כתובות סב ע"ב

1. רבי חמא בר ביסא הלך ישב שתים עשרה שנה בבית רבו.
2. כשבא, אמר: לא אעשה כדרך שעשה בן חכינאי.
3. נכנס, ישב בבית המדרש ושלח לביתו.
4. בא ר' אושעיא בנו ישב לפניו.
5. היה שואל אותו על שמועה.
6. ראהו ששמועותיו מחודדות.
7. חלשה דעתו. אמר:
8. אילו הייתי כאן, היה לי זרע כזה!
9. נכנס לביתו. נכנס אחריו. קם לפניו.
10. הוא סבר שרוצה לשאלו על השמועה.
11. אמרה לו אשתו, וכי יש שקם מלפני תינוקו?
12. קרא עליו ר' בר חמא: "החוט המשולש לא במהרה יינתק".
13. זה ר' אושעיה בנו של ר' חמא בר ביסא [תרגום - יונה פרנקל]

על סדרת הסיפורים

סיפור זה הנו הרביעי בקובץ סיפורים במסכת כתובות הדן בשאלה 'המדיר את אשתו מתשמיש המטה'. המשנה דנה בסוגיית האישה, תלמיד חכם הלומד תורה, ובניגוד העשוי להתגלות בין שתי החובות, התשוקות, המשיכות.

מסכת כתובות עוסקת ביחס בין עם ישראל לקב"ה, על רקע ארץ-ישראל. "לעולם ידור אדם בא"י, אפילו בעיר שרובה נכרים...", וביחס בין אדם לאשתו. המחרוזת שבכתובות ס"ב מציגה את הקונפליקט של האדם שיש לו כתובה כפולה: לקב"ה (תורה), ולאשתו.

המשנה אומרת שהתלמידים 'יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום'. בין תקופת המשנה לבין תקופת התלמוד חלה שחיקה. המשנה לא מתירה לתלמיד חכם להעדר מהבית יותר מחדש, בתקופת התלמוד העובדות היו כנראה שת"ח נעדרו מביתם וישבו זמן רב בביהמ"ד.

התלמוד מרחיב ומוסיף על שיעור הזמן הנאמר במשנה:

'אבל תלמידי חכמים אומרים:
התלמידים יוצאין לתלמוד תורה ב' וג' שנים בלא רשות'.

בהמשך הסוגיה מביא התלמוד מחרוזת בת שבעה סיפורים על תלמידי חכמים שעזבו נשותיהם לתקופה ארוכה.
הסיפור הראשון - רב רחומי, והאחרון - רב יוסף - בבליים.
הסיפורים האחרים ארצישראלים. העורך - בבלי.
[רב יוסף בריה דרבא המופיע בסיפור האחרון, הוא אותו רבא שרב רחומי ישב בבית מדרשו. כך נסגר המעגל. כמו כן זמנם של הסיפור הראשון והשמיני הוא יום הכיפורים.]

הפרידה, בכל הסיפורים, היא טראומטית, מלבד בסיפור על רבי עקיבא ובתו של כלבא שבוע המופיע כספור אחרון במחרוזת.
בסיפורים הראשונים, תלמידי חכמים נענשים על שזנחו את נשותיהם לטובת למוד התורה, ומתים. בסיפורים האחרים, שגם סיפורנו נמנה עליהם, נבדקת הסכנה שבשיבה המאוחרת. התוצאות נעות בין: מות האישה, ניכור בין בני הבית, ועוד.
כוחה של מחרוזת סיפורים זו בעוצמה המצטברת מריכוז כמה סיפורים העוסקים באותו נושא. המחרוזת משדרת ביקורת קשה על תלמיד חכם הזונח את אשתו לטובת לימוד התורה, ללא הסכמתה.

הסיפור השישי בקובץ, הוא סיפור רומנטי אידאליסטי, על אישה המוותרת על חיי המשפחה, ושולחת את בעלה ללמוד תורה. הוא בולט בהיותו יוצא דופן במחרוזת זו. גם הסיפור השביעי יוצא דופן. הוא משתמע לשתי פנים, כבר בכתוב עצמו נזכרות שתי האפשרויות: 'אמר ליה זונתך נזכרת? איכא דאמרי, אמר ליה: יונתך נזכרת?' (כתובות סג ע"א). הספרות התלמודית היא ספרות של גברים. הן התלמוד הבבלי, והן התלמוד הירושלמי, וכן המדרשים, נוצרו ע"י גברים יושבי ביהמ"ד. בביהמ"ד אין נשים. זוהי תרבות גברית בלבד.
סיפורי האגדה נוצרו ע"י תלמידי חכמים עצמם, בשביל עצמם, לצורך עצמם ולאזני עצמם.

מן הסיפורים לא משתקפת דמותה של האישה בתקופה התלמודית, אלא האישה כפי שראו אותה חכמי התלמוד.

סיפורי התלמוד בהם מופיעות נשים

סיפורי התלמוד בהם מופיעות נשים, כמו סיפורי תלמוד אחרים, בולטים בכמה תכונות: ספור קצרצר, מעוצב לפרטי פרטיו בצורתו ובעיצובו הלשוני, חריף וטעון לימוד, איננו אפי (אינו מתאר באריכות רקע ריאלי), אינו מתאר רגשות (אינו לירי), הוא דרמטי (במשמעות הסוגה), יש בו מתחים.

המתח, נועד לעורר את השומע לבעייתיות הגדולה שהמספר רוצה לפתח.
סיפורים רבים תפקידם החברתי לעורר חכמים לראות פגמים שיש בחברתם. לצורך זה מופיעה האישה בסיפור.
ב- 95% מסיפורי התלמוד בהם מופיעות נשים, האישה ממקדת עניין של ביקורת. לעתים רחוקות הביקורת היא על הנשים עצמם. בדרך כלל הביקורת מפנת לתלמיד חכם עצמו.
נראה שהאישה איננה במרכז תרבותם של חכמים. האישה משמשת רק כפונקציה מסוימת, ולא הכרחית. במרכז הסיפור עומד הגבר, התלמדי-חכם עצמו שלעתים אינו יודע מאומה על אשתו.
הנשים שבסיפור הן נטולות שם, עקב היותן משמשות פונקציה להמחשת הביקורת על הגבר. הן אינטואיטביות, ולאו דווקא חכמות. הביקורת המשתקפת מהסיפורים היא שעצם לימוד התורה אינו תנאי לגדלות מוסרית.

בסיפורים אחרים הפונקציה המבליטה את הביקורת על תלמיד חכם יכולה להיות גויים (דמא בן נתינה - קידושין לא ע"א), עם הארץ (רועה הזונות פנטקקה - ירושלמי תענית פ"א דס טור ב' / ה"ד)), עבדים שהם צדיקים גדולים, ועוד.
ברוב הסיפורים תלמידי חכמים מפסידים את למוד התורה שלהם כיון שלא דאגו לנשותיהם.

הסיפור החריף ביותר הוא הראשון בקובץ - רב רחומי [בארמית: אהוב, אהוביה] ואשתו. המספר נוקם את נקמת דמעת האישה. בגלל דמעת האישה, מת רב רחומי.
סיפור חריף זה אומר שאהבת התורה כשהיא על חשבון אכזבת האישה, איננה מאפשרת להמשיך וללמוד תורה. האישה משמשת כלי לבדיקת קנה מידה מוסרי של הבעל. האישה מתוארת כמתגעגעת לבעל, ומתאכזבת.
הנושא הוא הבגידה הנוראה שבוגד הבעל באשתו ע"י למוד התורה. התורה מתוארת גם היא כישות נקבית המתחרה באישה. ע"י התורה נבחן הבעל אם הוא נאמן לאשתו. התורה אינה יכולה לבא על חשבון הנאמנות לאישה. האישה מרכזת בדמותה את הביקורת על הבעל, התלמיד חכם.
הקובץ בנוי בסדר מסוים, בהדרגה, מן המעוות ביותר, דרך המעוות היכול לתקון, אל הטוב והחיובי.
נראה שמטרת הקובץ להביא לקח מוסרי וחברתי - בשום מקרה אין להעדיף לימוד תורה על חיי משפחה, ולגרום לאומללות האישה.
לא הניתוק הפיסי שלילי, אלא ההתמסרות הרגשית המוחלטת לעולם התורה, וההינתקות מעולם הבית והמשפחה.

הסיפורים נערכו בצמדים. כל צמד מייצג מערכת יחסים שונה. בכל צמד, סדר פנימי ולקח. הלקח מצטבר משלשת הצמדים.
הסיפור האחרון, אולי קונפליקט בין הרצון ללמוד תורה, לבין הרצון לא להינתק מהאישה.
רבא כועס על בנו משום ששלוש שנים לא שב אל ביתו, או משום שעזב את תלמודו ושב לביתו.

הצמד השלישי של הסיפורים

סיפורנו פותח את הצמד השלישי: סיפור חמא בר ביסא, וסיפור רבי עקיבא. בשני הסיפורים הבעל רחוק מאשתו זמן רב, אך בניגוד לארבעת הסיפורים הקודמים, נראה שאין ניתוק נפשי, ולכן לא מתרחש אסון. השיבה המאוחרת אפשרית בזכות האישה.
בסיפורנו, ניתן ללמוד על השלמה של האישה עם הדרך בה בחר בעלה, כיוון שגדלה וחנכה את בנה על פי דרכו של האב, היא זו שיוזמת מפגש בין האב לבנו, והאב - מבין ששגה, מתחרט.
סיפורנו ניצב בין שני סיפורים, לפניו, סיפור רבי חנניה בן חכינאי שגם בו יש מפגש כפול - בין תלמיד חכם לבתו, ולאשתו, שעלול היה להסתיים באסון. אחריו סיפור רבי עקיבא ואשתו, שם נעשתה היציאה מהבית בעידודה הרב של האישה, ולכן, על פני השטח, לא ניכר קונפליקט.

הסיפור על ר' חמא בר ביסא

גיבור הסיפור הוא ר' חמא בר ביסא, האב השב לביתו, וסבר שהשיבה הפיסית, יכולה לדלג על פער הזמנים.
בשורה 2, נרמזת ביקורת של העורך על גיבורו של הסיפור הקודם, רבי חנניה בן חכינאי. העורך אינו מזכיר את שמו, אלא מכנהו 'בן חכינאי'.
רבי חמא בר ביסא, למד לקח מבן חכינאי. הוא אינו הולך היישר לביתו, או למעיין, למרכז החברתי של הכפר, שם תהא ידו על התחתונה, אלא למרכז מקום חיותו, ששם ברי לו שידו תהא על העליונה, בית המדרש.
ניכר כאן גם חשש שלו מהפגישה הבלתי אמצעית עם הבית. הוא מעדיף להכין את הרקע לפגישה 'ושלח לביתו' - ע"י אגרת, או שליח.
השורה הרביעית מציגה את האבסורד שבגלות למקום תורה, בכל חריפותו. כאן יש פער בין עמדת המספר והקורא, לבין עמדת האב והבן. 'בא ר' אושעיא בנו ישב לפניו'- האב אינו יודע שזהו בנו, והבן אינו יודע שזה אביו. המספר והקורא יודעים שרבי אושעיא, בן הדור הראשון של אמוראי ארץ-ישראל, קבץ ברייתות. לקובץ שלו יש סמכות גדולה, והוא מכונה "אבי המשנה" עקב פירושיו המוסמכים עליה.
'היה שואל אותו על שמועה' - באמצע הסיפור הבן בא לשבת לפניו. המספר איפשר לר' חמא, לרגע קט, לנסות ללמד את בנו תורה, אך מסתבר שאחר לשוב 'ראהו ששמועותיו מחודדות'. ר' חמא מבין שאין לו עוד מה ללמד את העילוי הצעיר.
הבעיה האנושית של הסיפור איננה ידיעת התורה של הבן, אלא לימוד התורה של הבן אצל האב שהנו בלתי אפשרי כיוון שהבן עולה על אביו.
בשלב זה, ר' חמא עדיין אינו יודע שזהו בנו, אבל כבר מבין את הטעות שעשה. אם העילוי זר, ולר' חמא בן, ברור שלמודו בטעות, הוא נתרחק ממקום משפחתו לשנים עשר שנה, והנה, דווקא במקום שממנו התרחק, צמח תלמיד חכם העולה עליו, משמע, הגלות הייתה מיותרת.
'חלשה דעתו' - העלוי עורר את קנאתו ורגשי חרטתו.
שורה 8: 'אילו הייתי כאן, היה לי זרע כזה' - כאן חושף בפנינו המספר ה'כל יודע', את מחשבותיו של הגיבור. או שלא ידע שיש לו בן, או שלא ידע מה טיבו. האב, הוא המצווה על חינוך הבן "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא 19). הקורא והמספר יודעים שהעילוי הוא בנו, שלמד תורה לבדו. כאן קורץ המספר לקורא, האב סבור שבנו לא יכול ללמוד בלעדיו, אנחנו יודעים שהאב, במקרה זה, מיותר.
בשורה 9 'נכנס לביתו, נכנס אחריו, קם לפניו' - כאן, בניגוד לסיפור הקודם על רבי חנינא, האב הולך ראשון, והבן, אחריו. הפגישה בין הבעל לאשתו, אינה מתוארת.
הבן בסיפורנו ממקד את הניגוד בין הבית לביהמ"ד.
האב, קם לפני בנו 'הוא סבר שרוצה לשאלו על שמועה' - הקימה משדרת בסולם ההיררכי: אתה תלמיד חכם גדול ממני, אין לי יותר מה ללמד אותך. האב שואל את בנו על 'שמעתא', בקיאות, ולא על חריפות. שמועות לומדים מפי מישהו. משמע שמישהו לימד את בנו תורה, לא הוא. במקום מושבו קם בית מדרש שבו התורה פורחת. ראייה - הבחור הזה. משמע שיכול היה להשאר במקום מגוריו.

בשורה 11 אנו שומעים לראשונה את קולה של האישה. 'אמרה לו אשתו: וכי יש שקם מלפני תינוקו?' - כאן, בניגוד לסיפור הקודם, האישה אינה מתעלפת. בעלה אכן הכין את הפגישה ביניהם, מראש. והקונפליקט המרכזי מתמקד בפגישה בין האב לבנו. זו, לא הוכנה מראש.
יתכן שהאישה, שאמנם גדלה וחנכה לבדה את בנה, אינה מודעת לגדולתו בתורה. האם בדבריה מגלה שאינה כועסת על בעלה אלא דואגת לכבודו, וחינכה את בנה לכבדו וללכת בדרכיו.

מדוע בסיפור זה הסיום חיובי?

מדוע בסיפור זה הסתיימו הדברים באופן שונה מאשר בסיפור הקודם? גם כאן גלה הבעל לשתים עשר שנה למקום תורה?
אולי מפני שכאן גילה הבעל יתר התחשבות והכין בעדינות את הרקע לשובו הביתה, ובעיקר מפני שהאישה גלתה שותפות, אם כי שותפות סמויה.
ניתן גם לקרוא ביקורת עדינה בדבריה של האישה היא אומרת: שיבשת סדרי עולם, הורים אינם קמים לפני בניהם. ואולי רומזת למשהו נוסף: שיבשת סדרי עולם, האב הוא זה שצריך ללמד ולחנך את בנו....
האישה בסיפור זה היא שהחזיקה את הבית, גידלה בן שהוא תלמיד חכם, והעמידה דברים במקומם. נראה שבסיפור זה מעצב המספר את האישה כחכמה יותר מהבעל, וכן את הבן.
באשר לתגובת האב, סתם המספר ולא פירש.

דברי עורך הסוגיה

עורך הסוגיא, שרצה להשיב את הסדר על כנו, הוסיף את חוות דעתו של רמי בר חמא, שלא בזכות האישה גדל חכם כרבי אושעיא אלא "והחוט המשולש...". בזכות אבותיו. בזכות המסירה מאב לבנו.
הסיפור מסתיים בדבריו של רמי בר חמא המבטא הערכה למשפחה זו 'קרי עליה רמי בר חמא "החוט המשולש לא במהרה ינתק"'.

פשוטו של סיפור, משדר, מסר הפוך - דווקא האב, רבי חמא בר ביסא, יצר נתק בין הדורות, כמעט שקרע את החוט. האישה בחכמתה, דאגה לכך שהחוט לא ינתק.
נראה שלפנינו סיפור מגמתי שצורף מתוך הסיפור של חנניה בן חכינאי, וממאמרו של רמי בר חמא המופיע בבבא בתרא נ"ט ע"א, הקורא על שלושת הדורות במשפחתו של חמא בר ביסא "החוט המשולש לא במהרה יינתק". עורך הסוגיא בכתובות שיבץ את המאמר במקום זה עקב הקשר האסוציאטיבי לשמו של הגיבור, ואולי גם כדי לרכך את הביקורת על רבי חמא בר ביסא, המשתמעת מהסיפור.

המאמר נכתב בהשראת שלשה שיעורים ששמעתי: פרופ' יונה פרנקל, באוניברסטיה העברית ; חיים ליכט - אורנים ; אברהם אורן - שדה אליהו