אהרון אפלפלד ידוע כסופר שכתיבתו עוסקת ברובה בנושא השואה. רק בשנת 1997, לאחר פרסום עשרים ספרים (קובצי סיפורים קצרים, נובלות ורומאנים), הוא כתב את הרומאן "מכרה הקרח", שבו נגע במישרין בשואה. ביצירות הקודמות העיסוק בשואה היה עקיף, ואילו ברומאן זה הוא תיאר לראשונה בצורה מוחשית את החיים בגיטו ובמחנות העבודה.

כמו בספרי שואה רבים ובעיקר בספריו של ק. צטניק, אנו מלווים גם ברומאן זה את היהודים בסבלם הנורא. אך "במכרה הקרח"תיאורי הזוועה הנטורליסטיים מעומעמים במידה רבה, כי אפלפלד העמיד במרכז הרומאן לא את הייסורים הגופניים אלא את עולמם הפנימי המסוכסך של גיבוריו.

דמות המספר

הסיפור מושם בפיו של ארווין, נער כבן שמונה עשרה. הוא בן למשפחה עירונית אמידה, החיה חיים בורגניים שגרתיים של עבודה ולימודים. הוא מתכנן לסיים את לימודיו בגימנסיה ולהמשיך ללמוד גרמנית וספרות גרמנית באוניברסיטה. עם הכיבוש הגרמני הגזרות ניחתות על היהודים בחטף. החיים הנוחים נפסקים באחת. הם חיים בגיטו ונאלצים לצאת לעבודה קשה וממושכת בבית החרושת המייצר מַדים לצבא הרייך. בקושי רב הם מתרגלים לעבודה הפיסית הקשה וחיים באשליה מתמשכת ובהכחשה של מצבם האמיתי.

אך כעבור מספר חודשים הרגשות משתנים "התחושה שאנו לכודים בפרוזדור ארוך ומתפתל אל הבלתי נודע אינה משה מאתנו... לא כולם עומדים בזה בשוויון נפש" (ע' 41).

שבועיים לפני חג הפסח, כשארווין ואשתו הצעירה מתכננים את בריחתם מהגיטו, נשלח ארווין למחנה עבודה. הגרמנים אספו קבוצת יהודים שהתבלטו כפועלים מצטיינים בעבודתם, "שעמדו בכל הנורמות, לא התרשלו ועבדו בחריצות וכפרס על מסירותם יישלחו אל המתפרה הראשית במינכן" (ע' 68). אך כמובן שזו הייתה הטעייה, כפי שנהגו הגרמנים לאורך כל הדרך. הקבוצה נשלחה למחנה עבודה ליד הנהר בוג. הם נשלחו כדי לבנות גשרים על הנהר.

כאן המקום לציין שאפלפלד הקדיש את הרומאן הזה לאביו, מיכאל אפלפלד, "אשר בנה את הגשר שעל הנהר בוג". (ע' 5)

מעל תשעה חודשים ארוכים מתענה ארווין בעבודה מפרכת ומתנסה בעינויי גוף ונפש. בחודשים אלו הוא הופך מנער מתבגר לאדם בוגר. הוא עובר שינויים בגופו ובנפשו בעקבות המציאות הקטסטרופלית אליה נזרק ובזכות אנשים שונים שהשפיעו עליו.

בחלק האחרון של הרומאן אנו מלווים את ארווין וקבוצה קטנה של יהודים ששרדו לאחר השחרור מהמחנה, והם בדרכם הנפתלת הביתה.

משמעות שם הרומאן

אפלפלד כינה את הרומאן בשם המוזר "מכרה הקרח". ידוע, שכורים פחם, כורים זהב, אך לא מקובל לכרות קרח. אפלפלד רומז למשמעות המטפורית של השם בע' 136: "מעתה ואילך לא עוד אשליות ואונאה עצמית, אלא רק האמת גם אם היא קרה כקרח". מילים אלו נאמרות על ידי דוקטור בוכבינדר, מנהל הגימנסיה לשעבר, שהוא אחת הדמויות המרשימות ברומאן. הוא מדמה את האמיתות לקרח, ואמנם המעשים שנעשים והאמירות שנאמרות ברומאן הם מכרה ממנו ניתן לחצוב אמיתות רבות על היהודים ועל היהדות בתקופת השואה ובשנים שקדמו לה. אמיתות אלו הן לפעמים קשות וקרות כקרח.

בין הנושאים הרבים השזורים ברומאן ברצוני להתעכב על שני נושאים, שלדעתי לא הובלטו בספרי שואה אחרים, ואילו ברומאן זה אפלפלד מדגיש אותם במיוחד.

ערבות הדדית בגטו ובמחנה העבודה

כבר בפרק הראשון של הרומאן מתאר המספר את ניסיונות הקבוצה כולה להרגיע את אחד האסירים שהתייאש והחליט לשים קץ לסבלו על ידי התאבדות. דוקטור בוכבינדר, מנהל הגימנסיה לשעבר, מנסה להשפיע עליו לבטל את רצונו על ידי הדגשת הצורך בערבות הדדית. הוא אומר לדוקטור הולנדר המיואש:

"אתה נחוץ לנו כאוויר לנשימה. אנחנו לא נוכל בלעדיך... אנחנו כאן מתנסים ביחד. בלא ערבות הדדית לא נוכל להחזיק מעמד, אנחנו חייבים את המאמץ המשותף הזה לאוהבינו... להחזיק מעמד, זו לא משימה נועזה ולא משימה מפוארת, אבל חשובה בשעה זו, וכל אחד חייב ליטול בה חלק" (ע' 13)

ובמקום אחר אומר הדוקטור "שבלא עזרה הדדית נאבד צלם אדם" (ע' 97). ואמנם האסירים מעודדים זה את זה, תומכים מבחינה רוחנית וגופנית בכל מי שנחלש ברוחו או בגופו. הם מתחלקים ביניהם בכל פרור לחם או נקניק שאחד מהם משיג, הם עוזרים זה לזה בנשיאת הקורות הכבדות. "אתה כורע, אבל חבריך לצוות יודעים משמעותה של כריעה זו ואצים להקים אותך, ואם אין בכוחם להקים אותך בוצי יקים אותך" (ע' 129)

שתי דמויות מתבלטות במעשי חסד מיוחדים: בוצי ופנחס. פעולותיהם לטובת הכלל מתוארות בהרחבה ובהוקרה מיוחדת. (על שתי דמויות אלו והשפעתן על המספר ארחיב בהמשך).

נושא זה של עזרה גופנית ורוחנית לזולת מודגש לאורך כל הרומאן, והוא מהווה נקודת אור בגיהינום החשוך שבו הם אסורים:

הנס מורגנליכט מסתכן ועוזר לאנשים, דוקטור וייסל הזקן מציל פצוע, דוקטור ויינטראוב מנתח פצוע במרתף ללא תשלום, פאול מפרש חלומות לטובה כדי לעודד את המיואשים, פליכס עוזר לחלשים לשאת את הקורות, הוניג מפעיל בית קפה בגיטו כדי להמתיק את הסבל, הרב מסתכן ומשיא את ארווין ואת אידה חברתו ועוד ועוד.

אפלפלד אינו מיפה לגמרי את המציאות וכותב:

"כל אחד דואג לעצמו והאנוכיות היא מורה דרך, ובכל זאת צומחת גם כאן דאגת אמת, ואדם מסתכן ומסתיר במרתפו לא רק קרובי משפחה אלא גם זרים שנקלעו לכאן... בזכות מעטים אלה יש חום נסתר בגיטו ואמונה כי החיים אינם הבל ורעות רוח" (ע' 57).

לסיכום, תופעת העזרה ההדדית בולטת בגטו וביתר שאת במחנה העבודה. ההתחשבות בזולת וניסיונות התמיכה באחר בגוף ובנפש שומרים על צלם האדם של הנידונים לעבודת הפרך.

האמונה בה' והיחס לאנשים שלא פסקו להאמין בו

נושא האמונה והיחס למאמינים תופס מקום מרכזי ביצירה זו, כמו ביצירות רבות אחרות של אפלפלד. (מעניין להשוות עם יצירות כמו "קטרינה" "המצוד" ועוד).

אפלפלד מעיד על עצמו, שהוא בא ממשפחה שהייתה רחוקה מחיים דתיים, וכך גם גיבור הרומאן ארווין. אביו של המספר מתאר את משפחתו "אנשים חופשיים רחוקים מן השבט ומרוחקים מאמונותיו" (ע' 20). במהלך העלילה נשאלות שאלות קשות בתחום האמונה באלוקים ונחשפות אמיתות שהיו חבויות בלב האנשים.

המספר ארווין הוא דמות עגולה, המשתנה במהלך הרומאן.
(ניתן לראות את הרומאן כשייך לז'אנר של "רומאן התחנכות").

הוא אומר: "אני מבין שהשתניתי ללא תקנה ושוב אינני מה שהייתי" (ע' 181). השינוי מתבטא בגוף המיוסר, ובחיפוש אחר שורשיו היהודיים, חיפוש המעצב בהדרגה מחדש את זהותו היהודית. רק במחנה נודע לו שהוא נכדו של הצדיק הידוע ר' מרדכי. אביו של ארווין מרד באביו ועזב את האמונה. מרידה זו השפיעה על הסבא בצורה קיצונית מאד. הוא חדל לקבל את קהל חסידיו ושקע במרה שחורה. אמו של ארווין שמרה אמונים לאמונת אבותיה, אך באופן מעשי לא קיימה מצוות. ארווין חונך על ידי אביו חינוך ליברלי שכלתני, ועתה במחנה הוא מתחיל לשאול שאלות ולגבש את זהותו.

מתוך דבריו של ארווין אנו מגלים כי היחס של היהודים המשכילים לאחיהם היה יחס מחפיר ובלתי מובן. האנשים הדתיים, שהעזו להתפלל, נתקלו בקיתונות של כעס ובוז.

"קשה עכשיו לשאת את אמונתם, נכון, אין עוד מאמינים רבים בתוכנו, אבל המעטים ניכרים מאד, ולא פעם הם קרבן לזעמם של עובדי המתפרה... עליבותם, הדומה לעליבות שלנו, נראית לנו משום מה, מכוערת יותר משלנו" (ע' 63).

מעשיהם של שומרי המסורת נבחנים בזכוכית מגדלת, ואם הם נכשלים הם מוקעים בלא רחמים, אפילו בסדנה מטיפים להם מוסר: "אסור להיות דתי בימינו. מי שדתי הוא נוכל או צבוע, ובמקרה הטוב בור שאין לו תקנה" (ע' 64).

יחס עוין זה מתגלה גם במחנה, כשחבריו האסירים מונעים מפנחס להתפלל בקול.

לעומת יחס מזלזל זה אומרת אידה, חברתו של ארווין: "יהודים שומרי מסורת שומרים על תחושות שאנו עוד נזדקק להן - וכוונתה לתחושת הרוממות" (ע' 65).

את היחס החיובי עד כדי הערצה לאנשים מאמינים נגלה בהמשך העלילה כשארווין לומד להעריך את אמונתם המוצקה של פנחס ושל בוצי (ברוך). הוא מתאר אותם כשני מלאכים מושיעים, שרק בזכותם נשארו חלק מהאסירים בחיים. פנחס ובוצי דבקים באמונתם ומשתדלים לשמור על מצוות, כמו כשרות והדלקת נרות חנוכה במחנה.

"אבל באותו יום גשום ומר, ששום פתח תקווה לא נראה בו, השיג אחד מאתנו, באורח פלא, נקניק וחתיכה גדולה של בשר מעושן. בלילה, לאורו של האשנב המסורג חילק אותם דוקטור בוכבינדר שווה בשווה. שומרי המסורת לא נטלו חלק בסעודה זו. בוצי עמד ליד דרגשו, וקומתו, אולי משום האור הדליל, נראתה כפולה משל אדם רגיל. ידענו, גם הוא רעב, אבל איש לא העז להציע לו חתיכה. תוך כך ניגש בוצי אל פנחס ושאל אותו אם אכן שבת מחר. בוצי התבונן רגע בשותפו לאמונה, אמר, "טוב מאד", וחזר למקומו" (ע' 109).

בוצי מסייע בכוחו לכל הנחשלים ומפליא בהמצאותיו היצירתיות אפילו את הנאצים הנוגשים בהם ללא רחם. הוא מעז להתפלל בקול וברגש וחבריו לצריף אינם גוערים בו. אם מישהו כורע מחולשה הוא קורא בקול :"אין כאלוקינו אין כאדוננו"ונחלץ מיד לסייע לו לשאת את הקורות הכבדות ביותר.

בוצי מת מות גיבורים, ובמותו גרם לבריחת הקצינים הגרמנים מהמחנה ולשחרור האסירים. לאחר מותו אומר אחד האסירים היהודיים: "בוצי הוא גיבור אמיתי, אנחנו חרקים"... בוצי לימד אותנו שגם בלי אמצעים אפשר להילחם" (ע' 131).

אפלפלד שם בפי ארווין המספר מילים המתארות את מעשה הגבורה האחרון של בוצי כמעשה של אדם שמת על קידוש ה' למען אחיו:

"בערב האחרון, לא ידענו שזה הערב האחרון, קרא אחד הקצינים לעברו של בוצי, ובוצי שעמס חבילה גדולה על כתפיו, לא שמע, כנראה, את קריאתו והמשיך ללכת. הקצין ניגש אליו ובעט בו בחוזקה. בוצי מעד ונפל. גם כשקם ועמד על רגליו המשיך הלה לבעוט בו ולצרוח עליו. רגע ניצב בוצי על מקומו כמו נכנע, אך חיש זינק כמו פנתר, אחז בגרונו של הקצין, ובאותו הינף יד חטף שני סמלים ומחץ אותם אל גופו. בוצי לא הסתפק בחניקת השלושה, הוא תפס ג'ריקן בנזין ושפך אותו על צריף האספקה ופלט מגרונו קולות אימה. הקצינים שעל גשר הפיקוד היו, כנראה, המומים. הם ירו והעלו את הצריף באש. לאחר מכן ראינו את מנוסתם בחשכה, אחוזים באש, מנסים להגיע אל הגשר, אבל העשן והאש רדפו אחריהם. בוצי המשיך לשפוך בנזין על הקרשים הבוערים, מלבה את האש, וכך, בלהבות אדירות אלה, עלה בעצמו לשמים" (ע' 130).

לאחר שבוצי מת, פנחס ממשיך את דרכו. גם הוא דואג במסירות וללא ליאות לצורכי הניצולים. וארווין אומר לו: "אני רוצה לומר לך, אנחנו, על כל פנים, נהייה חייבים לך את חיינו. אתה עשית מה שרק מלאכים אמורים לעשות...(ע' 142)

במהלך העלילה ראינו ששלוש דמויות השפיעו על אמונתו של ארווין: פנחס, בוצי והוניג, שהיה קרובו הרחוק של ארווין. שלושתם הם מעין מחנכים שניסו לקרב אותו לאמונת אבותיו וגרמו לשינוי בגישתו ליהדות.

רק במחנה מתוודע ארווין באמצעותו של הוניג לשורשי משפחתו. הוניג היה בעבר מחסידי סבו של ארווין. גם הוא, כמו אביו של ארווין, מרד במסורת. במחנה חל שינוי גם בהוניג והוא משפיע על ארווין.

"בלבי אני יודע כי מה שהוניג מגלה לי עתה יכריע את חיי, אך אין זו ידיעה שאני שמח עליה. הוניג פותח שערים אל אפלה שאני מגשש בה כעיוור, וכל הזמן מנסה לנחש מה צפוי לי עוד...(ע' 141).

"המחנך"השני הוא בוצי (ברוך) המופלא. הוא יהודי כפרי פשוט מטרנסילבניה, המלמד את ארווין להתפלל "קריאת שמע". התנהגותו המופלאה ומותו, מות קדושים, השפיעו על יחסו של ארווין לאמונת אבותיו כמו גם על אסירים נוספים.

"המחנך"השלישי הוא פנחס, ממשיכו של בוצי. הוא איש המעשה, אדם תמים עם אלוקים ועם אדם. הוא נותן לארווין דף אחד מתוך הסידור ומבקשו לקרא מתוך הדף או לפחות להתבונן בדף. "שכן מי שמתבונן באותיות הקודש מתקרב אל הקב"ה" (ע' 149).

אפלפלד שם בפי פנחס תשובה לאחת השאלות הקשות שנשאלו לאחר השואה. בתשובתו פנחס מסביר את מהות הסבל העובר על האסירים:

"זאת לדעת: אלוקים שוכן בכל אתר ואתר והוא עמנו גם בשאול תחתיות. אין אנו מבינים את מחשבותיו ולא את הנהגותיו, ולמה הוא לפעמים מייסר אותנו, אבל עלינו להאמין כי הכול לטובה ואסור לדבר סרה בבני אדם שלא רואים את אורו, הם עיוורים ויש לרחם עליהם" (ע' 149)

"אסור להתייאש כי יש אל בשמיים המשגיח עלינו" (ע' 160)

כששרידי השואה אינם מקבלים את תשובותיו התמימות של פנחס וממשיכים לתהות:"למה הוא מענה אותנו", עונה להם פנחס: "את השאלה הזו אין אתה רשאי להפנות אלי. אני על השאלה הזו לא יכול להשיב לך דבר" (ע' 184).

חינוכו של ארווין מסתיים לאחר השחרור. הוא בדרכו הביתה בקבוצה אחת שבה היה גם פנחס. ארווין מתאר את תפילתו הנרגשת של פנחס ומציין בהתפעלות:

"לפנחס כנראה אין פחדים. כשהשמש מתחילה לשקוע הוא מפסיק את פעילותו, עומד על מקומו ועוצם את עיניו. הוא מתפלל לאט בלא להבליע את המלים. תפילתו נמשכת כחצי שעה ובתום התפילה הוא יושב לידנו ואור ערב עוטף את פניו" (ע' 187).

הוניג אינו עומד בתלאות הדרך ולאחר התאבדותו של דוקטור בוכבינדר גם הוא נחלש. לפני מותו הוניג חוזר בתשובה שלמה ומצהיר: "כי אנחנו מאמינים בני מאמינים ויודעים כי החיים הללו הם פרוזדור שלאחריו יבוא הטרקלין. המוות הוא שקר וכזב" (ע' 190). במלים אחרונות אלו רואה ארווין, שהוניג "כמו גָבַר לא רק על חולשתו אלא גם על כפירת נעורים רחוקה שהתבצרה בו והציקה לו שנים" (ע' 190).

הרומאן נפתח בתיאור מותו-התאבדותו של הולנדר, המשיך בתיאור מיתות משונות של רבים במחנה, שנזרקו למימי נהר הבוג. בסוף הדרך, ממש לקראת השיבה הביתה, מתים דוקטור בוכבינדר והוניג. דוקטור בוכבינדר, מי שדאג בנאמנות לשלום חבריו, נחלש ברוחו, ומתאבד על ידי קפיצה לנהר. הוניג, שחזר בתשובה, הוא היחיד שלאחר מותו זכה שיכרו לו קבר, ומניין פליטים מתקבצים ואומרים קדיש על קברו. באמירת קדיש זו, שיש בה משום צידוק הדין, מסתיימת עלילת הרומאן.

השרידים המעטים עולים על הגשר בדרכם חזרה לביתם, ועתה "הם נראו גבוהים וחסונים וכמו מתכוננים למלחמה חדשה" (ע' 190), זו מלחמת החיים שלאחר המלחמה.

לסיום

הרומאן "מכרה הקרח"הפגיש אותנו עם דמויות רבות ושונות, דמויות שחיו בחברה היהודית בתקופת השואה ולפניה. אלו דמויות שטוחות שתפקידן ברומאן לייצג את האמונות והדעות, שרווחו בקהילה היהודית.

באמצעות דמותו של ארווין, המספר את קורותיו בגיטו, במחנה העבודה ולאחר השחרור, יכול הקורא להזדהות עם סבלם של היהודים בשואה ולהתלבט יחד אתם בשאלות קיומיות.

ייחודו של רומאן זה בהדגשת היחס ליהודי הדתי, יחס המשתנה משנאה ובוז ליחס של אהדה והערכה רבה.

הערה למורים

בדברי עסקתי רק בשני נושאים חשובים מתוך הרומאן. ניתן לדון עם התלמידים על נושאים נוספים וללבן בעיות המתעוררות בשעת הקריאה.

לדוגמא:
מבנה המשפחה היהודית (למעשה, הרומאן מתאר את התפוררות המשפחה המסורתית)
דמויות שונות בחברה היהודית ודרכי עיצובן ברומאן.
מוטיב האשמה (האשמה עצמית של דמויות בודדות והאשמת העם היהודי - אוטו-אנטישמיות)
מוטיב התיקון (הרצון לתקן את הזולת, את העם ואת האדם בכלל).
מוטיב החלומות (החלומות כדרך לעיצוב העולם הפנימי).
כוחה של האמונה ושל התפילה.
בעיית הזמן (בתחילה המספר מקפיד לציין במדויק ימים, חודשים, עונות וחגים אח"כ יש תחושה שהזמן עמד מלכת ונראה כנצח, והמספר מפסיק לציין את התאריכים).
דרכו הייחודית של אפלפלד בתיאור השואה.
מבנה הרומאן.
סגנון הכתיבה של אפלפלד כפי שמתבטא ברומאן.
השוואה עם יצירות אחרות של אפלפלד
השוואה עם יצירות של סופרים אחרים המתמודדים עם נושא השואה.