רַעְיָתִי
לוּ יָכלְתִּי לַחֲזר
לְאָחור
בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמָן
אֱלֵי
רֵאשִׁית צְמִיחַת אִחוּדֵנוּ
הָיִיתִי מַכְבִּיר אַהֲבָה בְּמִלּותַי
מוסִיף חִבָּה בִּשְׂפָתַי
יוצֵק בְּעֵינַיִךְ
מִדִּמְעותַי.

         *
לוּ יָכלְתִּי לַחֲזר
לְאָחור
הָיִיתִי מַדְבִּיק פְּעָמַי לִפְעָמַיִךְ
חובֵק יָדַי בְּיָדַיִךְ
וְאַתְּ
לא מֵאֲחורַי
לא מִצִּדִּי
אֶלָּא נֶגְדִּי
פָּנִים אֶל פָּנִים
כְּמו הַכְּרוּבִים
קְרובִים

         *
לא דַּי הֶחֱמֵאתִי
לִיפִי נַפְשֵׁךְ
לְמַעֲשַׂיִךְ.
לוּ נולַדְתִּי מֵחָדָשׁ
מִלּותַי עוטְפותַיִךְ
הַלִּטּוּפִים וְהַיַּחַד
הָאשֶׁר מִן הַפּארות וְהַפֵּרות
הָיוּ חוזְרִים עַל עַצְמָם
כְּגַלְגָּל בְּמַעְגָּל
יִכְלֶה הַזְּמָן
וְהֵמָּה לא יִכְלוּ
לוּ יָכלְתִּי.

לוּ יָכלְתִּי לַחֲזר
לְאָחור
לוּ

פתיח

השיר "לו" הפותח את הקובץ הוא כעדות מחברו השיר הראשון שכתב ואולי לא במקרה נושא הספר את שם השיר, וזהו גם השיר שנבחר לפתוח את הקובץ. אני רוצה לבחון את השיר הזה ואת משמעויותיו.

הדובר השירי פותח במלה "לו".

אל נשכח שמלה זו מופיעה בפרשת השבוע הבא "חיי שרה". אברהם אומר לעפרון החיתי: "אך אם אתה לו שמעני". ורש"י מפרש: "אתה אומר לי לשמוע לך וליקח בחינם, אני אי אפשי בכך, אך אם אתה לו שמעני, הלוואי ותשמעני".

המחבר בחר במלה "לו" ככותרת. לתשומת לב, הוא בחר במלה "לו" ולא במלה "אם".
המלה "אם" מבטאת בעברית תנאי ממש בר קיימא.
המלה "לו" מבטאת תנאי מדומה שאינו בר מימוש.

הבחירה במלה "לו" אינה מקרית: הדובר השירי עושה כאן חשבון נפש, והוא מעלה משאלות שאינן בנות קיימא בעת כתיבת השיר. המשאלה שלו היא לחזור במנהרת הזמן ולחיות את החיים מחדש, כדי לתקן אותם. השיר הזה הוא בבחינת שיר תיקון. "לו" מבטא גם בשפתו של רש"י את המשאלה "הלוואי".

בית א

הנמענת לשיר מופיעה בשורה הראשונה: "רעייתי". והוא אומר לה: אילו ניתן היה לי לחיות את החיים מחדש ולחזור לראשית קשר האהבה בינינו, הייתי מראה את אהבתי ביתר שאת. וכך הוא כותב:

"הייתי מכביר אהבה במלותי/ מוסיף חיבה בשפתיי".

והשורה השלישית ברצף ההבטחות יונקת מן הסבל של ההווה: "יוצק בעינייך/ מדמעותיי". החלוקה של השורות ערוכה כפסיחה ספרותית. כשהוא כותב "יוצק בעינייך" אנו מצפים להמשך מתוק כמו שתי ההבטחות הקודמות. יוצק בעינייך ממתיקותי, מאהבתי, מחיבתי. אך בשורה הבאה הוא מפתיע: "מדמעותיי". האהבה אינה רק הענקה של מתיקות זה לזה, האהבה הזוגית היא גם התחלקות בסבל. ועכשיו שהוא יודע סבל מהו, הוא גם מודע לרצון להתחלק עם האהובה גם בסבלו.

בית ב

בבית השני הוא מעלה משאלות נוספות. המשאלה הראשונה: "הייתי מדביק פעמיי לפעמייך". המלה "פעמייך" אינה מקרית כשהיא מופיעה בשיר אהבה. הכותב שאמון על שפת המקורות נשען כאן על שירת האהבה האולטימטיבית - "שיר השירים": "מה יפו פעמייך בנעלים, בת נדיב"(שיה"ש, ז, ב). האהובה בשיר השירים בפסוק הקודם מחוללת מחול ( "מה תחזו בשולמית כמחולת מחניים"), והאוהב משבח את תנועות גופה היפות: מה יפו פעמייך בנעלים. בבחינת הדברים שנאמרו בתלמוד על תנועות הילוכה היפות של בתו של רבי חנינא "כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו" ( עבודה זרה, י"ח, א). בשיר זה הדובר השירי נשען על הנדבכים הקודמים ואומר: הייתי דבק בפעמייך, בהילוכך הקוסם לי.

ובהמשך הוא מבטיח:

"חובק ידיי בידייך/ ואת/ לא מאחוריי/ ולא מצדי/ אלא נגדי".

הוא נשען כאן על שפת הילדים במשחק המחבואים:

"אין מלפניי, אין מאחוריי ואין מצדדיי, אני הולך לחפש".

גם בשיר זה הוא יוצא מחדש לחפש את בת זוגו. להבדיל משיר הילדים הזה, האהובה כאן אינה מאחוריו ואינה מצדדיו אך היא מלפניו. היא ניצבת כנגדו. ואולי יש במלה זו "נגדי" חזרה לקשר הזוגי הראשון המכונן מאז ימי קדם כל קשר זוגי בין גבר לאישה: "ולאדם לא מצא עזר כנגדו" (בראשית ב, כ). והביטוי "לאדם" אינו מתייחס רק לאדם הראשון, אלא למין "אדם", למין הגברי בכלל שהאישה היא עזר כנגדו, עזר התואם לו ועומד מולו. וגם בשיר שלנו, האישה עומדת מולו. היא כנגדו.

וכאן באה אנאלוגיה מקראית מדהימה:

"פנים אל פנים/ כמו הכרובים / קרובים".

ידוע לנו מן התורה בפרשת "תרומה" שהכרובים עמדו על ארון הברית. ואכן הם ניצבו פנים אל פנים וכנפיהם הפרושות השיקו בקצותיהן. בתלמוד הבבלי (מסכת יומא, דף נ"ד ע"א) נאמר בעניין גילוי הכרובים פעם יחידה בשנה ביום הכיפורים לפני העם כולו: " מגללין להם את הכפורת ומראין להם את הכרובים, שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". מתברר שגם במיסטיקה היהודית , הן בספר "הזוהר" והן בקבלה הלוריאנית, מבטאים הכרובים את המפגש בין הכוח הזכרי והכוח הנקבי, ורק הרמוניה במפגש זה מבטיחה את ההמשכיות. לא מקרי הוא שעל פי התורה קולו של האל בהתגלותו לפני משה היה יורד אל בין הכנפיים, בתווך בין שני הכרובים. וכך אומר האל למשה: "ונועדתי לך שם, ודיברתי אתך מעל הכפורת, מבין שני הכרובים, אשר על ארון העדות" (שמות כ"ה, כב). ההתגלות היא בין שתי הכנפיים המשיקות של שני הכרובים, במקום בו נוצרת ההרמוניה בין הזכר לנקבה. ולא פלא שלקרבה הזאת מייחל הדובר השירי בשיר "לו". אלוהים עצמו מתגלה במפגש הזה פנים אל פנים שבין הזכר לנקבה, במקום שבו קיימת ההרמוניה הזוגית.

בית ג

בבית השלישי מביע הדובר השירי משאלה להחמיא לאישה האהובה ולעטוף אותה במלים וליטופים. והוא מסיים בארמז מתוך תפילת הימים הנוראים. הוא אומר: "יכלה הזמן והמה לא יכלו". בתפילה הנאמרת ביום הכיפורים מדובר גם כן בחשבון נפש, ושם הדברים נאמרים על חטאיו של האדם שאין הוא יכול למנותם לפני האל. התפילה, שחוברה על ידי רבנו נסים ראש ישיבת בבל, נכללת במחזור ליום הכיפורים בנוסח עדות המזרח בתפילת שחרית. נאמר שם: "ריבונו של עולם, אם באתי לפרט את חטאיי ולפרשם ולבארם, יכלה הזמן והמה לא יכלו". בשיר "לו" הפך הדובר השירי את הדברים. כאן אין מדובר בחטאיו של הדובר אלא בשבחים ובאהבה שהיה מעתיר על אהובתו, אם יכול היא להשיב גלגל הזמן לאחור. ולכן הוא אומר "יכלה הזמן והמה לא יכלו". הארמז כאן הוא כביכול מהופך, אך למעשה הוא טוען באופן סמוי את דבריו של הדובר בהווה ברוח הדברים של התפילה הנאמרת ביום הכיפורים. הדובר שואב את הארמז מתפילה זו לא במקרה. הוא חדור בתחושת חטא, שהוא חי את חייו לא כמו שהיה רוצה לחיות אותם. הוא לא נהג כפי שראוי היה לו לנהוג. ואילו ניתן לו עתה היה עושה תיקון של חייו.

בית ד

לכן, בשלב זה של השיר הוא חוזר בגעגועים בפעם השלישית על משפטי המפתח של השיר:

"לו יכולתי לחזור/ לאחור- / לו"

ואנו נאמר כאן: לו יהי.