כותרת הספר "למי שאספני" מכניסה אותנו לאוירה של חיים לא נורמאליים. חיים בהם אדם אינו מתנהל בעצמו. חיים במנוסה, במחבוא, במצב שבו צריך לאסוף אותו. במהלך השירים, כשמתברר שאותו אדם הוא תינוקת, ה"אֲסָפַנִי" הופך למשהו יותר שברירי, יותר בלתי אפשרי.
ואכן, המציאות שמתוארת במחזור השירים הזה של לאה נבנצל היא מציאות הזויה ובלתי אפשרית.

אֲבִי עָלָה בְּלֶהָבָה
בְּלִי רֶכֶב וּבְלִי פָּרָשִים
וְאִמִּי אָחֲזָה בּו מֵרְצונָה.

אָבִי ואִמִּי עֲזָבוּנִי
לְמִי שֶאֲסָפַנִי. [עמ' 20]

בשיר "תסריט" (ראה בהמשך) מופיע סיפור חייה של הדוברת, כשהוא משולב עם שאלות שמעצימות את הסיטואציה הכמעט-בלתי נתפסת: ילדה קטנה שמונחת בתוך סל על פסי הרכבת. האִזְכּוּר למשה הקטן ביאור אינו עוזר לפעוטה שעל פסי הרכבת, שכן בשיר זה אין אחות שניצבת בין קני הסוף. השיר פותח בשאלה:

"מָה הֵם תְּנָאֵי הַפְּתִיחָה שֶל
חֲבִילָה עֲטוּפָה מַלְמָלות
עַל פַּסֵּי רַכֶּבֶת
בְּתוךְ סַל
וְרַק
הַשֵּם בְאותִיות מְסֻלְסָלות
הוּא
הַנּותֵן תּקֶף לְקִיוּמָהּ". ["תסריט",עמ' 14]

כבר בתחילת השיר ניתן להבחין בהבדל שבין "חבילה עטופה מלמלות" ובין חבילה רגילה. החבילה הזאת אינה נמצאת בדוכני הדואר, אלא במקום הכי פחות בטוח לחבילה: על פסי הרכבת. לשון הצְפָנים ("פַּסֵּי רַכֶּבֶת") מכניסה אותנו למציאות השואה. ובכן, החבילה הזאת היא חבילה-אנושית, שבימים נורמליים נראית כמו נסיכה אהובה ומפונקת, וכעת היא נמצאת במקום הכי לא מתאים לה. ובכן, שואלת הדוברת: מה הם תנאי הפתיחה של חבילה שכזאת?

בבית הבא מתגודדים סביב ה"חבילה" הזאת כפריים. האם הכפריים יזיקו לה? יצילו אותה? מתברר "כִּי בְּעֵת כָּזאת / גַּם "תִּינקֶת / הִיא שֵם שֶל פַּחַד". החבילה מזוהה כעת כתינוקת. בעת כזאת הרגשות אנושיים מתבלבלים. תינוקת (או: הצלת תינוקת) יכולה להוות איום. יחד עם זאת האִזְכּוּר לפסוק במגילת אסתר "כִּי אִם החרש תחרישי בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר", יוצר איזשהו רמז לפתרון נִסִּי.

ואכן, בהמשך השיר, נמצא פתרון: היו מי שעברו את מחסום הפחד, וה"חבילה", שזוהתה כ"תינוקת" - מצאה בית, וכעת היא "תִּינקֶת יְהוּדִיָה / נִמְשֵית מִן הַדָּם / וּמֻטְבֶּלֶת לְנַצְרוּת",
וגדֵלה כילדה נורמלית עם הורים

נְטוּעָה / בֵּין גֶּבֶר וְאִשָּה
כְּמו מַלְאָכִים
מִימִינָה וּמִשְמאלָה". [שם, עמ' 15]

היא ניצלת מגורל של חבילה על פסי הרכבת, מוטבלת לנצרות, סרט לבן בשערותיה, ומעניקה למציליה, זוג חשוך ילדים, "אושֶר זְמַנִּי / שֶל שַיָּכוּת". והם "אוּלַי הועִידוּהָ / לִרְעות אַוָּזִים / בִּכְפָרָם / מִשְעֶנֶת זִקְנָתָם". בשלב זה, כשתנאי הפתיחה הִשְתַּנוּ, שואלת הדוברת: מה הם תנאי ההמשך של ה"חבילה" שכעת היא ילדה נוצריה כפרית רגילה שברגילות? לאן מוּבָלים חייה?

סוף השיר כבר מצייר לנו מציאות אחרת: הילדה בת החמש "הַמּוּצֵאת אֶל אַחֶיהָ / לִרְאות בְּסִבְלותָם" - נִתְלֶשֶת מהבית שהיה לה, נלקחת, שלא ברצונה ("מוּצֵאת"), שזו חווייה טראומטית כשלעצמה - שוב אל התחלה חדשה. אבל ההתחלה הזאת קשורה לזהות האמיתית שלה ("אַחֶיהָ"). אם בשלב הקודם ההצלה של התינוקת היהודיה היתה קשורה לשינוי זהותה ("תִּינקֶת יְהוּדִיָה... מֻטְבֶּלָת לְנַצְרוּת"), הרי שכעת היא "מוּצֵאת אֶל אַחֶיהָ", מגיעה למקום הנכון לה' גם אם אין היא מרגישה כך, בשעה שהיא נתלשת מ"הוריה" הכפריים. האיזכור למשה ("ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם") מהווה מעין תשובה לתחילת השיר "מָה הֵם תְּנָאֵי הַהֶמְשֵךְ/ בְּאֵין אָחות/ בֵּין קְנֵי הַסּוּף/ וְרַק/ שוטֵר פּולָנִי/ עומֵד/ לִרְאות מַה יֵעָשה לָהּ": הדמיון למשה כאן אינו בסיטואציה המסוכנת של "חֲבִילָה עֲטוּפָה מַלְמָלות" ואחות עומדת מרחוק לדעת מה ייעשה לו, אלא בשליחות הציבורית.

ואכן, בסיום השיר השאלה מִשתנָה: לא עוד "מָה הֵם תְּנָאֵי הפְּתִיחָה", וגם לא "מָה הֵם תְּנָאֵי הַהֶמְשֵךְ", אלא: "מָה הֵם תְּנָאֵי הַשְּלִיחוּת" [הדגשה שלי - ד.ס]. כאן כבר נכנס מימד פילוסופי, שמנסה לראות בסיפור האישי (ואולי גם במישור הכללי) איזושהי משמעות. נראה לי שבשירים בהמשך הספר ניתנת תשובה לשאלה זו:

הָיִיתִי שָם בֵּין הַמֵּתִים
וְלא יָדַעְתִּי לְמִי אֲנִי
וְאָמַרְתִּי
לִמְתִים אֶהְיֶה עֵדוּת
[...]
וְחטֶר צָעִיר פָּרַץ וְעָלָה
וּמִמֶּנוּ חֲמִישָה עֲלֵי כּותֶרֶת
כְּדָם
כִּי זֶה קול הָאָדָם" [שם, עמ' 43]

את שירי הספר פותחת תחושה של אסון גדול. בשיר "ברית מלח", שמוביל אותנו באסוציאציות שלו להחרבת סדום ולאשת לוט, מתוארת מנוסה מטורפת אל ההר, בה אין זמן וגם אסור להביט אחורה.

"אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמוד / פֶּן תִּסָּפֶה". ["ברית מלח", עמ' 3]

תחילתו של השיר מתארת את הזוועה. זוהי דרך חד-כיוונית, שאם תעצור לרגע (לנוח, לנשום אויר) או אם תביט אחריך (אולי לחפש אבא, אחות) - זה יהיה סופך, כמו אשת לוט. כותרת השיר "ברית מלח" מהווה כאן איום מוחשי.
אבל המשכו רומז גם לזמן אחר. כשהאיום המיידי של "פן תִּסָּפֶה" ייעלם, אז ניתן יהיה להביט אחור בלי פחד, ואולי לנסות להבין מה קרה.

"וּבְבא הַיּום
בּו יִתְפַּשֵּט הַמֶּלַח
מִנְצִיבוּתו
וּבָא בִּבְרִית
מֶלַח

יָדועַ תֵּדַע
הִגִּיעָה הַשָּעָה
לְהַבִּיט אָחור
לְלא מורָא
פֶּן תִּסָּפֶה" [שם]

שיר זה מתאר תחושה שקשורה לחווייה קונקרטית, אבל הוא גם מבטא את המַהֲלָךְ של כל הספר: אם תחילתו מְתאֶרֶת זוועה, הרי שבשיר שפותח במילים "הייתי שם בין המתים" (עמ' 43), נמצאת הדוברת במקום אחר, במַקום של העֵדוּת, במקום שבו יש המשך לאדם (בדמות חמישה עלי כותרת, חמישה ילדים), לא סוף:

הָיִיתִי שָם בֵּין הַמֵּתִים
וְלא יָדַעְתִּי לְמִי אֲנִי
וְאָמַרְתִּי
לִמְתִים אֶהְיֶה עֵדוּת.
...
בִּקְרב אֵלַי לַהַט הַחֶרֶב הַצּורֶפֶת
כְּּשֶדָּם בְּדָּם נָגַע
וְחטֶר צָעִיר פָּרַץ וְעָלָה
וּמִמֶּנּוּ חֲמִישָה עֲלֵי כּותֶרֶת
כְּדָם
כִּי זֶה קול הָאָדָם. [עמ' 43]

דוקא בשיר ששמו "התחנה טרבלינקה" (עמ' 32) מופיעה נחמה. הנחמה בשיר זה משולבת עם הכותרת הכי טעונה שקשורה לשואה: התחנה הסופית, טרבלינקה, אומרת הדוברת להוריה, זוהי תחנה סופית שלכם, אבל למשפחה שלכם יש המשך. זוהי אולי תשובה לשאלה שסוגרת את השיר "תסריט": "וַעֲדַיִן תּוהָה / מָה הֵם תְּנָאֵי הַשְּלִיחוּת". טרבלינקה הופכת מתחנת-מות לתחנת-רדיו עם בשורה מיוחדת.

[את השיר הזה אני מציעה לקרוא כשברקע השיר של פוליקר "כאן התחנה טרבלינקה"]

טְרֶבְּלִינְקָה,
תַּחֲנָה אַחֲרונָה שֶלָּכֶם,
אֵיךְ אֶפְשָר לְשַדֵּר לְשָם?
[...]
אוּלַי
דֶּרֶך שָם
אֶפְשָר לְשַדֵּר
לְבַשר לָכֶם
שֶנֶּכְדַּתְכֶם הָרִאשונָה
עומֶדֶת לְהָקִים
בַּיִת.

ולא פחות מכך "תנאי השליחות" מופיעים בשיר "קיטלוג" (עמ' 51), שבו היא תוהה "לְאֵיזֶה דּור אֲנִי שַיֶּכֶת / רִאשון / שֵנִי / או שְלִישִי ". מול התהייה בבית הראשון, ישנה בקשה מאוד ברורה בבית השני:

וְרַק כְּשֶהָרֵאוּת אֵינֵה לְקוּיָה
לְהַבִּיט
לְחַבֵּר רֵאשִית לְאַחֲרִית
אֲנִי מְבַקֶּשֶת
אַל תַּכֵּנִי
לִשְכּח.

על הספר "למי שאספני"

אני ממליצה לעיין או ללַמֵּד שירים נוספים מתוך הספר "למי שאספני" (הוצאת "עקד"):

ברית מלח - עמ' 5
תסריט - עמ' 15-14 (עמ' 4 בדפים אלה)
אבי עלה בלהבה - עמ' 20
התחנה טרבלינקה - עמ' 32
הייתי שם בין המתים - עמ' 43
קיטלוג - עמ' 51


הערה: בספרהּ השני של המשוררת, "כַּדּוּר מֻשְלָם הָאַגַפַּנְתּוּס" (בהוצאת "עקד"), שנראה מנותק מעולם השואה המתואר בספר "למי שאספני", עולה אותה מציאות גם מתוך שירים שמשקפים עולם של יום יום.