אסתר קנקה-שקלים מגדירה את עצמה כמשוררת לעת מצוא. בעבר שימשה כאוצרת לאומנות יהודית וכמנהלת המרכז למורשת קהילות ישראל במוזיאון ארץ-ישראל בתל-אביב. כיום היא מדריכה לאומנות יהודית ומורשת במשרד החינוך. דוקטורנטית באוניברסיטה העברית. אשה דתית אורתודוכסית בשנות החמישים לחייה.

עלתה ארצה מאיראן בגיל 4. גדלה בבית פרסי שמרני, ופרסמה שירים במסגרות שונות, כמו: באנתולוגיה "מאה שנים - מאה יוצרים", שיצאה לאור בשנת 1999, וכן בכתבי עת ספרותיים. הופיעה כמשוררת בכנסים אקדמיים. עדיין לא הוציאה לאור ספר שירה.

קנקה-שקלים מעידה שהשיר "שרקייה" הוא שיר אוטוביוגרפי. היא מוצאת דימיון בינה לבין סבתה שגדלה בעיר אספהאן. אספהאן לא נכבשה בידי זרים, ולכן לא הייתה נתונה להשפעות זרות. הנשים האספהאניות ידועות בצניעותן ובצייתנותן, ובעשיית רצון בעליהן. סבתה של המשוררת היתה דמות מרשימה ומוכשרת, שהקדישה עצמה, כמו נשים רבות באותו הדור, לגידול ילדים ולטיפול בבית.

אימה של קנקה-שקלים מעולם לא עבדה מחוץ לבית, אך סייעה לבעלה בחנות שבבעלותו, ואילו אסתר עצמה גדלה בחברת נערות אשכנזיות שרצו ללמוד, להתקדם ולפתח קריירה עצמאית, בעוד שמשפחתה הדגישה את ערך הנישואים, האימהות והבית.

היא למדה הוראה כדי שתוכל לשלב עבודה ואימהות, אך חשה שכישוריה השונים אינם מנוצלים.

לקח זמן עד שהבשילה בה ההחלטה לעזוב את ההוראה לטובת עבודה במוזיאון, שדרשה היערכות אחרת וכללה שעות עבודה ארוכות יותר מחוץ לבית.

קנקה-שקלים מתוודה: "אני חיה בין העולמות. יש בי שרקייה, יש בי רוח כזאת שאומרת לי: 'את מוכשרת ומסוגלת', אבל אני מוגבלת. נדרש לי אומץ רב לעשות את מה שאני רוצה, מול הערכים שחינכו אותי. קשה לפרוץ מבית כל-כך שמרני."

שרקייה/ אסתר קנקה-שקלים
סַבְתָּא, מֶה עָשִׂית עִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבָּך?
יָלַדְתְּ חֲמִשָׁה עָשָׂר
וְגִדַּלְתְּ עֲשָׂרָה (הַשְּׁאַר מֵתוּ)
וְיום-יום אָפִית אֶת הַלֶּחֶם
וְיום-יום חָיִית בַּקִּינָה שֶׁל חֲמותֵךְ
וּמָה אֶעֱשֶה אֲנִי
עִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבִּי
הַכְּבוּלָה בְּחֶבְלֵי רוּחַ מַעֲרָב
הַפְּרוּצָה לְכל רוּחַ
וְיֵשׁ מָעון לְתִינוקות וּלְנָשִׁים
וּמְטַפֶּלֶת לִילָדִים וְלִקְשִׁישִׁים
וְיֵשׁ מִיקְרוגַל וּמַדִּיחַ וּמְפַתֶּה
מַקְפִּיא וּמְעַרְבֵּל מַתְכּונִים יְדוּעִים
שֶל עוּגות וְטַעַם הַחַיִּים
וְיֵש זְמָן.
הֲמון זְמָן.
וְעִם הַשַּׁרְקִיָּה שֶׁבִּי, מָה אֶעֱשֶׂה, אִמָּא?

השיר "שרקייה" בוחן את מושג ה"נשיות" על גלגוליו השונים במרוצת הדורות באמצעות השוואה בין שלושה דורות נשיים: סבתא, אם ונכדה. הנכדה הנבוכה מבקשת לפרש את המציאות על-ידי התבוננות בחייה של סבתה, אך הדור השתנה ואין היא יכולה להקיש מתקופה לתקופה. לפיכך נאלצת הנכדה להגדיר מחדש את נשיותה כאישה החיה בעידן המודרני, אך שומרת על ערכי מסורת העבר.

זהו שיר המבטא תהייה, חיפוש דרך והתלבטות פנימית של דוברת המבקשת תשובה לשאלה "מה אעשה עם השרקייה שבי?"

"שַׁרְקִיָּה", מילת מפתח להבנת השיר, מופיעה בו ארבע פעמים ופירושה: "רוח קדים, רוח חמה וספוגת אבק הבאה בעיקר ממדברות אפריקה" (מילון אבן-שושן).

מקור המילה בערבית (שַׁרְק = מזרח).

"שרקייה" הוא מונח גיאוגרפי טהור, ההופך בשיר לסמל.

סמל, על-פי המונחון לספרות של אשר ריבלין, הוא: "משהו העומד במקום משהו אחר. 'משהו' זה יכול להיות מילה או ניב, שם של אדם, מקום מוצג, בע"ח עץ וכו', שיש לו משמעות עצמית משלו, אבל הוא נתפס גם כמייצג וכממחיש תכונה או רעיון, רגש או שאיפה, מושג או פעולה אחרים."

את השרקייה כסמל לאנרגיה נשית, ליכולת, לכישורים שמבקשים לפרוץ החוצה, אך נחסמים על-ידי המסורת, שאינה רואה בעין יפה סטייה מן הנורמה המקובלת (ייתכן שהאנרגיה הנשית נחסמת על-ידי התרבות המערבית שלא מאפשרת לה ביטוי אמיתי).

השיר נפתח בשאלה המופנית לסבתה של הדוברת: "סבתא, מה עשית עם השרקייה שבך?" השרקייה משותפת לסבתא ולנכדה ומקשרת ביניהן. שאלה זו זוכה למענה ולתשובה ברורה. הסבתא ניתבה את אותם כוחות נשיים ללידה וגידול ילדים, תוך התמודדות עם מותם של חמישה מילדיה (בדורות הקודמים, תמותת תינוקות סמוך ללידה ובגיל צעיר הייתה שכיחה עקב תשתית רפואית לא מפותחת ותנאי סניטציה גרועים). היא אפתה את הלחם, שהוא מזון חומרי ובסיסי. אפיית הלחם נעשתה בקביעות, והדוברת מדגישה זאת במלים "יום-יום". כמו כן היא חייתה בקרב חמותה. באותם ימים כלות היו נסמכות עם בעליהן לשולחן ההורים וחיו חיים משותפים, תחת קורת-גג אחת, לטוב ולרע.

מן הבית הראשון עולה כי הסבתא מילאה את תפקידיה המסורתיים של האישה בתוך כותלי ביתה:

ילודה וגידול מספר רב של ילדים.
תחזוקת הבית שמיוצגת באמצעות אפיית הלחם.
מגורים משותפים עם ההורים וטיפול בהם.

המטאפורה "חיית בקינה של חמותך" ממחישה את מערכת היחסים הטעונה שהתקיימה בין סבתה של הדוברת לחמותה. "קינה" במשמעות של שיר אבל ועצבות הנאמר בדרך-כלל על המת. נרמז, לפיכך שהחיים המשותפים במחיצת החמות היו בלתי אפשריים עבור הסבתא. החזרה על המילים "יום-יום" מדגישה את הסבל הרב אותו חוותה הסבתא ואת חוסר היכולת לשנות את מצבה.השימוש במילה "קינה" מהדהד לדובר גם את המשמעות הבסיסית והראשונית של בית - קן, היותו מקום בטוח ומוגן. בכך מועצם הניגוד בין ציפיות הקורא לבין המציאות המתוארת.

הבית השני נפתח באותה השאלה, המופנית אל הדוברת עצמה: "ומה אעשה אני עם השרקייה שבי". בסבתא ובנכדתה מפעמת אותה הרוח, אך ההבדל ביניהן בולט. בעוד הסבתא ידעה כיצד לתעל את הכוחות שבה לאפיקים המקובלים בדורה, הנכדה איננה יודעת כיצד לנהוג. שאלתה נותרת ללא מענה.

השרקייה הטמונה בדוברת "כבולה בחבלי רוח מערב". שרקייה היא רוח, רוח נעה ממקום למקום. אך הרוח כבולה - מצב המנוגד לטבעה. זהו אוקסימורון: ציור לשוני המצרף מושגים או ביטויים סותרים או סותרים-לכאורה, לשם הגברת הרושם וההפתעה.

הרוח המזרחית מבקשת לפרוץ החוצה, אך נחסמת ע"י רוח מערב. הרוח המערבית כובלת, חוסמת, אך באותה העת הינה "פרוצה לכל רוח", כלומר פתוחה.

המאבק בין הרוחות הוא מאבק מטאפיזי בין תרבויות. מתחוללת מלחמה פנימית על גורלה של השרקייה - האם יש להפנות את הכוחות הנשיים לשמירה על מסורת העבר, למילוי תפקידיה של הדוברת כמקובל בחברה המזרחית, וכפי שסבתה קיימה הלכה למעשה, או שמא עליה להתמסר דווקא לרוח המערבית העכשווית, לתרבות המערב שדוגלת בקדמה ובהגשמה עצמית של האשה?

נדמה כי במאבק המתחולל לנגד עינינו גוברת הרוח המערבית על הרוח המזרחית ומאיימת לערער את יסודותיה. עפ"י המודל הנשי המזרחי הקלאסי, אשה נמצאת בבית ומספקת שירותים למשפחה. במודל המערבי, הקשור לעליית הפמיניזם, אישה מפתחת קריירה ורוכשת עמדה מקצועית וכלכלית. ההתנגשות בין הרוחות היא בלתי-נמנעת.

את המטאפורה "פרוצה לכל רוח", ניתן להבין בשני אופנים: במשמעות חיובית, לפיה הרוח המערבית מתאפיינת במידה רבה של פתיחות וקבלה. מצד שני, פתיחות זו טומנת בחובה סכנה, שכן היא פתוחה "לכל רוח", כלומר מהווה כלי קיבול ללא סלקציה וללא סינון של השפעות שליליות. הליכה ברוח זו עלולה לגרום לפריצות, להתנהגות בלתי-מוסרית, שסופה אבדון.

הדוברת חשה שצד אחד בה נוהה אחר המסורת ושמירתה, אך צד אחר מבקש לחיות חיים עצמאיים בעולם המערבי, השונים מאוד מן החיים המסורתיים של הדור הקודם.

השרקייה נכבלת בעזרת חבלים שמקורם ברוח מערב (חֶבֶל במשמעות של מלכודת העשויה חוטים קלועים).

הבית השלישי מתאר את העידן המערבי, המודרני על מאפייניו השונים, תוך הבלטת השוני העצום בין דור הסבתא לדור הנכדה. העולם התקדם בצעדי ענק. השינויים ניכרים בשלושה תחומים:

החיים המודרניים מעמידים בפני האשה מבחר מסגרות ומוסדות מוסדרים, כגון: מעון לתינוקות, מטפלת לילדים ולקשישים. אם בעבר נאלצה האשה לשאת לבדה בעול גידול הילדים וההורים הקשישים, הרי שכיום היא יכולה להיעזר במוסדות מתאימים, שיחלקו עמה בנטל.

טכנולוגיה מתפתחת - בימינו קיימים שלל מכשירים חשמליים מתקדמים אשר חוסכים למשתמש בהם זמן יקר וכוחות פיזיים, כדוגמת המיקרוגל, המדיח, המקפיא והמערבל, הקשורים כולם למטבח.

האשה המודרנית איננה צריכה לעמוד מדי יום במטבח, לבשל ולאפות במשך שעות ארוכות. היא יכולה להקפיא את המזון, להפשירו ולחממו תוך דקות ספורות (מקפיא-מיקורגל). המערבל מערבב את חומרי המזון. ניתן לשמוע במילה "מערבל" גם רמז למצבה הנפשי המסובך של הדוברת .

שפע זמן פנוי. המילה "זמן" חוזרת פעמיים ומדגישה את יתרונה של הדוברת על-פני סבתה. הסבתא היתה עסוקה כל היום בילדיה ובדאגה לבית, ולא נותר לה זמן פנוי. לנכדה יש "המון זמן" עובדה המעוררת את השאלה כיצד לנצלו?

המילים "המון זמן" יכולות להתפרש באופן אירוני, שהרי האשה המודרנית ממלאת שני תפקידים בו זמנית. היא עסוקה בבית ומחוצה לו וביממה אחת יש רק 24 שעות...

המילה "זמן" מתקשרת לנאמר בספר קוהלת: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים". (קהלת ג'). בפסוקים אלו מדגיש המחבר את חשיבות מציאת האיזון כדרך חיים (עת ללדת ועת למות... עת לבכות ועת לשחוק") ייתכן שנרמזת כאן התשובה לשאלה המרכזית "מה אעשה עם השרקייה שבי?" - יש למצוא את האיזון המתאים בין אימהות ובין הצורך בהגשמה עצמית.

בסוף המשפט "ויש זמן. המון זמן." מופיעה נקודה. זהו הניקוד היחיד בשיר (פרט לסימן שאלה). הנקודה עוצרת בעד שטף הדיבור ומנוגדת לשפע הזמן.

הזמן הרב, העומד לרשות האישה, מאפשר לה לעצור ולהרהר בכוחות שטמונים בה.

במילה מַדִּיחַ רומזת הדוברת למֵדִיחַ הכלים כמכשיר חשמלי, אך הניקוד השונה מעניק לו משמעות מאיימת.

עודף הזמן המקל על חייה של האשה המודרנית עלול להדיח ולפתות אותה מדרך הישר. אשה עלולה להזניח את ילדיה ולהפקיר אותם שעות רבות בידי מטפלת זרה. היא יכולה להותיר את הטיפול בקשישים בידיו של מטפל סיעודי או בית-אבות ולהתנער מאחריותה לדור ההורים.

עודף הזמן יוצר שניות, והאשה המודרנית נתבעת להגדיר מחדש את זהותה כאם וכאדם (המילים "מדיח" ו"מפתה" מתקשרות למילה "פרוצה" מן הבית הקודם, ומביעות את הסכנה הרובצת לפתחה של האישה המודרנית, המוסטת מתפקידה המקורי).

אם בעבר נדרשה מומחיות לבישול ולאפייה והמתכונים נשמרו באדיקות בידי ה"סבתות", הרי שכיום המתכונים ידועים וניתן לפתוח שלל ספרי בישול ואפיה. אפיית הלחם בבית הראשון מקבילה ל"עוגות", הנחשבות למותרות. הדור הקודם הסתפק באכילת לחם כמוצר יסוד. בעידן השפע המודרני, העוגות מחליפות את הלחם.

האמירה "מתכונים ידועים של עוגות וטעם החיים" אירונית. האומנם ישנו מתכון ידוע לטעם החיים בימינו? זוהי חזרה לשאלתה הבסיסית של הדוברת העומדת במרכז השיר "ועם השרקייה שבי, מה אעשה?" היא איננה יודעת כיצד לנהוג משום שאין תשובה אחידה ו"טעם החיים" אינדיבידואלי ומשתנה למאדם לאדם.

השימוש בצמד המילים "טעם החיים" מרמז לפרסומת הידועה של חברת קוקה קולה, בה עבר המונח מהתחום המטפאיזי והפילוסופי להגדרתו של מוצר עממי הנקנה בפרוטות.הרדוקציה החמורה באה לידי ביטוי באמירה הסמויה לפיה ניתן לרכוש את "טעם החיים" המיוחל.

בדור הקודם, נשים חיו בהתאם למוסכמות החברה. בדורנו, כל אישה מנהלת את חייה כראות עיניה, ואין בהכרח צורת חיים אחידה לכלל הנשים (ישנן נשים שבוחרות במודע לא להינשא ואף לא ללדת ילדים. ישנן נשים שמקדישות עצמן לפיתוח קריירה. ויש נשים שממשיכות את מסורת העבר ובוחרות שלא לעבוד מחוץ לבית).

השיר נפתח בשאלה ומסתיים בשאלה, ובכך הסיום מעגלי: "ועם השרקייה שבי, מה אעשה, אמא?" השאלה נותרת ללא מענה והסיום הוא סיום פתוח.

אין תשובה אחת. אין מתכון ידוע מראש. כל אישה צריכה להשתמש ב"שרקייה" שלה כראות עיניה. המענה הנכון לשאלה הוא אישי, אינדיבידואלי. הנכדה צריכה לסלול את הדרך להגשמת ה"שרקייה" שבה, באופן המתאים לה. עליה למצוא את המענה בעצמה. איש אינו יכול להחליט עבורה. רק היא לבדה תעצב את הרוח הנשית הגלומה בה והדבר נתון בידיה. כיום, אישה עובדת אינה פטורה ממטלות הבית והאחריות לטיפול בילדים רובצת גם על כתפיה. קשה לממש את כל התפקידים בו זמנית. בכדי למצוא את האיזון, אישה צריכה לעשות החלטות וויתורים מול סולם הערכים שלה ומול עולם משתנה.


השיר "שרקייה" מושפע משירו הידוע של המשורר ר' יהודה הלוי "לבי במזרח" ומנהל עמו דיאלוג.

"לבי במזרח" הוא שיר געגועים וכיסופים לארץ ישראל. הוא נכתב במאה השתים-עשרה לספירה. הדובר מתאר את נפשו המצויה בציון שבמזרח בעוד גופו מצוי בספרד שבמערב.

הדובר בשיר חי במצב חצוי, שבו הגוף נמצא במקום אחד ואילו הנפש נתונה למקום אחר.

בעוד שבשיר "לבי במזרח" החצייה היא פיזית, גיאוגרפית - בין מזרח למערב - בשיר "שרקייה" החצייה היא פנימית - בין הרוח המזרחית לרוח המערבית, בין המסורת לחידוש, בין עבר להווה, בין ישן מול חדש.

בשיר "לבי במזרח" הלב במזרח והגוף "בסוף מערב". בשיר "שרקייה", המזרח מצוי בלב, והגוף נטוע בעולם המערבי. נדמה כי חוט אחד קושר בין דורו של ריה"ל לדורנו אנו. ריה"ל מבטא קרע בין הגוף לנפש. גם כיום האדם המודרני, במיוחד האישה, חשים קרועים. אווירה של קינה שוררת בשיר "לבי במזרח". הקינה מקורה בדיכאון הנפשי של האדם המנוע מלעלות ארצה. המילה "איכה" מדגישה את הסגנון הקינתי. בשיר "שרקייה" מוזכרת המילה "קינה" המתארת את המגורים במחיצת החמות.