא מעין מונולוג של האדם החושף את חיבוטי נפשו כלפי אלוקיו.

המשורר איתמר יעוז-קסט יליד הונגריה, ניצול שואה, גדל בבית חילוני. בנערותו עלה ארצה ובתהליך איטי, הדרגתי, שארך שנים פילס את דרכו ליהדות.

משנת 1985 חזרתו לחיק היהדות נעשתה אינטנסיבית והתבטאה בהנחת תפילין, קיום מצוות, בנוסף לשמירת שבת וכשרות, עליהם הקפיד אף קודם לכן.

שיר זה, ששנת כתיבתו (1988) מצוינת בסיומו, מסמל שלב ונקודת ציון בתהליך ההתקרבות הפרטי של המשורר לעולם הדתי.

מבנה השיר

השיר בנוי במבנה קלאסי של סונטה. הסונטה היא סוג של שיר לירי מובנה מאוד במתכונת של ארבעה בתי-שיר, בני ארבע-עשרה שורות. (המבנה הוא 4+4+3+3). בשיר "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" מקיים את חוקי הסונטה. יש בו ארבעה בתים. בשני הבתים הראשונים ארבע שורות. בשני הבתים האחרונים שלוש שורות. השורות ארוכות. אין חריזה. המבנה מעיד על הלך רוחו של הכותב - הרהורים, תחושות ומחשבות שהוא מעלה על הכתב.

שם השיר "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" משמש כמוטו, שמוביל את השיר. זוהי בקשתו הפרטית של הדובר להתקרב לאלוקות.

השיר פותח בתהייה על צמד המילים "לחזור בתשובה" שמקורו בתפילת שמונה-עשרה. ואכן, שיר זה הינו חלק מאסופת שירים, שכתב המשורר, ואשר שמה "בשולי תפילת שמונה-עשרה". המשותף לשירים אלו הוא הקישור לתפילת העמידה.

בתפילת שמונה-עשרה אנו מבקשים "השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך והחזירנו בתשובה שלמה לפניך". בנוסף לכך, בקשה זו היא חלק מתפילת "אבינו מלכנו", הכוללת סידרה של בקשות המופנית לקב"ה בעיצומם של הימים הנוראים, ובה בקשות שונות של האדם מן האל, כגון: בריאות, פרנסה, גאולה ועוד. נוסחתה של אחת הבקשות היא: "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך".

בניית השיר סביב תפילת העמידה, הנחשבת לעיקר התפילה, וסביב תפילת הימים הנוראים, ימי הדין, מוסיפה לו משמעות רוחנית, דתית.

הדובר מתקשה להתחבר לביטוי "לחזור בתשובה" היות ולדעתו ביטוי זה מתאים רק למי שבעברם היו קרובים לאל ורחקו ממנו, אך בניגוד גמור לאותם אנשים, הוא מעולם לא היה קרוב.

הקרבה לאל

את חוסר הקירבה לאל מנסה הדובר להוכיח באמצעות שתי דוגמאות: האחת, "רק מפי ספרים למדתי על קיום מצוות וטעמן". יהדותו נלמדת ואינה "מולדת". אין היא תוצאה של גדילה בבית דתי ולמידה על דרך החיקוי, אלא פרי עמל אישי של קריאה והרחבת הדעת.

הדוגמה הנוספת היא: "בדרך הדמיון בלבד התפללתי תפילת ערב ובקר". המילה "בלבד", כמו גם המילה "רק" בשורה הראשונה של השיר, תפקידה להמעיט את הקשר בין הדובר לאל, כיוון שהתפילה איננה ממוסדת. היא אינה מתקיימת בבית-כנסת עם מניין אנשים כמקובל, אלא בדמיונו, ומה שוויה של תפילה "דמיונית" זו? כיצד ניתן להעריכה?

הדובר מתאמץ להוכיח את חוסר קירבתו לאל אך מילותיו מוכיחות דווקא את ההפך - האמונה קיימת! הוא אמנם אינו "דתי" במובן הרגיל של המילה, אך מגלה עניין ביהדות באמצעות ספרים ואף מתפלל בדרכו שלו "תפילת ערב ובקר" פעמיים ביום.

ללא ספק קיים ערוץ של תקשורת בין הדובר לאל כבר בבית הראשון ומגמה זו מתחזקת בבית השני.

"הדמיון" מקשר בין הבית הראשון לבית השני. הדמיון, שיצר כביכול תחושה של קירבה לאל, מתברר כהולכת שולל ותרמית, שכן הדובר בשירנו איננו אדם מאמין במלוא מובן המילה, למרות שהוא קורא ספרים ביהדות ומתפלל בדמיונו.

המילה "אחריך" יכולה להתפרש בשתי דרכים: אחרי האל. האל הוא זה שכביכול מוּלך שולל לאור התנהגותו של האדם. אך גם אחרי האדם עצמו, שמוליך את עצמו שולל, כאילו די בתפילה דמיונית בלב לטעת בו תחושה של התקרבות.

גם הבית השני מביא שתי דוגמאות לאמונתו של הדובר באל. רצונו "לבאר את ארועי הימים כסימן של מעלה". ההתבוננות בעולם מעלה קושיות שונות שאין עליהן תשובות, כמו, למשל, פיגוע קשה בו נהרגים אנשים וילדים חפים מפשע. המאמינים שבינינו יפרשו זאת כסימן משמיים. הדובר מדגיש כי "פעמים הרבה" הוא חש רצון עז לעשות זאת.

כמו כן הדובר אוהב את הרגש העובר בגופו כשהוא רואה אדם השקוע בתפילה, ומתאר אותו כ"מרחף בחלל", כלומר, מצוי בעולמות עליונים, מחובר לאלוקיו.

טיבו של הרגש אינו מוסבר - רעדה, הזדהות או שמא קנאה סמויה באותו מתפלל ורצון לחקות את תפילתו.

האדם העומד בתפילה

תמונת האדם העומד בתפילה מתעצמת בבית השלישי. הדובר עומד מול חלון חדרו ורואה איך האדם המתפלל מתמלא "קולות ומראות".

יש כאן אזכור למעמד הר סיני, שבו עם ישראל כולו שמע את הקולות: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות י"ט ט"ז). ובפסוק י"ט: "משה ידבר והאלקים יעננו בקול".

הדובר צופה במחזה המרגש מעבר לחלון חדרו. מעמד התפילה נעשה במקום קבוע ומודגש - "מתחת לרצפה", "מעל לאדמה". נעשה ניסיון לשוות לתמונה מראה ריאליסטי. הדובר הנטוע ב"כאן ועכשיו" נישא (באמצעות הדמיון?) לתקופת בית שני.

ואכן, יעוז-קסט טען בספר "שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם" שאת השיר הוא רואה "כמסגרת המתאימה ביותר לבניית מראות - על שהבסיס שלהם הוא תמיד ריאלי".

זהו המקום לציין שקיימת בשיר הדגשה של מילים המציינות גבהים שונים, כגון: "עומד", "מרחף", "סימן של מעלה" מול "אדמה", "רצפה". הגבהים מסמלים את יכולתו של האדם להגיע לדרגות גבוהות מבחינה רוחנית, גם כאשר נקודת הפתיחה שלו נמוכה (לכן השיר משופע בכעשרים פעלים. ריבוי הפעלים מעיד על תחושות שונות של אדם המצוי בעיצומו של תהליך. במקרה שלפנינו: חזרה בתשובה).

בבית ג' ניתן מראה-על בדמות "נושאי כלי קדש" המהלכים על אותה האדמה. קדושת הכלים אותם הם נושאים מועברת לגופם, והם מבטאים אהבה עצומה לה'.

הצירוף "נושאי כלי קדש" מורכב משני ביטויים: "נושא כלים" שפירושו שמש של שר צבא או תלמידו של אדם גדול, ו"כלי קדש" - אותם כלים שהשתמשו בהם לעבודת המקדש בימים שעברו.

דוגמאות לביטוי "נושא כלים":

"ויבא דוד אל שאול ויעמד לפניו ויאהבהו מאד ויהי לו נשא כלים" (שמואל א' ט"ז, כ"א).
"ויקרא מהרה אל הנער נשא כליו ויאמר לו שלוף חרבך ומותתני..." (שופטים ט', נ"ד).

דוגמאות לביטוי "כלי קדש":

"ומשמרתם הארן והשלחן והמנרה והמזבחת וכלי הקדש אשר ישרתו בהם..." (במדבר ג', כ"ט-ל"א).
"ויעלו את-ארון ה' ואת-אהל מועד ואת-כל-כלי הקדש אשר באהל..." (מלכים א' ח', ד').

האדם המתפלל, השרוי בהוויה של רוחניות וקדושה, מעביר את הדובר לתמונה אפופת קודש. כלי הקודש והאנשים הנושאים אותם הופכים, כביכול, לישות אחת המהווה "תיבת תהודה" לאהבת האל.

"תהודה" היא הגברה של עוצמת הקול. תיבת התהודה מגבירה את הד גלי הקודש הפורצים מגופם של הנושאים. אין כל הבחנה בין הכלים, שהם חפצים דוממים, לבין אלו שנושאים אותם, והינם אנשים חיים. החי והדומם יחדיו מרוממים ומקדשים את שם ה' באהבתם הטוטאלית.

כלי קודש

המטאפורה "אהבת אדוני הכלי" פירושה אהבת ה'.

"כלי" במובן של כלי קדש, בהתאם לתחילת השורה. תיתכן גם אפשרות נוספת שהכלי הוא כלי נגינה. כך מועצם האלמנט הקולי, שהוזכר קודם לכן. תיאורו של עם ישראל ככלי בידיו של ה' הינו מוטיב שכיח ביהדות. לדוגמה: "הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה" (מתוך תפילת יום-הכיפורים), פסוק המבטא את תחושת אפסיותו של האדם בעמידתו מול בוראו. אם האדם הינו כלי, "אדוני הכלי" הוא הקב"ה.

נושאי כלי הקודש מהווים חוליית קישור בין הבית השלישי לבית הרביעי. חרדת הקודש שאפיינה את הנושאים בעולם הקדום הופכת במעבר לעולם המודרני לחרדה רעה, שלילית.

בשורת הקדושה אותה נשאו "הנושאים" בגופם מתפוגגת בהגיעה לעולם העכשווי, שהחול שולט בו.

אותה האדמה שבעבר היתה ספוגה בקדושה "מתכסה יום יום בעיתונים צהובי עיניים". העיתונים המואנשים הם סמל להוויה החילונית. עיניים צהובות הן עיניים חולות. ואם העתונים "חולים", הרי שהמציאות המסוקרת באמצעותם חולה אף היא. יש כאן רמז ל"צהובונים", אותם עיתונים זולים המפרסמים שערוריות חדשות לבקרים.

תחושתו של הדובר בסיום השיר היא תחושה של חוסר אונים. הוא מבקש להמיר את "רגש הפחד", את אותה "חרדה רעה", ב"רגש היראה".

יראת ה' היא ללא ספק מידה שיש לשאוף אליה. "עבדו את ה' ביראה" (תהילים ב', י"א), "ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך..." (מתוך תפילת שחרית) וכמובן אף סיומו של ספר קהלת: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם..."

המילה "פחד" מופיעה במקורותינו. בתפילת הימים הנוראים אנו אומרים "ובכן תן פחדך ה' אלוקינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, וייראוך של המעשים...". לפני תפילת מוסף של יום-הכיפורים מתפלל החזן "הנני העני ממעש נרעש ונפחד מפחד יושב תהלות ישראל..."

היכולת לעבור מן הפחד של החול לעולם בו שולטת יראת אלוקים איננה דבר של מה בכך. היא גוררת בעקבותיה תחושה של חוסר אונים. המעבר לעולם הדתי כרוך בנטישת רגש הפחד מפני תגובת החברה ומפני ההשלכות, שיש לצעד זה על עתידו של האדם.

השיר מסתיים בתחושה של חוסר אונים אך בצידה תקווה גדולה ששלב זה הינו זמני בלבד ושהדובר ישכיל לאזור עוז, להתגבר על הפחד ויגיע ליראת ה'!

מסר זה נכון גם לגבינו, הציבור הדתי. למרות שהאמונה מוטבעת בנו מילדות וירושה היא לנו מהורינו, גם בנו מתעוררות התלבטויות וקושיות, ומידת הקשר שלנו לה' יודעת עליות ומורדות. תחושת חוסר האונים משותפת לכל בני האדם בשלב זה או אחר בחייהם. החוכמה, כאמור, היא לדעת לצאת ממנה מחוזקים.


מבנה השיר: השיר בנוי במבנה קלאסי של סונטה. הסונטה היא סוג של שיר לירי מובנה מאוד במתכונת של ארבעה בתי-שיר, בני ארבע-עשרה שורות. (המבנה הוא 4+4+3+3). בשיר "החזירנו בתשובה שלמה לפניך" מקיים את חוקי הסונטה. יש בו ארבעה בתים. בשני הבתים הראשונים ארבע שורות. בשני הבתים האחרונים שלוש שורות. השורות ארוכות. אין חריזה. המבנה מעיד על הלך רוחו של הכותב - הרהורים, תחושות ומחשבות שהוא מעלה על הכתב.

מטאפורות: (השאלה)

תיאור לשוני מרוכז, ללא כ' הדמיון או מילת השוואה אחרת.
"לחזור בתשובה"
"נושאי כלי קודש"
"אהבת אדוני הכלי"

האנשה: בשירה המשורר מעניק תכונות אנושיות לעצמים דוממים, לצומח או לבעל חיים. ציור לשוני זה נותן לקורא תחושה של חיות ואנושיות.

"הדמיון עודנו הולך אחריך שולל"
"עתונים צהובי עיניים"

הלשון: לשון גבוהה. עשירה בביטויים ומטאפורות וקונוטציות, ארמזים ושיבוצים מקראיים. השיר נקרא בנשימה אחת. יש בו פסיקים, אך נקודה אחת המופיעה בסוף השיר.

ארמזים:

ארמז - התייחסות מילולית, מפורשת או משתמעת, לאדם, למקום, לאירוע או ליצירה אחרת. הארמז מעתיק את הקורא לסיטואציה רחבה וחזקה יותר מאשר בטקסט נתון. הוא מעמיק ומעשיר את הטקסט. המקורות הראשיים לארמז בספרותנו הם התנ"ך, התושב"ע וספרי התפילה.

"החזירנו בתשובה שלמה לפניך" - בקשה מתוך תפילת שמונה-עשרה, ומתפילת "אבינו מלכנו".
"קולות ומראות" - אזכור למעמד הר סיני.
"פחד", "חרדה", "יראה".

הסיטואציה הלירית: המוען מתלבט באשר לדרכו האמונית כאשר הוא מבקש להתחבר אל הקודש אך המציאות היום-יומית בעולם של חול מערימה קשים בדרכו.

הנמען הוא הקב"ה אליו פונה המוען ישירות: "ואני שבקרבתך לא עמדתי מעולם".

השיר הוא מעין מונולוג של האדם החושף את חיבוטי נפשו כלפי אלוקיו.

מילים חוזרות:

דמיון - "ובדרך הדמיון", "הדמיון עודנו הולך", "נדמה הוא מרחף בחלל".
אדמה - "מעל לאדמה", "רחשי אדמה".
תפילה - "התפללתי", "אדם העומד בתפילה".
אהבה - "לאהוב את הרגש", "אהבת אדוני הכלי".
רגש - "הרגש העובר", "רגש הפחד", "רגש היראה".
חרדה - "חרדת קדשם", "חרדה רעה".

גוף - "גופי", "גופם". הגוף מקשר בין נושאי כלי הקודש המעבירים את בשורת הקדושה לדובר בשיר. הגוף כמוליך קדושה.

מילות קישור:

"רק" - מופיעה שלוש פעמים בשיר.

"שכן", "בלבד", "ואשר".

הפעלים בשיר:

בשיר קיימים עשרים פעלים! ריבוי הפעלים מעיד על תחושות של אדם הנמצא בעיצומו של תהליך. במקרה שלפנינו: חזרה בתשובה.

ישנם פעלים הממחישים את הקונפליקט הפנימי שהדובר מצוי בו.

"לחזור", "לפנות", "לשוב" - "בקרבתך לא עמדתי": הפעלים משקפים את מצבו הנפשי של הדובר.

ניגודים בשיר:

הגשמי מול המטאפיזי: גשמי: "ספרים", "אדם העומד בתפילה", חלון חדרי", "מתחת לרצפה", אדמה", "עתונים".

מטאפיזי:

"דמיון", "מרחף בחלל", "סימן של מעלה", "נושאי כלי קודש".

הווה מול עבר:

הווה: "אירועי הימים", "אדם העומד בתפילה", "רחשי אדמה, "עתונים".

עבר: "נושאי כלי קודש".

גבהים שונים:

"עומד", "אדמה", "רצפה", מול "מרחף", "סימן של מעלה". הגבהים מסמלים את יכולתו של האדם להגיע לדרגות גבוהות מבחינה רוחנית. וישנן דרגות ביניים בתהליך החזרה בתשובה - ישנם רגעים מרוממים ויש נפילות וקשיים.

ביבליוגרפיה

• שיח משוררים על עצמם ועל כתיבתם, עקד 1971
• משני צדי הסף / איתמר יעוז-קסט
• 7 במות יחיד / איתמר יעוז-קסט, עקד 2003
• מונחון לספרות / אשר א' ריבלין, ספריית פועלים 1995