א. על הפייטן

רבי אברהם אבן עזרא (1164 - 1089).
ראב"ע היה פרשן מקרא, מומחה ללשון העברית, פילוסוף ורופא. נולד בספרד, ובשלב מאוחר יותר בחייו נדד לאיטליה, לצרפת, לאנגליה ואולי גם לא"י.
היה עני מרוד. היו לו קשרים קרובים עם ריה"ל, איתו ביקר גם באפריקה.
היקף פרשנות המקרא של הראב"ע עצום, וחלק ממנה עדיין לא הודפס. לכולנו מוכרת הפרשנות שלו מ"מקראות גדולות".
ראב"ע כתב שירים רבים מסוגים שונים, ושירי הקודש שלו הוכנסו ל"סליחות" ולסידורי התפילה.

הפיוט "אגדלך" הוא "רשות לקדיש", והוא נאמר בקהילות ישראל בסוף "שירת הבקשות" לפני תפילת שחרית. יש מנהג בכמה קהילות - בירושלים, למשל - לשיר אותו בזמן שבין סעודה שלישית לערבית של מוצאי שבת.

ב. הפיוט

אֲגַדֶּלְךָ אֱלקֵי כָל נְשָׁמָה
וְאודְךָ בְּרב פַּחַד וְאֵימָה

בְּעָמְדִי תּוךְ קְהָלְךָ צוּר לְרומֵם
לְךָ אֶכְרַע וְאֶכּוף ראשׁ וְקומָה

רְקִיעֵי רוּם הֲלא נָטָה בְמִבְטָא
וְהָאָרֶץ יְסָדָהּ עַל בְּלִימָה

הֲיוּכַל אִישׁ חֲקור אֶת סוד יוצְרו
וּמִי הוּא זֶה בְּכָל קֵדְמָה וְיָמָּה

מְרומָם הוּא עֲלֵי כָל פֶּה וְלָשׁון
אֲשֶׁר הִפְלִיא וְעָשָׂה כּל בְּחָכְמָה

וְיִתְגַּדַּל בְּגוי קָדושׁ וְעֶלְיון
וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא בְּעָלְמָא

ג. על הפיוט

בפיוט זה עומד המשורר, ר' אברהם אבן עזרא, חרד וירא מול האל והוא מתפעם מן הפער הנצחי בין האדם לבין בוראו. רגשות שונים צפים ועולים כאן - הודאה, פחד, אימה, פליאה והשתוממות - מתוכן בוקע ועולה הפרדוקס של התשוקה והשאיפה לגדל ולהלל את האל על אף אפסותו של האדם.

פיוטו זה של הראב"ע הוא אחד מהפיוטים הנפוצים והמוכרים ביותר בקרב רוב העדות.
אצל יהודי חאלב חותם השיר את שירת הבקשות, והוא מושר בכל שבת במנגינה אחרת שמורכבת עליו בהתאם למקאם של אותה שבת.
אצל יהודי בבל הוא מופיע בחתימת שירת השבחות של יום ראשון. בימינו הוא מוכר ונפוץ לחנו של המלחין בן זמננו, מרדכי חלפון.

ד. אגדלך - פירוש מילולי

אגדלך - המשורר מבקש לגדל ולרומם את שמו של הקב"ה בעולם. הפיוט הוא רשות לקדיש. המילה הפותחת - אגדלך - מקשרת את הפיוט למבנה של הקדיש בפותח במילים: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.
אלקי כל נשמה - הקב"ה, הנותן נשמה באדם. בהשפעת הברכה הפותחת את ברכות השחר: אלקי נשמה שנתת בי טהורה... אדון כל הנשמות.
בעמדי תוך קהלך - בעמדי בתפילה לפניך.
צור - כינוי לאל, מלשון חוזק.
רום - מלשון גובה.
נטה - פרש, מתח.
רקיעי רום הלא נטה במבטא - השמים נבראו בדיבור והעולם כולו נברא בעשרה מאמרות, על פי תהילים לג, ו: בדבר יי שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ובלשון ירמיהו י, יב: ובתבונתו נטה שמים.
והארץ יסדה על בלימה - הארץ יוסדה על לא כלום, ללא תשתיות ויסוד. על פי איוב כו, ז': נטה צפון על תהו תלה ארץ על בלימה.
היוכל איש חקור את סוד יוצרו - אין אדם יכול לחקור ולהבין את סודו של הקב"ה אשר יצר אותו.
קדמה - מזרח.
וימה - מערב.
מרומם הוא עלי כל פה ולשון - כל פה ולשון משבחים ומרוממים את הקב"ה בדיבור ובשירה.
אשר הפליא ועשה כל בחכמה - על פי ברכת אשר יצר: אשר יצר את האדם בחכמה... רופא כל בשר ומפליא לעשות.
ויתגדל - חתימת הפיוט אף היא מקשרת את הפיוט לקדיש, הנפתח במילים: יתגדל ויתקדש שמיה רבא.

ה. על החוויה שבפיוט

החוויה הייחודית בפיוט "אגדלך" היא חוויית התהייה האמונית: "היוכל איש חקור את סוד יוצרו ומי הוא זה בכל קדמה וימה" (שורה 4).
כלומר האדם מבקש לתפוס בשכלו את סוד הבריאה. הפיוט מבטא את הפרדוקס בין הרצון להבין את הקב"ה לבין חוסר היכולת להגיע לכך, שכן הקב"ה הוא בוראו. שכלו של האדם איננו מסוגל להשיג את בריאת העולם על ידי דיבור בלבד, ואת ייסוד הארץ ללא תשתית - "על בלימה"; התחושה המתסכלת של הדובר היא, שהבורא והאדם יציר כפיו הם שני קווים מקבילים ללא יכולת לקשר ביניהם. התמיהה של הדובר באה לידי ביטוי בחרוז המבריח "מה" - נשמה, אימה , קומה, בלימה וכו'. כן מועצם הפער בין שתי הישויות - האל והאדם - באמצעות ניגודים:

1) בין הבורא לנברא.
בין גוף ראשון לגוף נסתר (לך... נטה)
3) בין פרט לכלל (איש... גוי)
4) בין עמידה לכריעה (בעמדי... אכרע) - העמידה מציינת את הכרת האדם בערך עצמו, והכריעה מבטאת קבלת מרות והכרה במגבלות האדם. העמידה באה מכוח יכולת האדם ליצור קשר עם בורא עולם באמצעות התפילה: "בעמדי תוך קהלך צור לרומם".
5) ניגוד בין שתי דרכים שחייבים לשלבן בעבודת ה': "לרומם" ו"אכרע", כלומר: קבלת מרות ע"י כפיפה כלפי הקרקע או הסתכלות על הבורא כלפי מעלה. הפעולה הפיזית מבטאה מצד אחד את יכולת האדם להעריץ את הכל יכול, ומצד שני להכיר בכך שמוגבלותו כאדם מכתיבה לו עבודת הבורא ע"י ביטול ה"אני" שלו.
6) יש גם ניגוד ביכולת הביטוי ע"י הדיבור של האדם - הוא מרבה במילים כאשר הוא מהלל את הבורא, אך גם אלו אינן מספיקות - בעוד שלבורא די במילה אחת וזו יוצרת עולם מלא.
7) מספר הבתים המוקדש לאל כפול מהמוקדש לאדם; שני בתים לאדם (1-2), וארבעה בתים לבורא. ניגוד זה מבליט את גדולת הבורא לעומת אפסות האדם.
8) המוטיב "כל" חוזר ארבע פעמים בפיוט והוא תמיד קשור בהאדרת הבורא. היעדר המילה "כל" ביחס לאדם מדגיש את היות הבורא שולט, והיות האדם חלק מן הבריאה - חלק מ"כל נשמה".
9) יש גם ניגוד בין חכמת הבורא בייסוד העולם לעומת הרצון הפרדוקסלי של האדם להבין את מי שברא אותו. הסבר: האדם אינו יכול להבין את "סוד הבריאה", הוא רק יכול לראות שיש בבריאה תבונה - ומתוך הכרה זו יוכל להלל את הבורא.

הקשר בין "אגדלך" לבין ה"קדיש"

המילים שמופיעות בשיר נלקחו מן הקדיש: "יתגדל... ויתקדש שמיה רבא" (שורה 6).
העולם והבריאה - בשיר נאמר שהקב"ה ברא את העולם "על בלימה" ואת השמים ברא בדיבור (שורה 3), ובקדיש נאמר "בעלמא די ברא כרעותה" כלומר הקב"ה ברא את העולם כרצונו.
הרצון להלל את ה': בשיר "אגדלך" "אודך" "לרומם", ובקדיש נאמר: "יתגדל ויתקדש... מבורך... יתברך... ישתבח".
ציבור המתפללים: עם ישראל מוזכר בשיר ובקדיש; בשיר: "בעמדי תוך קהלך" (שורה 2) וזה מזכיר את הקדיש, שהציבור עומד באמירתו. ובקדיש: "בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל" - מילים אלו מבטאות את הבקשה לגאולת העם.

קונוטציות לתפילות נוספות

מילות השיר "אלקי כל נשמה" מזכיר את "אלקי נשמה שנתת בי".
"אגדלך" - מזכיר את "יגדל אלהים חי וישתבח".
"אשר הפליא ועשה כל בחכמה" - מזכיר את ברכת "אשר יצר את האדם בחכמה".
בתשתית השיר מהדהדת גם תפילת "נשמת כל חי", הנאמרת בשבת. הן ב"נשמת" והן ב"אגדלך" מפארים את הקב"ה. בשני השירים באה לידי ביטוי מגבלת האדם בעמדו לפני הבורא (שורה 4) - "היוכל איש חקור סוד יוצרו".
וב"נשמת": "ואילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו... אין אנחנו מספיקים להודות לך ה'..."
המוטיבים ה"פה" וה"לשון" מזכרים גם הם בשני השירים.

ז. הקדיש ותרגומו

יתגדל ויתקדש שמה רבא. בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן:
יתגדל ויתקדש שמו הגדול של ה'. בעולם הזה אשר ברא אותו כרצונו, וימליך מלכותו (- שתתגלה לעיני הכל), בחייכם ובימיכם ( - אתם השומעים) ובחיי דכל בית ישראל, במהרה ובזמן קרוב, ואמרו אמן.
יהא שמה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא:
יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא, לעלא מן כל (בעשי"ת לעלא ולעלא מכל) ברכתא ושירתא תשבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא, ואמרו אמן:
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמו של הקדוש ברוך הוא, למעלה (ולמעלה) מכל הברכות והשירות, התשבחות והנחמות הנאמרות בעולם, ואמרו אמן.
על ישראל ועל רבנן ועל תלמידיהון ועל כל תלמידי תלמידיהון, ועל כל מאן דעסקין באוריתא, די באתרא (בא"י קדישא) הדין ודי בכל אתר ואתר, יהא להון ולכון שלמא רבא חנא וחסדא ורחמין וחיין אריכין ומזוני רויחי ופורקנא מן קדם אבוהון דבשמיא וארעא, ואמרו אמן:
על ישראל ועל החכמים ועל תלמידיהם ועל כל תלמידי תלמידיהם ועל כל אלה שעוסקים בתורה, אשר במקום (הקדוש) הזה ואשר בכל מקום ומקום, יהא להם ולכם שלום רב חן וחסד ורחמים וחיים ארוכים ומזונות מרווחים וישועה מלפני אבינו שבשמים. ואמרו אמן:
יהא שלמא רבא מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן:
יהי שלום רב מן השמים וחיים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.
עשה שלום (בעשי"ת השלום) במרומיו הוא [ברחמיו] יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן:
ה' עושה שלום במרום - בין המלאכים שהם מאש וממים, הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן!

ח. סיום הפיוט

הסיום תואם למילות הקדיש, והוא גם סוגר באופן מעגלי את השיר. פתח ב"אגדלך" וסיים ב"יתגדל", הוא עובר בבית זה לציבור - "גוי קדוש" - הקב"ה מתגדל בתוך עם ישראל, באמצעות עם ישראל שמהלל אותו.
הקונבנציה הזו תואמת לתפיסה של ימי הביניים והיא -הפרט הופך לנציג הציבור ומבטא אותו. עם ישראל שהוא גוי קדוש מקדש את הבורא. התפילה היא הכלי, שניתן לנו מאת הבור,א כדי שנוכל לשבחו. השבח, התפילה וההלל לבורא הם קודם כל צורך ותרומה למתפלל - זה הערוץ שלו להתקשרות עם היוצר. המגע באמצעות המילה מגשר בין האדם לבין הבורא, והוא הוא המאפשר לו עמידה זקופה לפניו - "בעמדי"; על אף מגבלתו יש לאדם זקיפות קומה והכרת ערך עצמו.

ולסיכום יש להזכיר, שדווקא הקשר בין הפיוט לבין הקדיש מעניין: אמירת קדיש מזכירה את המוות ובכך מרמזת לאדם על מוגבלותו, אבל העיון בתוכן הקדיש חושף, שהוא מדבר על גדולת הבורא, וכלל אינו מזכיר את הנפטר. המסקנה לגבינו מנחמת - הקב"ה יודע בחכמתו מה הוא עושה והאדם צריך להכיר בכך שהוא עצמו מוגבל, אבל יש לו על מי לסמוך - על הבורא, שבחכמתו יודע מתי ולמי לתת חיים ומתי לקחתם.

הפיוט, באורח אנלוגי ל"קדיש", נותן פתח לאדם לבטא את התחושה האמביוולנטית של "פחד ואימה" וכפיפות קומה מפני הבורא - ומאידך יכולת לעמוד זקוף קומה ולרומם את מי שבראו.