שנים לא-מעטות לפני שהחלו אברהם שלונסקי ולאה גולדברג, חבריו של נתן אלתרמן לאסכולה, לשלוח ידם בכתיבה לילדים ולנוער, כבר עלה בידו להרים תרומה נכבדה משלו לספרות הילדים העברית. סמוך לשובו מלימודיו בצרפת, בשנת 1932, הוא החל לשלוח ידו בחיבורם של שירים ודקלומים, והם נתפרסמו לעִתים מזומנות - לקראת החגים בעיקר - במוסף לילדים של דבר (וכן בעיתון כלנוע שבו הועסק באותה עת). במקביל, נִפנה אלתרמן גם לתרגומן של יצירות מופת מן הסיפורת העולמית, והן ראו אור בסדרות פופולריות לילדים ולנוער של הוצאת שטיבל. כן החל בחיבורן של מעשיות מחורזות, כדוגמת זה היה בחנוכה (שנועדה לימים גם בשם נס גדול היה פה, יצירה ששימשה בזמנה לצורכי המחָזָה בגנים ובכיתות הנמוכות); ואף החל בתרגומם מרוסית של שירים ומערכונים, ואלה נתפרסמו במקראות של בתי-הספר העממיים.

יש להניח כי פנייתו זו של אלתרמן הצעיר לענף ספרות הילדים נבעה קודם כול ממניעים ביוגרפיים - מעשיים ואידאולוגיים - שנכרכו אלה באלה לבלי הפרד. שורשיהם נעוצים בבית אבא: אביו של נתן, יצחק אלתרמן, היה כידוע מחלוצי גן הילדים העברי ומקובעי דפוסיו. בעלומיו לימד האב בבית הספר העברי "המתוקן" בוורשה, מיסודו של אהרן ליבושיצקי, שהיה המשורר הראשון שכּתב ופרסם שירים מחורזים ושקולים לגיל הרך בשפה העברית. יצחק אלתרמן פתח גן ילדים עברי בוורשה בשנת 1909, אחד הראשונים מסוגו, ובו לימד את חניכיו הרכים על-פי שיטת פְרֶבּל, שעיקרה משחקים סמליים, דקלומים, חידות, מערכונים מחורזים, שירים וריקודים, על-פי סדר מחזורי קבוע. בשנת 1910, היא שנת הולדתו של בנו נתן, יסד יצחק אלתרמן "קורסים פרבּליים" לגננות עבריות, ואלה הקימו גני ילדים עבריים בוורשה ובנותיה. באותה עת לא שררו בוורשה כל אותן הגבלות חמורות על החינוך העברי שהטיל ברוסיה עצמה המשטר הצארי הרופף של טרם ימי המלחמה. על כן נדדו אליה אנשי חינוך מובהקים, שגדלו ונתחנכו ברוסיה, כדוגמת יצחק אלתרמן ויחיאל הלפרין, אביו של המשורר יונתן רטוש, והקימו בה את גני הילדים הראשונים ששפתם עברית.

בוורשה פרסם יצחק אלתרמן בשנים שבין מהפכת הנפל של 1905 לבין מלחמת העולם הראשונה גם את ספרו משחקים פרבּליים (1913), שכּלל שירים, משחקים ומערכונים לגני ילדים ולבתי ספר. עם פרוץ המלחמה העביר את "הקורסים הפרבּליים" שלו למוסקבה, שבּה התפתחה פעילות ענפה בכל תחומי תרבות ישראל, הודות לסניף "תרבות" שפעל בה. אחר-כך עבר לאודסה, וביחד עם יחיאל הלפרין יסד באודסה סמינר לגננות. כאן הוציאו השניים לאור את כתב העת שבעריכתם המשותפת - הַגִּנָּה - דו-ירחון לענייני גן-הילדים (1918). בין משתתפיו של ביטאון חלוצי זה היה ח"נ ביאליק, שהחל אז לכתוב לגיל הרך והִתמיד בכך עד יומו האחרון. השנים שבין שתי מלחמות העולם היו שנות פריחה בתחום ספרות הילדים העברית. אפילו שירי הילדים של ביאליק "הקשיש" לא חוּבּרו ברוּבּם אלא בשנים שלאחר המלחמה והמהפכה. הם נאספו לראשונה בספר רק ב-1934, לאחר שנתן אלתרמן הצעיר כבר החל לפרסם משיריו לילדים בעיתונות הארץ-ישראלית.

ואם לא די במסכת עיסוקיו של האב בתחומי החינוך לגיל הרך וספרות הילדים העברית, הרי שגם דודו של נתן אלתרמן, אחי אמו, שלמה זלמן אריאל, הידוע בכינויו "ז' אריאל", עסק בהוראה ובספרות ילדים ונוער. הוא חיבר, ערך ותרגם ספרי ילדים רבים, ביניהם ספרי לימוד פופולריים, שרוב ילדי ישראל התחנכו לאורם. ביחד עם לוין קיפניס ערך ז' אריאל את ספרי מקראות לבתי ספר, שנפוצו למן שנת תרצ"ג ואילך במהדורות רבות. בחוגי הסופרים והמחנכים נודע שמו כפופולריזטור נלהב של אגדות הילדים בזכות עשרות מעשיות שתרגם מלשונות אירופה ומאגדות חז"ל, ועיבדן לעברית "קלה" ומושכת לב, כדי להכשירן לקורא הצעיר. בין ספריו ראוי לציין את הקובץ 101 מעשיות, אגדות וסיפורים (תל-אביב 1930), שנדפס בלוויית ציורי צבע גדולים, והיה בלי ספק הקובץ הגדול והמרשים מסוגו שיצא עד אז בעברית. ז' אריאל היה גם בין עורכי האנציקלופדיה לילדים מעיין, ועורך ספרי מקראות ישראל, שהיו במשך שנים רבות ספרי הלימוד הנהוגים ברבים מבתי הספר הממלכתיים בישראל. בתוכם ניתן לאתר אחדים משיריו הקצרים לילדים של נתן אלתרמן, שהיה מוּכּר בציבור, בעיקר בזכות כוכבים בחוץ ובזכות "שירי העת והעיתון" שלו, אך שמעו טרם הגיע עד אז לאוזני הקורא הצעיר.

ז' אריאל אף תרגם ועיבד ספרים רבים למען הקורא הצעיר, ובהם ספריהם של צ'רלז דיקנס, לב טולסטוי וּויקטור הוגו. כמו כן תרגם ספרונים רבים של מעשיות לילדים להוצאת "קופת הספר", והיה בין עורכי "עיינות" - סִדרת חוברות לתלמידי הכיתות הנמוכות. הוא עודד את אחיינו הצעיר, שזה אך חזר מלימודיו בצרפת, לתרגם לצורכי פרנסה ספרי ילדים ונוער; ואכן נתן אלתרמן "הרים את הכפפה", ותרגם לעברית את הרומנסה הפרהיסטורית המלחמה לאש מאת ז"ה רוני (Rogny), הבכור בין שני סופרי הרפתקאות צרפתים שנשאו שם זה. הספר ראה אור בהוצאת שטיבל בשנת תרצ"ג (1933), והצית את דמיונם של רבים (לימים, אִזכּר אלתרמן את הפראים כחולי השיער, גיבורי הרומנסה של ז"ה רוני, בשירי כוכבים בחוץ). כן תרגם אלתרמן הצעיר את רֶדי הזקֵן, ספרו של רב החובל האנגלו-אמריקני פרדריק מריאט (Marryat), שראה אור בעברית בשנת תרצ"ה (1935) בספריית "שֵׁם" - ספרייה מנוקדת לילדים של הוצאת שטיבל-מצפה. אפשר שזלמן אריאל אף עודד את אחיינו הצעיר לתרגם מיידיש את משליו של אליעזר שטיינברג, שיצאו בספר חרוזים ומעשיות בשנת תש"ג. כן תרגם אלתרמן מאנגלית את שירי הילדים הכלולים בספר פו הדוב מאת אלן אלכסנדר מילֶן (תש"ג), ומרוסית תרגם את המעשיות המחורזות לילדים של קורנֵי אלכסנדר צ'וּקובסקי לימפופו (תש"ג) וברמלַי (תש"ו). להצלחה מיוחדת זכו תרגומיו לשירי הילדים של קדיה מולודובסקי פתחו את השער (תש"ה) ולסיפורו-מחזהו של הנס כריסטיאן אנדרסן הזמיר (1963). בספרו לילדים (ספר שיצא בשלוש מהדורות שונות, בשנים 1972, 1974, 1976), כלל אלתרמן את שלל יצירותיו לילדים שלא נכללו בספר התבה המזמרת (1958). כאן חזרו ונדפסו גם תרגומיו ליצירותיהם של ויטלי ביאנקי, סרגיי פדורצנקו ואחרים, שנתפרסמו במרוצת השנים (בנוסף ליצירות של שטיינברג, צ'וקובסקי ומולודובסקי, שכבר הוזכרו לעיל).

על היסודות שחִלחלו ממורשתם של האב ושל הדוד, אשר ראו את ייעודם בחינוך פעוטות ובהקניית ערכים והרגלים לבני הגיל הרך, וכן מאווירת הבית שהייתה ספוגה אהבה לספרות ילדים ונוער, יעידו שיריו הרבים של נתן אלתרמן, שבתשתיתם תבניות ודפוסים לרוב מספרות הילדים לסוגֶיה. בשיריו מענייני דיומא - שירי רגעים ושירי הטור השביעי - גם באלה שנסבו על נושאים כבדים ונכבדים, בולטת ההסתמכות על סיפורי הילדים "התמימים" כעל חומרי תשתית וכעל טקסטים נרמזים (דווקא בהקשרים קשים, ואפילו מצמררים). כך, למשל, שירו "אגדה על ילדים ביער" פותח במילים "אַגָּדָה גֶּרְמָנִית מִסִּפְרֵי אַחִים גְּרִים", שירו "אוהל הדוד סם" נקרא בגרסה הראשונה "דטרויט או אוהל הדוד תום" ושירו "משפט פינוי (מאגדות תל-אביב)" נקרא בגרסה הראשונה "משפט פינוי או מאגדות אנדרסן".

גם בשיריו הראשונים, שנתפרסמו בעיתונות היומית והעִתית של ראשית שנות השלושים, אך לא כונסו בספריו, מצויים מוטיבים רבים הלקוחים כביכול משירי ילדים. לא אחת שילב אלתרמן בשירים אלה שורות מלאות מתיקות ונועם בתוך תיאורי בלהה מובהקים, כגון בשיר הגנוז "הראש הטוב":

"שַׁעַט, שׁוט וָשַׁעַט
מֶרְכָּבָה נוסַעַת
כּוכָבִים נופְלִים כְּגֶשֶׁם קונְפֶטִי [...]
דַּהַר הוד וָדַהַר
עֵמֶק! הַר! בִּקְעָה! הַר!
דֶּרֶךְ מְלַקֶּקֶת אפֶק דֻּבְשָׁנִי".

מתיקותה של התמונה מזכירה את זו שבשיר הילדים הראשון של אלתרמן "ילדה, כלבלב ופעמון" (1932), שבּו חוזרות ונשנות שורות כגון:

צָעֲדָה יַלְדַּת הַחֵן,
הִתְיַצְּבָה מוּל הַחַלּון,
אֶצְבָּעָהּ עַל פִּיהָ שָׂמָה,
(יַד סֻכָּר עַל שִׂפְתֵי דְבַשׁ!)
הִתְבּונָנָה הֵנָּה, שָׁמָה,
וַתִּלְחַשׁ -
שְׁ... שְׁ... שְׁ...

תיאור האופק הדובשני בשיר "הראש הטוב", המזכיר שיר ילדים מתקתַק שעל גבול הקיטש, אך למעשה הינו שיר מבעית ומקַבּרי, מרדים את תודעת הקורא, ומשכיח ממנו את העובדה שלפניו תמונה אכזרית של חתונת מתים. הוא מזכיר גם את תמונת הבובה (שאינה אלא פרוצה בובתית) מן השיר הגנוז "משהו כחול, מאוד כחול" ("גְּשִׁי גַּם אַתְּ, בֻּבָּה, כִּי סַנְדָּלַיִךְ - אדֶם. / כִּי רִיסִים שְׁחרִים לָךְ וִירֵכַיִךְ - שֵׁן"). גם שירו הגנוז של אלתרמן "קונצרט לג'ינטה" מסתיים באִזכּורה של הפנטזיה הדרמטית של מוריס מטרלינק הציפור הכחולה, שבּה צמד הילדים האגדי מירטיל וטילטיל מחפשים את האושר הנצחי. שמותיהם - מירטיל וטילטיל - אמנם אינם נזכרים בשירו של אלתרמן במפורש, אך הם נרמזים מתיאורה של הנערה המחפשת את הציפור הכחולה. על "טילטיל" האלתרמנית, הטלולה והמתולתלת, שאף היא אינה אלא פרוצה המיטהרת ברוח האביב מצחנת הביבים של העיר הגדולה, אומר כאן "מירטיל", העלם המאוהב, שתלתליה "יַזְלִיפוּ פָּז לא יֵאָמֵן". אפשר שדמותה התלתלית והבתולית של טילטיל השפיעה גם על מתן שם לחמוטל, לעלמה הנצחית מיצירת אלתרמן, ששפתיה טלולות ומחלפותיה אדומות כעמוד השחר המפציע.

עיסוקו של המשורר הצעיר בספרות ילדים וזיקתו האמיצה אליה ניכּרים מכותרות שיריו "הקנוניים" שבספרו הראשון כוכבים בחוץ - "כיפה אדומה" ו"רועת האווזים" - ומשיבוצם של מוטיבים ילדיים למכביר בתוך שירי קובץ זה. אולם, השימוש בחומרי השיר הילדיים כאן איננו נאיבי או דידקטי כל עיקר: אלתרמן פנה אל החומרים הללו, סמל התמימוּת והמתיקוּת, כדי לעמתם ולהנגידם עם אמירות קשות ומסוּיטות, הלקוחות מעולם הרוע, הסיאוב והשחיתות של הכְּרך המודרני. החומרים הילדיים משולבים בשירים אלה בהקשרים מבעיתים כדי להטעות את הקורא ולסממו בסם מרגיע, לצורכי הפתעה והדהמה. המפגש הראשון של הקוראים עם עולם הילדים האלתרמני, כפי שעולם זה בא לידי ביטוי בשיריו למבוגרים, הוא מפגש עם עולם נדיר ביופיו, ורק במאוחר מחלחלת לתודעתם ההכרה שלפניהם תמונה אוקסימורונית, שהיופי והאימה, התמימות והשחיתות, המתיקות ומר המוות דרים בה בכפיפה אחת.

אפילו נתן זך, המקטרג הגדול על שירת אלתרמן, הודה והתוודה על כורחו באֶפּילוג לספרו זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית, ששירת אלתרמן הילכה עליו קסם בנעוריו, משום שלא התחבטה בבעיות הלאומיות הגדולות והרות הגורל (קידוש השם, מאבק היהודים והגויים, עולמו של בית המדרש הישן וכדומה), ומשום שעולמה הססגוני והקסום, עולמן של אגדות הילדוּת והנעורים, לכד את הלב ביופיו: "ומה יפה הייתה התפאורה כאן! לא זה בלבד, שלא היה כאן שום רמז ל'כיעור הקבצנים' המוכּר, אלא שבעינינו היה גם הרבה יופי ססגוני בעולם אגדי זה, שהזכיר לכולנו את האחים גרים ואת אנדרסן ואוסקר ויילד וכל שאר אגדות נעורינו". בתיאור זה בודד זך את היסודות היפים, המתוקים והתמימים של עולמו "האגדי" של אלתרמן, בלי להבחין בצִדם המנוגד של יסודות אלה המשולבים בדרך אוקסימורונית באותם תיאורים עצמם: בכיעור ובאימה של העולם המודרני, הקר והמנוּכּר. הן אלתרמן מצעיד את כיפה אדומה ואת גיבורי אגדות הילדים בשורה ארוכה כדי לרמוז לאימה הטבטונית ההולכת ונקשרת כחשרת עבים מעל ראשו בזמן היכתב שירי כוכבים בחוץ.

היום אין רבותא בשילוב מוטיבים מתוך יצירות שנועדו לילדים בשירה למבוגרים, אך בספרות העברית של שנות השלושים היה בכך משום חידוש מופלג. ראוי לזכור ולהזכיר כי בספרות העברית החלו לכתוב למען ילדים ונוער רק על סף המאה העשרים (אם מוציאים מן הכּלל את המשל הדידקטי בן המאה התשע-עשרה, שנועד גם לילדים ולנוער). בשלבו מוטיבים מאגדות הילדים בשירתו המוקדמת, נקט אלתרמן הצעיר צעד נועז, של משורר מודרניסטן ומרדן, המתנסה במיני חידושים מפתיעים. ראוי להשוות צעד זה, למשל, לתעוזת החידוש שגילו המשוררים הפוטוריסטיים ברוסיה, שעה שהתירו לעצמם לשלב בשיריהם שורות ומקצבים מתוך שירי מהפכה, וכן ווּלגריזמים וביטויי עגה, שמקומָם לא הכירם עד אז בשירה הרצינית והנחשבת. בשירתו למבוגרים הִרבה אלתרמן להשתמש בתבניות תחביריות טיפוסיות ובדפוסים רטוריים אופייניים השאולים מעולם הילד. הדיהן של נוסחאות משחק מקובלות, מחוות טיפוסיות של פתיחת אגדות ושל סיומן, דפוסי נוסחה של דקלומים, שירי ערש לפעוטות וחידות לגיל הרך מתלווים לרבים מטורי שיריו, ומצטרפים אל תמונות מתקתַקות שעל גבול הקיטש ואל ריתמוס כמו-מכני, המחַקה כביכול את סדירותה המוגזמת של תֵּבת הנגינה. בשנות השלושים שילוב כזה היה כאמור חידוש מופלג, וספק אם משורר עברי מלבד אלתרמן נדרש לו. המשורר נטל על עצמו סיכון פן לא יובן כהלכה - פן יטעו קוראיו וישייכו את שיריו לתחום הפזמונאוּת והשירה הקלה. קוראי דורו לא טעו וקיבלו את החידוש המרענן הזה בהתלהבות. רק בעלות דור חדש על במת הספרות העברית, נתקלו חידושים אלה בגילויי איבה ואי-הבנה, שניתרגמו עד מהרה למתקפת דברי בלע.