זה עתה התפרסם ספר השירים של אריאלה ידידה ברגהש.
אל אריאלה התוודענו מעל דפי "הצופה", ומיד בלט בשירתה הקשר העדין והמיוחד לנוף ארץ ישראל, לפרחיה ולגידוליה.

אחד השירים הזכיר לי את נוף ילדותי, המושבה פרדס חנה, בשנותיה הראשונות של המדינה בעת השדות היו מלאים בפרחי בר: רקפות, כלניות ונרקיסים שאז עוד מותר היה לקטוף.

מקלעת נרקיסים:

ב"בן יהודה" בחנות פרחים
בחרתי נרקיסים
צהובים ולבנים-
הרחתי בהם אהבה

זהב וקצף ים לבן

מנרקיסים קלעתי מקלעת כתר-
חלה לשבת

בצאת שבת
קרבתים אל שולחן
הבדלה

בין קודש לחול
וריחם שכרני מיין-
הוליכני דרך

קניית טריויאלית של נרקיסים ברחוב בן יהודה לכבוד שבת הופכת לחוויה רגשית וחושנית. חוש הראייה מתמזג עם חוש הריח ויוצר תחושה של אהבה. ריח וצבע מעלים אסוציאציה לקצף ים לבן. גם חוש המישוש משתתף בחוויה רגשית זו. היא קולעת מהם מקלעת כתר מעין חלה לשבת. חזרה על הפועל "קלע" מעניק לנרקיסים חשיבות מלכותית כפי שאנו מתייחסים לחלות השבת.

כמעט שאין סימני פיסוק בין הבתים וזה יוצר תחושה של זרימה.

החוייה הרגשית זורמת ומתקשרת לצומתי הזמן בשבת לשלוש הסעודות ובצאת השבת לזמן ההבדלה. אז נועד לנרקיסים תפקיד מיוחד. ברגע התפר בין קודש לחול ריחם של הנרקיסים שותף להבדלה בה מברכים "בורא מיני בשמים" וריח זה משכר אותה כאילו שתתה את יין ההבדלה . תפקיד נוסף להם והוא מעין קריאת כיוון ודרך למשוררת.

היציאה אל החול, אל ימות השבוע, אל המירוץ היום יומי מצריך כוחות נפש גדולים וריחם של פרחי ארץ ישראל עשוי להעניק לאדם כוחות אלו.¹ בכוחם של היופי ושל הריח להעניק לאדם שלוות נפש ותחושה של אהבה לעולם.
גם הרקפת זוכה להתייחסות מיוחדת בשירתה של אריאלה בשיר "סגול":

מתקפלת מאתמול עד היום
למחר צומחת כרקפת.

בסגול המחמיא בשחור
השובר
מחיצה ומדה מעוכבות מראה

מתקפלת בגמישות ורדרדה
נחנקת מן האור הפרוץ המטרה
כמו לעבדה ושומרה

השיר פותח בתחושה של התקפלות והתכנסות של המשוררת, המשרה תחושת דיכאון. אולם ישנה תקווה לשינוי מצב זה לעתיד הקרוב מחר. אז היא תצמח כרקפת. הרקפת מאופיינת בצבעה הסגל שמקרין נעימות ותקווה והוא מחמיא בזמנים בו שולט הצבע השחור.
בקבלה הסגול קשור לספירת הבינה לכינויי המידות. כלומר, לצבע הסגול יש כוחות אלוקיים ויתכן שזו הסיבה לרצונה להידמות לרקפת.

בבית האחרון היא מתארת את עולמה הפנימי הרגיש והעדין שוב בהקשר לצבע הוורוד העדין והשברירי כשל הרקפת. היא מתקלפת בגמישות ורדרדה ונחנקת מן האור הפרוץ המפוזר בתכלית העולם. על האדם לאסוף ניצוצות אלו לשומרם ולעבוד על פיהם כמו שהיה צריך לעשות האדם הראשון כשהניחו הבורא בגן העדן.²

חוייה רוחנית עמוקה של חיפוש ניצוצות הקודש שהתפזרו בעולם בדרך באה לידי ביטוי חיצוני בהתבוננות ברקפת בצמיחתה המלכותית ובצבעה הוורוד.
ריבוי הפעלים: מתקפלת, מתקלפת, נחנקת מעידים על שפלות רוח וענווה בחיפוש האור והדרך בחיים היום יומיים . שוב כמו בשיר הקודם אין סימני פיסוק בין הטורים וכך מועצמת תחושת החיפוש והתהייה.
שירתה מתייחסת לעונות השנה שבארץ, לאביב לקיץ ולסתיו. היורה מכונה במטאפורה ייחודית: "טיפות יהודיות"( עמ' 25 )
החוט המקשר בין תיאורי הטבע הללו הוא נושא האהבה במובן העמוק של המילה. טיפות הגשם של היום החורפי חודרים לביתה ומחלחלים "אל חריץ של אהבה". (עמ' 26) גם בשיר "כשתלכי" מתקשרת קטיפת השיבולים למטאפורה מעניינת "שבולים עמוסי אהבה וכמוסי סוד" המצלול שנוצר על ידי החזרה המשולשת על העיצור ס' יוצר תחושה של מסתורין סביב צומח זה.
אף השיר "עלי כותרת" מייחס לפרחים את תכונת האהבה "לא אמכור עלי שלכת או פרחים של אהבה המתייבשים בחום"
שם הספר "רושמת שתיקה" לקוח מאחד השירים שבספר העוסק בארס פואטיקה של הדוברת בשיר:

רושמת שתיקה
בפנקס סודי
המונח פרהסיא

האוקסימורון בולט בטור הראשון. כיצד ניתן לרשום מצב של שתיקה? האבסורד גדל בשני הטורים הבאים. השתיקות נרשמות בפנקס שהוא סודי ומוצנע מעיני אדם אך למעשה הוא מונח בפרהסיא וכולם רואים אותו. מאבקו הפנימי של המשורר הוא אחד המוטיבים הידועים בשירה. הוא חש דחף עצום להתבטא ולכתוב שירה ולהטמינה במגירה הרחק מעין ביקורתית אולם במציאות הכללים החברתיים ופעמים הלחצים על המשורר מהווים אתגר לשתף את הקורא בחוויות שתיקה אלו וכך הופך השיר למשהו גלוי ומוכר. חיבוטי נפש אלו הם שיוצרים את האוקסימורון היינו שילוב בין שתיקה למילה.

השיר "מלה שותקת" מבטא מצב אבסורדי זה. השתיקה היא המצב ההפוך מהמילה. השתיקה מאפשרת למבול האותיות להשקות ולהרוות את החורבן הפנימי. תהליך הכתיבה הוא מייגע וסוחט מהמשורר כוחות נפש גדולים.³ השתיקה היא המצב הנפשי היוצר מעין ריחוק האומן והיוצר מיצירתו וכך מתממשת היצירה.
תהליך כתיבת השיר מופיע גם בשיר "שורה" בו היא מתארת את ילדותה כשלימדו אותה לכתוב בראשונה. אז לשורה היתה התחלה וסוף אולם עתה אין לשורה התחלה ואין לה סוף:

היא מרקדת בין זמנים בין טיפות יוצאת
מן הנפש ושבה אל מקומה
וקרוב למקומה. פעמים אף רחוק ממקומה.
ואין לי מקום
רק המקום לי
ומלכותי שמורה

והשיר מסתיים בתיאור המוצר המוגמר של השיר:

אצבעותי מן המנין עשו מלאכתם
והשורה מלאוה
ערוגה ופרחים

סיום השיר מזכיר את רשב"ג בשירו: "כתב סתיו".
מוטיב נוסף בשיריה הוא חיפוש הזמן. בשיר "מעבר לזמן" היא תוהה להיכן היא שייכת לאיזה מחלקי הזמן חברת? היא שואלת ותשובתה היא "לזמן השאוב מעברי". ואכן שירתה ספוגה ממקורות תנכיים : שאול המחפש אתונות (עמ' 10), אדם וחוה שומרים על גן עדן( עמ' 16), קין והבל (עמ' 64), איכה (עמ' 60) וכן מושגים כמו: סנפיר וקשקשת (עמ' 13).

חלקו השני של הספר נקרא "הזמינני אל היכלו" ובו שירי תפילה ואמונה.
בשיר "נושקת מזוזות" היא מתארת את הפעולה היום יומית הרגילה של נישוק המזוזה ומאירה אותה בהארה לירית:

נושקת את מזוזות הבית
פוסחת מאחת לאחת.
טעם מזבח עולה בשפתי
כלגימת ספסולי⁴ ניחוח

הפסיחה בין המזוזות מזכירה את פסיחתו של בורא עולם על מזוזות בתי ישראל במצרים⁵ וכך מתקשר החיבור המיידי לבורא עולם לאירועים היסטוריים מכוננים של עם ישראל. נוכחות הקב"ה היא ממשית ונוגעת בשפתיה על ידי דימוי הלגימה מספל קטן בעל ריח. השימוש במטאפורה "ספסולי ניחוח" מעצים את חוש הריח שמצטרף לחוש המישוש.
תחושה של אהבה ואסירות תודה היא חשה כלפי בוראה והיא מבטאת זאת במטאפורות מיוחדות מסביבתה הריאליסטית של ביתה, מטבחה ושולחנה בשיר "רק תפילה":

אל נא תרחיקני מקדרת תפילה.
הושחרו פני מחוץ
אבל עוד שירי חיוכי לבנים
ולשוני כמגל תקצור במילות.
מנחה ערבה.
דפיקות דם חלבי
מסתופפות בפרק- יד,
לשוב מ"איכה?"

חריש וקציר גם לאסיף זכיתני
ולא הספקתי ב"שני" לעטוף הביכורים
מלאה ידי משא נדיב
אמרתי יבוא אישי יעזרני.

הנה פקועות חסד ונדבה
הבאת אל שולחננו,
ואני אנה אני באה
להגיש בכורות תודתי מנימה מרנינה
רק אליך
תפלה

השיר פונה את בורא עולם בבקשה שלא ירחיקה "מקדרת תפילה". מטאפורה זו מקשרת בין עולמה הריאליסטי של בישול מאכלים בקדרות לבין בישול רוחני המתבצע בדרך של תפילות אליו. הקורא עדיין אינו מבין לאיזו קדירה היא מתכוונת. הטור השני מתאר את פניה החיצוניים בתיאור משדה הסמנטי של בישול. הקדרות משחירות תוך כדי בישול מהמגע המתמיד עם אש וכך גם פניה מושחרות, אבל עדיין נשארו "שירי חיוכי לבנים". החיוך הוא מנוגד לפנים המושחרות ומגלה את הלובן של השיניים. הלשון היא כמגל קוצרת במילים. כלומר, אף שהצבע השחור המרמז על תחושות שליליות מכסה את פניה, איבריה האחרים ממלאים את תפקידם כהלכה. הביטוי הציורי נלקח מהטבע. לשונה כמגל ממשיכה ליצר מילות תודה ערבים. הגוף ממשיך לתפקד ודפיקות הדם בפרקי ידיה מזכירות את שאלתו הראשונה של בורא עולם את האדם "אייכה" ? כלומר, האם מלאת את חובתך כאדם?

תיאורי הטבע בבית השני משמשים לתיאור מצבה הנפשי של הדוברת. היא מודה לבורא על שזיכה אותה לחרוש, לקצור ולאסוף את היבול. אלא שלא הספיקה לעטוף בשני⁶ היינו חוט אדום את הביכורים⁷ הקב"ה מילא בנדיבות את ידה. השני בולט בצבעו האדום הוא מעין תזכורת לדוברת להודות על כל הטוב שקבלה והוא המזכיר את חוט השני שהוציאה רחב דרך החלון והוא שהצילה. ישנה כאן תחושה של הצטדקות על שלא פרסמה ברבים את כל הטוב לו זכתה. היא מצפה שבעלה יעזור לה לשאת את המשא הנדיב שקבלו.

המטאפורה "פקועות חסד" בבית השלישי גם היא מתקשרת לעולם הצומח לפקעות של פרחים. החסד שניתן לה הוא פקעת שיש בה חיות וכוח לצמיחה ולגדילה. מטאפורה זו מעצימה את מתנות החינם שקבלה בחייה ואשר הגיעו אל שולחנה. ועל כן "אנה אני באה"⁸ לאן אבוא כדי להגיש לך את תודתי? שאלה רטורית שתשובתה נמצאת בשני הטורים האחרונים רק אליך תפילה. המצלול החוזר של האות א' מבליט את שמו של הבורא היחיד והאחד. השיר פתח בתפילה ומסתיים במילה זו וכך נוצר מבנה מעגלי.

עם סיום השיר מובנת פנייתה אל הבורא בתחילת השיר שלא ירחיק אותה מאותן מתנות שמים של הצלחה בעשייה היום יומית של בישול תוך כדי תפילה, בעשייה של חריש, של קציר ושל אסיף. לא ברור לקורא לאיזה יבול היא מתכוונת. האם זה יבול ממשי, פרי אדמה מהצומח או יבול רוחני של גידול ילדים למשל והצלחה בחינוכם. גידולים רוחניים אלו אלו מסתופפים סביב שולחנה כדברי המשורר דוד המלך:

"אשתך כגפן פוריה וילדיך כשתילי ביתך".⁹

ענוות הלב, שלווה כובשת ואסירות תודה על כל מתנות שמים מאפיינים את שירתה. התבוננות בסובב בקשב וברוחב לב והתייחסות לבריאה באהבה ובכבוד.
ניתן לומר שהקריאה בספר מהנה ומשרה רוגע תקווה ואמונה.
היטיב לבטא זאת המשורר איתמר יעוז קסט בכריכת הספר האחורית:
"יפה בעיני גם הביטוי האמוני הענוותני שבשירים אלה".

הערות:

1. על מוטיב הריח ומקומו בספרות ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור, אוניברסיטת בר- אילן, רמת -גן, תשס"א, עמ' 113 - 116.
2. בראשית, ב, טו: "ויקח ה' אלוקים את האדם ויניחהו בגן-עדן לעובדה ולשומרה".
3. ניתן להשוות חיבוטי נפש אלו למשוררים רבים כמו: ביאליק בשיר "לא זכיתי באור מן ההפקר" או רחל בשיר "ספר שירי" וכו'.
4. ספל קטן מספרות עברית חדשה.
5. שמות, בא יב, יג.
6. יהושע, ב, יח.
7. ביכורים ג, א. "כיצד מפרישין את הביכורים? יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה אשכול שביכר , רימון שביכר- קושרו בגמי ואומר:"הרי אלו ביכורים".
8. בראשית
9. תהילים, קכח, ג.

---