מיקום המאמר: ספרות, מאמרים וביקורות - במדור של חומר עזר לתכנית הלימודים <-- ביצוע ע"י ענת 17.01.06 -->
"שוב חזרו הביתה מבית הקברות, ורק כעבור זמן רב שבר מקס את השתיקה [..] "למה?" שאל, וכעבור זמן מה שוב שאל: "למה?, תגיד לי למה" (עמ' 24). תשובת אחיו אינה מפייסת את אימת השאלה "ופליקס, אשר לפי אמונתו של מקס ידע הכל והיתה לו תשובה לכל בדיוק כמו אביהם לפניהם, לא יכול היה לומר אלא את מה ששמעו לפני שנים מפי אביהם הגוסס: "אני לא יודע, לא יודע" (שם)כשמגיע מקס הימלפרב, החוזה בכוכבים שמתפקד כליצן חצר,לחצרו של הסרן קוהְל, שאלותיו הופכות לחמורות ומסוכנות: "איך אפשר לקרוא בכוכבים כשאינך יכול להבדיל מה כוכבים ומה ניצוצות מהכבשנים הבוערים יומם ולילה" (19). בקריאה זו, שמתרחשת באמצע "הצגה" שלו במסיבה של סרן קוהְל, מבוטאת הזעקה שמאשימה את קהל המוזמנים של הסרן הנאצי בזוועה שמתנהלת לא הרחק מהם, בעוד הם חוזים ב"הוקוס-פוקוס" שלו. ואולי זוהי גם שאלה של הסופר, שאלה-זעקה פילוסופית קשה. במישור העלילתי אמירה זו מביאה לסכנה מיידית, שכן ברגע זה הוא יכול להיות מוצא להורג. כאן נכנס אלמנט של מתח. "לרגע התאבנו כולנו, המומים ממורא המילים שלא היו צריכות להיאמר. כולנו עצרנו כקפואים" (עמ' 19)
... המראה היה כל כך מצחיק, עד שהחיוכים הקפואים על פני אורחיו של הסרן קוהל הפשירו, והכל נתפסו לצחוק [...] פתאום נראה הכל כהצגה מתוכננת היטב של שני ליצנים" (עמ' 20,19)ה"ריכוך" של רוזנברג מוריד את המתח המיידי.
"חזרנו מבית הקברות, צעדינו היו אִטיים [..]פתע זקַנוּ מאוד, ולפחות לי לא היה חשק רב לדבר. גם מקס שמר על שתיקה, אך שתיקתו דמתה להתקבצות שקטה ומאיימת של עננים. [..] תחילה היה חוזר ואומר: "אני לא יודע, אני לא יודע", וממשיך: "היתה תקופה שבה התמרדתי, השויתי את אלוהים לואהן זה, הלהטוטר ששום דבר לא יכול היה להזיז אותו מהדרך האחת של מטרתו, לשרוד. גם רצח אישתו לנגד עיניו לא הסיח את דעתו. אם זה היה נחוץ כדי שישרוד, אז גם דבר כזה לא יכול היה לעצור את הכדורים הצבעוניים שלו, והיה עליהם להסתובב במסילותיהם כמו כוכבי הלכת ביקום שעליו מנצח להטוטר עוד יותר גדול, וגם הוא לא הפסיק כשעל אחד מהכדורים שלו רצחו מליוני ילדים. עכשיו אני כבר לא מתמרד - אני כבר יודע היטב שזה לא מקרב אותי אל המענה - ואינני יודע ממי לבקש מחילה, מאלוהים או מאדם ואהן. עם ואהן אני לפחות יודע מה הניע אותו לפעול כפי שפעל, קודם הרצון לשרוד, אחר כך הרצון לנקום. אבל אלוהים? למה הוא עושה את כל מה שהוא עושה? מרתה, הִילדה, ליאו רוזנברג קטן כזה, אישתו של ואהן, ועכשיו אדם ואהן עצמו. למה? למה, אני שואל אותך" (עמ' 138-139. ההדגשות שלי - ד.ס)מקס אינו מצפה לתשובה. הוא יודע שלמסַפֵּר אין תשובה. הוא ממשיך ומקשה: "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמיים. אני יודע אפילו כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" (שם. ההדגשות שלי - ד.ס)
"כל מה שנשמע בדממת המוות של החדר היו רק יבבותיה של אסתר, והצליל היבש של הכדורים הצונחים לתוך כפותיו של ואהן שורקים באויר משהפריחם שוב [..] היו רגעים שבהם נראה לכל כאילו מאבד וולץ את שליטתו העצמית, ואז היינו בטוחים שקול אחד נשמע בראשו של ואהן ופוקד עליו: עכשיו, עכשיו, ברגע זה, תפוס אחד מכדורי הביליארד המסתחררים, ורְעץ את ראשו של הכלב המטורף הזה לרסיסים. אבל היה גם קול אחר, המטביע את כל השאר, וקול זה אמר שכל מה שחשוב עתה הוא לחיות, לחיות, לחיות, וכל כדור שנתפס בנפילתו והופרח שוב - חזר על המילה: לחיות, לחיות, לחיות, ועדין לא זע דבר בפניו של ואהן." (עמ' 44-45)בשיאו של המתח נשמעת יריה שהורגת את אסתר. כאן גם קוהְל האכזרי אינו עומד בזה: "די!!", צעק קוהְל על ולץ ופניו האדימו. "די!" הלם בשולחן באגרופו. "לכל משחק כללים משלו. זה היה בטעם רע, הר קפיטאן" (עמ' 45-46)
"לא, אסור לו להפסיק. הוא מוכרח לשרוד. אדם ואהן יישאר בחיים, לחיות, לחיות, לחיות, חזר ואמר לעצמו, והמשיך להפריח את הכדורים הצבעוניים גבוה, גבוה, תופס ומפריח, תופס ומפריח, בזה אחר זה, במסלולים שקבע להם. [..] בסופו של דבר לא יכול היה הסרן לשאת יותר ויצא מן החדר. ורק הלהטוטר נשאר ורק הכדורים הצבעוניים נשארו והמשיכו לנוע במסלולם, ואדם ואהן חש כאילו הוא מסתחרר יחד איתם, ובסופו של כל מסלול חזר ואמר לעצמו: לחיות, לחיות, לחיות. אני אשרוד, אני אשאר בחיים" (עמ' 46)מוטיב הנקמה הוא מוטיב מרכזי ברומן. הוא מהווה לאדם ואהן סיבה להמשיך לחיות אחרי רציחתה של אישתו מול עיניו בידי הנאצי וולץ. "כל עוד הייתי שם חשבתי רק על דבר אחד. איך לשרוד. גם אחר כך חשבתי רק על דבר אחד, איך לנקום" (עמ' 94). מהרגע שהוא משתחרר, בדרך-לא-דרך "עולה" הוא על עיקבותיו של וולץ, ונוסע לארגנטינה על מנת לנקום את מות רעייתו. מוטיב הנקמה מתאר את המשך חייו ומסעותיו של אדם ואהן מרגע שיחרורו עד הרגע שבו הוא שם ידו על הדק האקדח. השאלה שנשאלת: האם ינקום? ואם ינקום - האם בזה הוא יוכל לתת שקט לנפשו? במישור רחב יותר מהדהדת השאלה של הנקמה: האם נקמה אישית (של אחד לאחד) תחזיר את המצב לקדמותו? האם היא "תהפוך את העקוב למישור" (השאלה הראשונה שנשאלה בספר)?
"ולץ היה חייב מיתה. אבל איך? והאם הוא, שמעולם לא הרג, יוכל לעשות זאת עכשיו? אדם תפס פתאום ... שהוא מתווכח בעצם עם עצמו, אם אכן הוא כלי שרת ביד אלוהים [...] די היה ללחוץ על ההדק, והמלאכה שאליה התכונן זה שנים באה לקיצה. ככלות הכל חי רק למען הרגע הזה. ואם כן, למה כל הדחיות האלה, למה הספקות... על שום מה הוא מתמהמה? מעודו לא הרג איש... אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? האם יוכל עדיין לישון?... האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידותיו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עימו באכזריות?[...] אמת אלוהים הביאו עד כאן... הוא יושב עתה פנים אל פנים עם הרוצח שאותו חיפש שנים על גבי שנים. עד לרגע זה היה בטוח שאלוהים בחר בו להיות לו כלי, מטה זעמו, שבאמצעותו יבצע את העונש וישלים את החשבון. אבל עכשיו פסח על שתי סעיפים. ומה אם כל זה איננו אלא נסיון? מה אם אלוהים רוצה להראות לו שאין הוא טוב מוולץ?... האין העונש לאלוהים לבדו? [...] ולץ ישב מוכה אימה... אם אהרוג אותו, חשב ואהן, איש חסר ישע הרגתי" (עמ' 132-133 ההדגשות שלי - ד.ס.)ההחלטה של ואהן לא להרוג את הפושע, לא הצילה את וולץ מעונש:
"ולץ, בעינים מפלבלות בשיגעון, התחיל לצעוד לעבר הים, נכנס אל תוך קיר המים שעלו לפניו ונסגרו אחריו" (עמ' 134).התלבטויותיו של ואהן קבלו תשובה חד משמעית: ולץ התאבד, ואדם השיג את נקמתו בדרך שהותירה אותו נקי כפיים.
"..להפתעתו הרבה, לא חשב כלל על העובדה שמלאכתו תמה ונשלמה, ככל שהיה מסוגל להתרכז במשהו, היה זה רגש של אסורוּת תודה אין קץ לאלוהים על שעשה למענו את הצעד האחרון, הצעד היחיד שאדם ואהן לא היה מוכן לו כל צרכו למרות כל שנות התיכנון" (עמ' 135)ניתן במהלך זה לראות הסבר להמשך חייו של ואהן בירושלים, בשכונת "מאה שערים" החרדית. הוא נכנס כל כולו לאורח חיים דתי, ורואה פשר לחייו אך ורק בקיום מדוקדק של מצוות האל. "ואהן ביקש את הנקמה ומצא את אלוהים" אומר המספר.
"אינני מלומד כמוכם... גם סבא שלי היה אדם פשוט. וגם הוא ידע ולימד גם אותי שתמיד יהיו דברים שלא נדע לעולם, יותר מכפי שנוכל ללמוד אי פעם. אבל הוא נהג לאמר שיותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא[...] אז. תעזור כמה שאתה יכול... ככה ראה סבי אפרים את הדברים, ואני חושב שהוא צדק" (עמ' 144, ההדגשות שלי - ד.ס.)גם המספר מתחבט בשאלות, שהדהדו כל חייו בעיקר אחרי השואה, ועלו במלוא חריפותן אחרי מותו של אדם ואהן בפיגוע. דבריו המרגיעים של מנחם אינם מצליחים להרגיע.
"מה אם כולנו רק ליצני החצר, שמחזיקים אותם כדי לשעשע את האדון הכל-יכול על חיינו ומותנו?"שאלה זו מדירה שינה מעיניו, ומחזירה אותו בחלומו אל חצרו של הסרן קוהל.
"אי שם באחת מבקתות הטין במורד עיר דוד, תרנגול ראשון קרא ברכה ליום החדש שזה עתה נולד [...] ולפני שהתעוררתי מהקסם והתאוששתי מן היופי העוצר נשימה של כל התמורות שהורשיתי לחזות בהן, הוא הגיע לא רק אל מקום שיבתי על האבן, אלא חדר עד הסדק... ונכנס לתוך עיני, ודרכן לכל אחת מכדוריות הדם הזורם בעורקי. רק עכשיו ידעתי פתאום. ופירוש הדבר היה -וגם זאת הבינותי רק עכשיו- שכל כדורית של דם חשובה בדיוק כמו כוכבי הלכת[...] ולא רק הכוכבים ולא רק אני, אלא כל אחת מאלפי הציפורים בצמרות העצים, שזה עתה החלו לשיר, וכל כלנית וכל רקפת פורחת על המדרון שלפניי, כל פרפר וכל אבן וכל גוש אדמה וכל קנה של עשב, כולם, גם החטוטרת שעל גבי, לכולם מקום, סיבה, מלאכה שיועדה להם, מטרה שנקבעה מראש. ידעתי שלעולם לא אדע -גם אם לעולם לא אחדל לשאול- מה מאחורי כל זה[...] אבל דבר אחד היה ברור לי מאותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להיוצר בלי שתהיה לו מטרה, ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מן היופי הזה, לא יכלו להיברא רק לשם שעשוע בוראם. הם ל א נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי". (עמ' 149 ההדגשות שלי - ד.ס))יופיו של יום חדש על צבעיו וצליליו, גם אם אינו הופך את העקוב למישור, הרי שבכל זאת יש בו משהו מנחם.
"נצחון, נצחון!", כך מאיר אותי פדרו בוקר בוקר [...] מה כל הרעש הזה? מה כל המהומה הזאת?", אני שואל אותו, מפורר לחם ומפזר גרעינים על אדן החלון. הוא מנקר בגרעינים ברעבתנות [...] ומשיב לי בין נקירה לנקירה: "הבוקר יפה הוא. יום יפה יש לנו?" "כל יום דומה לקודמו, כולם דומים זה לזה," אני אומר ומוזג לעצמי כוס חלב [...] "לא, לא," עומד הוא על דעתו. "יום זה יפה מיום אתמול, ומחר יהיה יום יפה יותר מהיום" ("בינת השכוי", עמ' 6,5) הדוקטור מקשה בשאלה: "ומה יהיה אם לא אקום מחר [...] ויקברו אותי [...] ואם הלילה יקפוץ סמור אל גרונך, ולא אמצא אותך מחר עומד על הגדר אלא מוטל בגן, לאחר שיכרסמוך העכברושים [...] האם גם אז יהיה היום הזה יפה מאתמולו?" פדרו התרנגול, ללא היסוס עף מאדן החלון ועונה לו: "כן, דוקטור, גם אז יהיה היום יפה. היום יהיה בלעדנו, אבל יום יפה." כך עונה לו התרנגול, כשהוא "פותח בזמרה רמה יותר מהרגיל, וכל תרנגולי הכפר מצטרפים אליו למקהלה האומרת שבח ותהילה". (עמ' 7)