השיר ניב הוא שיר ארס פואטי ובו מספרת הדוברת המשוררת על אופן כתיבת השירה.

בשיר מתייחסת הדוברת לשיקוליה בבחירת המילים. היא מעדיפה ניב תמים כתינוק וענו כעפר על פני מליצות ואמרי נוי. על אף שהיא מכירה אותן היא בוחרת שלא להשתמש בהן.

כאן עונה הדוברת לביקורת שהושמעה כנגד השירה שלה שהיא פשוטה וחסרת יומרות. כלפי רחל נשמעה טענה שכיוון שהעברית לא הייתה שפת אמה, אולי אין היא יודעת בכלל עברית גבוהה ומליצית יותר השאובה מן המקורות. פעמים עונה הדוברת בשיר למלעיזים: "יודעת אני", ידעתי".

בשיר שלושה בתים בעלי מבנה דומה. בכל בית ארבע שורות שחריזתן זהה: אבבא. החרוז הפנימי ב' מוגן כביכול עלי ידי החרוז החיצוני, כמוהו כמו הניב השח.

הבית הראשון

מתייחס לטענה שהיא, הדוברת אכן יודעת מליצות ואמרי נוי. לדבריה המליצות הולכות הלוך וטפוף, מבטן יהיר ואין בהן אמינות. ואילו שירה אמיתית חייבת להיות אמינה. הדוברת משתמשת בשיר בארמז מתוך ישעיהו ג', 16, המדבר על בנות ירושלים. "ויאמר ה', יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עיניים, הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכסנה". הנביא מבקר את התנהגותן הפתיינית והזולה של בנות ציון האצילות והנכבדות בתקופתו. הן מתגאות, הולכות בצוואר נטוי וראשן מורם כלפי מעלה, בהליכתן הן טופפות - מכוונות באופן שווה את צעדיהן וברגליהן תעכסנה - ברגליהן הן מצלצלות בפעמונים התלויים בעכסים, בצמידים שעל רגליהן. כשתבוא הפורענות, על בנות ציון, יסיר ה' מעליהן את כל התכשיטים שבהן התקשטו ובמקומם תלבשנה הנשים שקים לאות אבל ותחשף כלימתן וטיבן האמיתי.

באמצעות השימוש בארמז זה, מראה הדוברת כי היא מכירה שפה גבוהה ומליצית ואמונה על מקורות התנ"ך ולו רצתה, יכולה הייתה לשזור בה את שירתה, אלא שהיא בוחרת במודע שפה נקיה ואמיתית.

הבית השני

מנוגד לראשון ומתחיל במילה - אך. הוא מתייחס לשפה שבה היא כן בוחרת להשתמש. "ליבי לניב התמים כתינוק וענו כעפר". באמצעות שני דימויים אלה - תינוק ועפר, מסבירה הדוברת את בחירת ליבה. הבחירה - מן הלב, לא מן השכל, התיחכום וההיגיון. הניב תמים וענו. למרות שהדוברת יודעת מילים אין מספר היא בוחרת בניב השח שאינו מתיפייף כדי למצוא חן ו"לעשות רושם". לכאורה יש בכך סתירה. מדוע נוהגת כך הדוברת?

תמימות הניב היא כתמימות של תינוק והענווה היא כעפר. הדוברת משתמשת בארמזים נוספים. דימוי התינוק - התינוק חסר פניות ומניפולציות וחף מרוע, בוכה כשרע לו ושמח כשטוב לו. הדימוי מרמז למאמר חז"ל: "אין העולם קיים, אלא בזכות הבל פיהם של תינוקות". תינוקות שלא ידעו טעם חטא. שהם טהורים וזכאים.

פעמיים בא לביטוי דימוי התינוק בשיר. בבית השני הניב כתינוק תמים ובבית השלישי - יש לשמור על הניב כעל תינוק יקר הזקוק להגנה.

דימוי העפר מרמז לכך שהאדם יכול לומר: "בשבילי נברא העולם" ואז הוא מתמלא תחושת גאווה, אלא שבד בבד הוא צריך לומר גם "ואנוכי עפר ואפר" ואז הוא כלי מלא בושה. שילוב ואיזון בין שתי תחושות אלה של גאווה ושפלות יוצרים מינון נכון של התנהגות ומודעות עצמית. כמו אדם אמיתי ואמין כך גם השפה צריכה להיות ענווה כעפר - בסיסית, בראשיתית ואמינה.

דווקא בזכות יכולת הבחירה שבין הניב התמים והמליצות המתייפייפות בוחרת הדוברת לשתוק. "ידעתי מילים אין מספר - על כן אשתוק". האמנם שירתה זו היא שתיקה? האמנם השיר המספר על אופן כתיבתו הינו שיר? כמובן - זהו שיר ארספואטי.

בבית השלישי

שואלת הדוברת האם אפשר יהיה לקלוט בשתיקה זו את ה"דיבור" שלה. גם כאן, כביכול סתירה. מדוע לשתוק כשצריך לדבר? כשצריך להביע? אולי משום קוצר ידן של המילים? אולי משום שהן שחוקות?

השיר מגלגל בתוכו את מוטיב הדיבור: אמרי נוי, מליצות, ניב תמים, ניב שח, מילים, שתיקה, התקלוט אזנך. מוטיב הדיבור מדגיש את הצורך של הדוברת שהשומע, הקורא, זה שאליו מכוון השיר יצליח לקלוט ברגישות מירבית את דברי השיר על אף שאינו מתחנחן ומתחנף. הדוברת תוהה אם יצליח השומע במשימתו.

בבית השלישי שתי שאלות פתוחות. תפקידן של השאלות למקד את תשומת הלב של הקוראים. שאלות פתוחות מותירות את הקורא חסר מנוחה. הן מטרידות, מעסיקות ויוצרות מידה של מחוייבות. התשובה לשאלות תלויה בקורא. שתיהן ללא מענה והן מבטאות את משאלת ליבה של הדוברת. הלוואי שהתשובה על שתי השאלות תהיה חיובית. הלוואי שהקורא יקלוט את דברי השיר והלוואי שישמור עליהם כפי ששומרים על דבר יקר ואמיתי - מתוך אהבה ודאגה. הלוואי שינהג כלפי השיר כרע כאח וכאם. הדוברת מדמה את השמירה המבוקשת על השיר, את היחס הראוי אליו באמצעות שלושה דימויים האמורים לבטא אהבה, נאמנות ומחוייבות.

בבית השלישי פונה הדוברת באופן ישיר אל הקורא. הוא נוכח בשיר: התקלוט אוזנך? התנצרהו? הדוברת מתייחסת לשיר הנקרא בקול, אשר האוזן שומעת אותו ולא העיניים.

בשיר זה אין תאור של הכאב הנובע מן הכתיבה ומין החשיפה, אך מערכת היחסים בין הדוברת לקהל הקוראים/שומעים ברור. בית שלם מוקדש לקשר זה עם הקוראים/שומעים.

הרעיונות בשיר באים לביטוי בדרכי העיצוב שמנינו: חריזה, דימויים, ארמזים, מוטיב הדיבור, חזרה (על ידיעת המילים) שאלות פתוחות, ניגודים.


יחס בין הדובר/ת לקוראים - בשיר "ספר שירי" לרחל, שנכתב שנה אחרי השיר "ניב", וגם הוא שיר ארס פואטי, הדוברת אינה פונה אל קוראים נוכחים, כי אם מתלוננת עליהם. אין לה שאלות פתוחות ואין לה ציפיות. היא קובעת כי שיריה הנובעים מכאב ומחשיפה מתקבלים בזלזול מופגן ובאדישות. "צריחות...היו למחרוזת שירים מלבבת... יד כל - במנוחה תמשש".

אברי הגוף המשמשים את הדובר/ת והקוראים

בשיר "ניב" עובר השיר מן הדוברת אל השומעים באמצעות אוזנם האמורה לקלוט ברגישות את הניב השח היוצא מלב הדוברת "ליבי לניב...התקלוט אזנך את ניבי?". בשיר "ספר שירי" ממששים הקוראים את תוגת ליבה של הדוברת באמצעות ידם. "ואת תוגתו של הלב הכורע יד כל במנוחה תמשש". בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" לביאליק, עובר החרוז היוצא מליבו של הדובר אל עינו ומשם אל לב השומעים.

דימוי התינוק

בשיר "איך שיר נולד" ליונתן גפן, דומה לידת השיר ללידת תינוק, מטעמים שונים מאשר בשיר "ניב" לרחל. שם ההשוואה נובעת מכאב הלידה הדומה לכאב הכתיבה והיצירה ומן העובדה שלאחר הלידה השיר והתינוק מתפתחים וחיים באופן עצמאי. בשיר "ניב" השיר דומה לתינוק בשל תמימותו ובשל הצורך להגן עליו.

בשיר "ניב מופיע מוטיב הדיבור (לעיל). גם בשיר "ספר שירי" חוזר מוטיב זה: צריחות, היו למחרוזת שירים.