רכוש נטוש מאת שולמית לפיד
מירה צ'שלר
בהשראת יונה אלבוים
בהשראת יונה אלבוים
מתפרסם לראשונה באתר דעת תשס"ה * 2005
|
תוכן המאמר:
ז'אנר היצירה שם המחזה "המחרוזת" למופסאן ו"רכוש נטוש" מוטיבים ביצירה ביבליוגרפיה מילות מפתח: דרמה, מחזה. |
ז'אנר היצירה
מאפייניה של הדרמה:
מבוססת על דיאלוגים ומונולוגים המניעים את העלילה, אין דמות מספר. בשורשה של כל דרמה קיים קונפליקט ולא רק סיפור מעשה.
בדרמה הקלאסית ישנן שלוש אחדויות: זמן, מקום, עלילה. שלוש אחדויות אלו נשברו בתקופתו של שייקספיר (מאה 16). יחד עם זאת ישנן דרמות מודרניות בעלות מבנה קלאסי (כלומר דרמה מודררנית ובה מופיעות שלוש האחדויות).
אחד מיסודות הדרמה הוא המתח.
מבנה הדרמה: אקספוזיציה, סיבוך, שיא, השהייה, התרה.
שם המחזה
"רכוש נטוש" זהו מושג שנקבע לאחר מלחמת השחרור, הכוונה למקומות שהערבים ברחו מהם לאחר המלחמה. בדרך כלל שיכנו בבתים העזובים הללו פליטים יהודיים שהגיעו לארץ לאחר השואה. שם היצירה מרמז על המקום בו האם ובנותיה גרות. כלומר "רכוש נטוש" מבחינה פיזית.
האם הופכת ל"רכוש נטוש", מבחינה נפשית, ע"י בעלה לאחר שעזב אותה. היא חוששת שתהפוך ל"רכוש נטוש" ע"י בנותיה.
ביצירה האם מתייחסת לבנותיה כאילו הן הרכוש שלה: "שתי הילדות שלי זה כל הרכוש שיש לי בעולם" (עמ' 29). לאור יחסה של האם לבנותיה, ואי רצונה למכור את החורבה בה הן גרות, תוך כדי בידודן מהחברה, היא הופכת את בנותיה ל"רכוש נטוש"= רכוש שאף אחד אינו רוצה בו. "תחתמי אמא, כי אני לא ישב פה ויחכה עד שגם אני יהפוך לרכוש נטוש" (עמ' 67).
טרם פתיחת המחזה היתה טוני אישה רזה, יפה ומושכת. היא אהבה את בעלה ולדבריה אף הוא אהב אותה. הם עברו לגור ב"רכוש נטוש" שם גידלו מטע ובגינה פרחים ופירות. הם הקימו "ארמון" וחשבו כי ה"רכוש נטוש" יהיה הירושה לילדיהם .
טוני היתה מפליטי השואה והחתונה עם הבעל הישראלי, היתה עבורה הישג. טוני הגדירה את עצמה במעשים עבור בעלה: היא בישלה עבורו, תיקנה את גרביו. נראה כי התחתן איתה כיוון שהיתה מאוד יפה, אך היופי הוא חולף והוא יצא להפלגה ולא חזר. בעלה של טוני עזב אותה לטובת חיה'לה הישראלית, חברתו לשעבר.
עם פתיחת המחזה, טוני היא אישה מבוגרת. במהלך השנים היא איבדה את יופיה, היא שמנה, לקתה במחלת פרקים ואף לראות טוב איננה יכולה.
קשה לטוני ההתמודדות עם עזיבת בעלה אותה ובמהלך השנים היא מצפה שישוב. היא מספרת עליו ושומרת בארון את בגדיו. יחד עם זאת היא מנסה לשכנע את עצמה שהוא לא שווה, אך זה לא מצליח, היא עדיין מעונינת שהוא יחזור.
מסיבה זו היא אינה ממשת את עצמה וחיה בעולם דמיוני, עולם הסיפורים שאלינור ביתה מקריאה לה. רצונה של טוני לשחזר את העבר וחוסר יכולתה להתמודד עם המציאות, בא לידי ביטוי בלבישת השמלה הירוקה שהחמיאה לה מאוד בעבר, בהסתגרותה בתוך עצמה ב"רכוש נטוש" ממנו אינה יוצאת ואף בהקראת סיפור "המחרוזת". בסיום היצירה היא אומרת: " הגוף הזקן הזה, השמן הזה, הוא לא שלי בכלל. בתוכו יש בחורה שעוד חולמת חלומות. שרוצה לרקוד ולאהוב... הבית הזה הוא הארמון שלי". (עמ' 66). טוני בית- אריה, האם היא דמות סגורה ועקשנית. היא חיה את העבר, אינה יוצאת מפתח ביתה ולכן אף סוגרת את בנותיה ב"רכוש נטוש". התפאורה במחזה משרתת את התוכן. המחזה מתרחש באותו מקום, ב"רכוש נטוש" וישנה תחושה של סגירות. על העולם שבחוץ אנו שומעים, אך לא רואים אותו.
אלינור, ביתה של טוני, היא יפה, טובת לב, דמות פאסיבית וכנועה. היא יושבת בבית ומקריאה לאימה שוב ושוב את סיפור "המחרוזת" למופסאן. לרוב היא איננה עוקבת אחרי הדברים שיוצאים מפיה, והאם מתקנת מדי פעם את דבריה.
עליזה , ביתה של טוני, היא דמות אקטיבית. היא פיקחית, זריזה ועצמאית. עליזה היא זו שעושה את עבודות הבית. היא הבת המרדנית.
עליזה הינה מציאותית, לכן לאורך המחזה היא אורזת את חפציהן, מדברת עם אנשי המושב, הולכת לראות את הדירה החדשה. עליזה נזהרת שלא להכנס ל"מעגל הביחד" של האם ואלינור. עליזה מנסה לשכנע את אימה לחתום על- מנת למכור את ה"רכוש נטוש", ואת אלינור לחיות על- פי המציאות ולא על- פי סיפורים דמיוניים. היא מזכירה כי אף אחד לא ביקר במקום כבר עשר שנים. ולכן רצונה של האם כי הבית יהיה מסודר, כדי שאם מישהו יכנס הוא יקבל רושם חיובי, הוא אירוני כיון שלמעשה אף אחד לא נכנס לביתן. למרות היות עליזה מרדנית, לעיתים היא נכנעת לאימה. האם דורשת מעליזה להכין תה לאלינור, אשר איננה מעונינת בכך. עליזה נכנעת ומכינה את התה בגלל לחצה של האם.
במסגרת הקידמה סוללים כבישים. אחד הכבישים אמור לעבור ליד בית האם ובנותיה, על- כן עליהן לפנות את ה"רכוש נטוש". טוני נזכרת איך היא עברה ל"רכוש הנטוש" עם בעלה והם קישטו את המקום, טיפלו בו והפכו אותו לארמון. הבית הוא מבצרה של האם, ולכן היא כל הזמן מדברת עליו ואיננה מעונינת לעוזבו. את הארמון שרואה האם ב"רכוש נטוש" ואי רצונה לעוזבו מתארת עליזה: "שאמא תוותר על הארמון הזה? על נברשות הבדולח שלנו? על כלי הכסף הנוצצים? על השטיחים המצוירים הרכים? " (עמ' 60).
ה"רכוש הנטוש" רשום על- שם שני ההורים. לא ניתן למכור אותו, בכדי שיסלל הכביש, ללא חתימת שניהם. אלא שהאב עזב את הבית והאם מנסה להחזירו היות והחתימה שלו (שמעונין למכור) לא שווה ללא החתימה שלה. היא מקווה שהאב יחזור ל"רכוש הנטוש", כיון שעליו לחתום על מנת שהמקום ימכר. אז, כך מקווה טוני, גם יחזור לחיות איתה. זו הסיבה שהיא אינה חותמת. האירוניה היא שלמעשה אי חתימתה מבטא את חוסר רצונה למכור את ה"רכוש הנטוש". לכן אין לאב סיבה לחזור כיון שאין לו על מה לדבר איתה. בעוד שאילו חתמה, היה לו אכן על מה לשוחח איתה, על מכירת רכושם המשותף.
לקראת סיום המחזה, מתברר לטוני כי בעלה לשעבר ביקר במושב וחתם על מכירת ה"רכוש נטוש", אלא ש"לא נכנס להגיד שלום". הסיבה לכך, לדעתה היא כי "הוא מפחד ממנה" -מחיהל'ה, לטובתה עזב את טוני.
אלינור איננה מסכימה עם אימה, היא רוצה לצאת מהמקום הסגור, אך לא עושה דבר כיון שהיא דמות פאסיבית וקרובה לאימה.
האם בורחת לעולם הדמיון, דבר הקורה בדרך- כלל לאנשים שלא מסתדרים עם המציאות. טוני יושבת בבית ואלינור מקריאה לה סיפורים. הדבר מעצבן את עליזה משום שהיא מציאותית- "מחר יזרקו אותנו לרחוב, והיא יושבת וקוראת סיפורים" (עמ' 23).
על טוני מופעלים לחצים: חתימה על מכירת "הרכוש נטוש", וכן בנותיה מורדות בה.
הפער בהשקפת העולם, בין טוני לעליזה, קיים גם בהליכתה של אלינור לסרט במתנ"ס. האם איננה מעונינת שאלינור תצא מן הבית. סרט יגרום, לטענת האם להרס חיי ביתה. אלינור אומרת שלא תלך לסרט, כי איננה מעונינת להרגיז את אימה. עליזה לעומתן טוענת שעל אלינור ללכת וכן מתכננת מה על אלינור ללבוש, שהרי כולם הולכים למתנ"ס אפילו ילדים. האם אומרת לעליזה כי היא מסיתה את אלינור נגדה. לבסוף מתרגזת האם ומאפשרת לאלינור ללכת לסרט, אלא שזו אינה מעונינת ללכת לסרט, כי יודעת שאימה איננה מרוצה מכך.
האם מחליטה על עתידה של אלינור. לצבא היא לא תלך, האם הוציאה לה פתור מסיבות נפשיות. כמו כן היא איננה נותנת לה ללמוד תפירה, דבר המגביל אותה מבחינה מקצועית. לעליזה אומרת האם: "יכלת ללמוד משהו. בחורה בלי מקצוע היא כמו סוליה. דורכים עליה, ודורכים עליה עד שהיא נקרעת. ואז זורקים אותה" (עמ' 35). דבריה של טוני משקפים את חייה. ביצירה לא נאמר שיש לה מקצוע, אלא שהתחתנה, בישלה אוכל, תיקנה גרבים ולבסוף בעלה עזב אותה.
לעליזה לא טוב בבית, היא רוצה בעתיד בחיים שונים מחייה הנוכחיים. אין להן כסף, הן עניות, האהבה בבית חונקת אותה ולא נותנת לה אפשרות לעצמאות, אפשרות לפרוש כנפים ולעוף. ולכן היא מעונינת להתחתן עם אדם עשיר מבלי לאהוב אותו.
עליזה דואגת בגלל השינוי שמתחולל אצל אלינור כשהיא מגלה שזו הכינה תיק. דהיינו, אלינור רוצה לנסוע עם הבחור שפגשה. יתכן שעליזה דואגת לאחותה ויתכן שהיא חוששת שאלינור תשאיר אותה לבד עם אימן. שתי האחיות מתווכחות. עליזה מוציאה את התיק שלא רצתה שימצאו, על- מנת שלא ידעו, ומנופפת בתיק כדי שהאם תראה. בין עליזה לאימה קיימת הסכמה כי כל הבנים שקרנים. אלינור מצידה מגלה כי עליזה יוצאת עם החיילים מהמחנה. עליזה תופסת את תפקיד האם כשמאיימת על אלינור כי לא תסע לשום טיול. האם אומרת שאלינור תסע. עליזה חוששת שתאלץ למלא את מקומה של אלינור בבית בהקראת סיפורים, דבר בו איננה מעונינת.
אלינור מוכנה לוותר ולהשאר, האם אומרת שהבית איננו בית- סוהר. קיימת כאן אירוניה כי הבית הוא אכן בית- סוהר לשלושתן.
טוני לא רוצה שביתה תחיה בתחושת החמצה כי אימה גנבה לה את החלום. היא אף יודעת כי לבסוף "האפס" יזרוק אותה וביתה תחזור אליה.
האם מבכה את עזיבתה של אלינור ביתה האהובה, המתוקה והיפה. ברגע שטוני מגלה שעליזה יודעת לקרוא, היא אומרת על עליזה כי היא ביתה האהובה, המתוקה והיפה. וזאת כיון שעליזה היא התחליף עבורה להקראת הסיפורים. עליזה איננה מעונינת בתפקיד זה ולכן היא בורחת.
לטוני חשוב שבנותיה לא תחשובנה כי הן סתם בנות של אחת ושמה טוני בית- אריה. יש להן ייחוס- "הסבא שלך היה רב חשוב. וגם הסבא של הסבא שלך. אנחנו לא סתם ואת תזכרי את זה תמיד" (עמ' 58).
אלינור חוזרת מאביה ומספרת שהיתה אצל מוטי בחיפה. מתגלע ויכוח בין האחיות. עליזה סבורה שמוטי מעולם לא הזמין את אלינור לצאת איתו. אלינור משיבה כי הוא דווקא כן הזמינה, אלא שוודאי לא בא כי שמע שכל החיילים מחכים לאחותה בלילה ע"י שער המחנה.
הבנות מתווכחות והאם מנסה לפייס ביניהן- "צריך מעט בשביל להרוס והרבה בשביל להציל" (עמ' 63) היא אומרת להן, אך מסקנה זו אינה מיישמת לגבי עצמה ומעשיה.
הרגשתה, של טוני, רעה כיון שהיא יודעת כי ביתה ביקרה בבית בעלה לשעבר. הרגשה זו משתפרת פלאים משמתברר לה כי בעלה לשעבר נעזב ע"י חיה'לה ושלזו יש חבר משלה.
עליזה, הבת המעשית מבין השתיים, רוצה לצאת מ"הרכוש נטוש" הסוגר והחונק אותה וטוענת כי עתה אין סיבה שהאם לא תחתום על מכירתו. "אמרת שאת מפחדת שהכסף יגיע לידיים של חיהל'ה. די, אין חיהל'ה. גמרנו. את יכולה לחתום" (עמ' 66).
טוני אומרת שהיא אינה רוצה לעזוב את המקום בגלל בנותיה, זוהי הירושה שלהן. לדעתה היא עושה תמיד הכל לטובת ילדותיה. האומנם?
היא תמיד מדברת על יופי, חוכמה, חוסר בטלה, רכישת מקצוע, אך בעצמה איננה נותנת דוגמא אישית לבנותיה. היא מזניחה את עצמה, אינה עובדת, אינה בעלת השכלה- איננה יודעת קרוא וכתוב. האם דמות פאסיבית ותמיד מאשימה אחרים בבעיותיה, זה אף פעם לא בגללה!. את הפסיביות היא מורישה לאלינור שבהמשך העלילה הופכת לאקטיבית בהשפעת עליזה אחותה. עליזה אקטיבית, מציאותית ובעלת חוכמת חיים. היא בכוונה מסתירה מאימה שהיא יודעת קרוא וכתוב, בכדי שלא תצטרך להקריא לה סיפורים.
האם חתמה לאלינור על פטור מהצבא מסיבה נפשית. הבנות לא יוצאות מן הבית, לא הולכות לחוגים, לא לומדות תפירה, לא חייבות ללכת לביה"ס. הבנות מדברות בשפה מאוד נמוכה. נראה שהן מחקות את שפתה של אימן, ניצולת השואה,כיון שהן אינן יוצרות קשרים חברתיים עם אנשים אחרים, היות והן סגורות ב"רכוש מטוש".
בחוץ המטע נבול כיון שהאם לא רצתה שחלק מהיבול יגיע לידי הבעל לשעבר. היא לא רצתה לפרנס את חיה'לה אשתו. עליזה שואלת ומה באשר להן, הבנות- האם נתנה למטע לנבול בעוד שבנותיה נזקקו ללבוש בגדים ממחסן הבגדים של בית- הכנסת.
ומה באשר לטובת בנותיה?
לאורך היצירה לאם סיבות שונות מדוע לא למכור את "הרכוש נטוש": ירושת הבנות, בעלה אולי ישוב אליה, זכרונות העבר. בסיום היצירה האם מגלה כי אינה רוצה לעבור למקום חדש כיון שהיא פוחדת מהמפגש עם החדש הלא מוכר.
היא אישה חולה שאינה רואה טוב ואינה הולכת טוב. ב"רכוש נטוש" היא מרגישה בטחון, היא יודעת היכן כל דבר נמצא. במקום חדש שוב לא תהיה עצמאית. כל עוד טוני ב"רכוש נטוש" היא בחורה צעירה, יפה, בעלת חלומות ורצונות: לרקוד, לאהוב. כל זאת בגוף שמן שאינו שלה. אלא ש" שם במושב אני יהיה זקנה ומכוערת וחולה, שסירחון של מוות יוצא ממנה" (עמ' 66).בסוף המחזה עליזה מאיימת על האם שתחתום כדי ש"הרכוש נטוש" ימכר ולא- היא תברח אל אביה ותקח איתה את אלינור. עליזה איננה רוצה בגורל כשל אימה, לכן היא מבקשת שהאם תעשה פעם אחת משהו עבור בנותיה ותחתום על מכירת המקום. עליזה איננה מעונינת להפוך לרכוש נטוש כאימה. לעומת עליזה, אלינור הכנועה מוכנה להתיישב ולקריא לאימה סיפורים. אך עליזה לא מוותרת. טוני משפילה עצמה, למרות זאת עליזה נותנת לה עט ומראה לה היכן לחתום. טוני חותמת ועליזה אומרת לה כי היא אוהבת אותה. ואלינור? אלינור מתחילה שוב לקרוא את "המחרוזת" תוך שהיא קורעת את דפי הספר. אין צורך עוד לחיות את העבר ולהתרפק על חלומות וסיפורים דימיוניים. הגיעה העת לחיות את ההווה, את המציאות "לחיות במושב. בין האנשים... בדירה של ארבעה חדרים" (עמ' 67).
היא פוחדת לעבור לסביבה חדשה וליצור קשרים חברתיים חדשים. בסיום היצירה מתברר לנו כי לפנינו אישה זקנה וחולה שחוששת לאבד את עצמאותה. אישה שפוחדת להשאר לבד, לכן איננה מעונינת שבנותיה יצאו מן הבית.
"המחרוזת" למופסאן ו"רכוש נטוש"
ב"המחרוזת": "היא היתה אחת מאותן הנערות היפות והחינניות שנולדה. כמו בטעותו של הגורל, למשפחת עובדים. לא היו לה... לא סיכויים ולא דרך להיות נודעת... ונישאת לאיש בעל נכסים ועמדה, והפקירה עצמה לנישואים עם פקיד קטן...". למתילדה מגיע, על-פי השקפת עולמה להינשא לאדם מהמעמד הגבוה כיוון שהיא יפה.
טוני בית-אריה מזדהה עם מתילדה שהרגישה שמגיע לה יותר ממה שהחיים הציעו לה בגלל יופיה וגם טוני מרגישה שמגיע לה יותר. כל זאת כיוון שטוני חיה את העבר ובעברה היתה אשה יפה מאוד.
אך כשם שמתילדה התחתנה עם אדם ממעמד נמוך כך טוני התחתנה עם אדם עני. ניתן להשוות את היחס לבעלים: מתילדה לא מעריכה את בעלה כראוי וגם יחסה של טוני לבעלה אמביוולנטי.
מוטיב היופי חוזר לאורך היצירה כיוון שטוני מחשיבה מאוד יופי חיצוני ולכן אלינור מתבקשת להקריא את היצירה "המחרוזת" שוב ושוב. כשאלינור חוזרת מהפגישה עם הבחור היא אומרת שמוטי אמר שהיא הכי יפה. החינוך של טוני מתבטא בדבריה של אלינור, הדבר הראשון שהיא מציינת שאמר לה הבחור מתייחס ליופי. כמו כן בסיום היצירה טוני אומרת כי אלינור לא תוכל להוסיף ולהקריא לה סיפורים זמן רב, שכן היא בטח תתחתן עוד מעט. בחורה יפה כזאת יחטפו מהר.
מתילדה ב"המחרוזת" מדמיינת את ביתה "חדרי אורחים... מקושטים מרבדים כבדים, מזרחים, ומוארים בלפידים בנברשות ברונזה נהדרות כששני משרתים... מנמנמים בתוך כורסאות רחבות לחומה של אח מבוערת.. חדרי סלון רחבי ידיים רפודים משי עתיק ומרוהטים רהיטים נפלאים ומעשי אומנות יקרי מציאות".
עליזה המציאותית, לעומת אימה ואלינור, מדברת באירוניה על הארמון שלהן "שאמא תוותר על הארמון הזה? על נברשות הבדולח שלנו? על כלי הכסף הנוצצים? על השטיחים המצויירים הרכים? אמא דואגת לעתיד שלנו, אלינור. אמא שלנו לא חותמת"(עמ' 60). עליזה בעד מכירת ה"רכוש נטוש" המוזנח והעלוב, שלאם נדמה כארמון פאר, על מנת לרכוש דירה מודרנית ויפה במושב.
טוני לא הבינה את המסר של הסיפור המחרוזת. לכן גם היא כמו מתילדה ב"המחרוזת" חיות על חלומות, על זיוף, על דבר שאינו אמיתי, מקבלות החלטות שאינן נכונות ולכן שתיהן סובלות. טוני איננה מבינה שהיופי והכסף אינם הדברים החשובים ביותר.
טוני היתה צריכה להבין על-פי סיום "המחרוזת" שיופי וכסף זה לא העיקר. מוסר ההשכל של "המחרוזת" ו"רכוש נטוש" דומה יופי כסף וחלומות לא גורמים לאושר.
דברי מופסאן בנוגע ל"מחרוזת": "צריך הרבה בשביל לבנות ומעט בכדי להציל" (עמ' 63). באים לידי ביטוי גם ב"רכוש נטוש".
הטרקטור הורס מבחינה פיזית את הבית שהאם בנתה. הבנות,המורדות באימן, הורסות מבחינה נפשית, את אשר זו יצרה עבורן.
מוטיבים ביצירה
טוני מסוגרת בתוך עצמה עד שהיא לא רואה את הדברים לאשורם. היא לא מבינה שיופי הוא דבר חולף, למרות שהייתה צריכה לדעת זאת, מנסיון חייה ואף מגורלה של מתילדה גיבורת ה"המחרוזת".
אלינור הינה תוצר החינוך של אימה ולכן היא מציינת שהחייל איתו יצאה אמר כי היא יפה, אך למרות היופי הוא לא יצא איתה לטיול.
תרומת המוטיב ליצירה: היופי היו בר חלוף ולכן אין לבסס עליו דברים כגון: אהבה, משאלה, מטרה, שאיפה.
מוטיב התוכי - ביצירה מוזכר שניתן לשים בד שחור על כלוב התוכי והתוכי יחשוב שזה לילה. כלומר בתוכי ניתן לשלוט. באופן דומה, טוני מבקשת מאלינור שתקריא שוב ושוב את הסיפור "המחרוזת" וכך מציינת שליטה בחיי ביתה.
הכלוב של התוכי מסמל את ה"רכוש נטוש" ואת הבנות הכלואות בתוכו. האם היא זו שקובעת את עתידן של הבנות, צרכיהן ורצונותיהן, היא למעשה כמו "בעלת התוכי" שאומרת לתוכי מה לעשות.
יחד עם זאת היא כולאת גם את עצמה.
המוטיב מחדד ביצירה את שליטת האם בבנותיה מחד, כשם שבעל התוכי שולט בו. מאידך מדגיש המוטיב את כליאת האם ובנותיה ב"רכוש הנטוש", כפי שכולאים תוכי בכלוב .
ביבליוגרפיה
