|
תוכן המאמר:
תיאור ביאורים ומקורות על המחבר מושגי יסוד הסתכלות בשיר תקציר: ביאור השיר "ידיד נפש", ניתוח ספרותי ורעיוני של השיר. מילות מפתח: פיוט, תפילת ליל שבת, אליעזר אזיכרי |
|
תיאור סוג הפיוט: על-פי הגדרת המקורות "בקשה על היחוד וחשק האהבה". המבנה: ארבע מחרוזות, בכל מחרוזת שלושה טורים המתחלקים לשתי צלעיות. שני טורים בחריזה של כינויים לנוכח "Xךְ", וטור שלישי בחריזה איזורית "Xם לָם". החריזה: א א ב / א א ב / וכו'. המשקל: שמונה תנועות בצלעית, כולל שוואים וחטפים. החתימה: י-ה-ו-ה. |
| יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן
יָרוּץ עַבְדָּךְ כְּמו אַיָּל כִּי יֶעְרַב לו יְדִידוּתָךְ |
מְשךְ עַבְדָּךְ אֶל רְצונָךְ
יִשְׁתַּחֲוֶה מוּל הֲדָרָךְ מִנּפֶת צוּף וְכָל טָעַם | |
|
5 |
הָדוּר, נָאֶה, זִיו הָעולָם
אָנָּא אֵל נָא, רְפָא נָא לָהּ אָז תִּתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵּא |
נַפְשִּי חולַת אַהֲבָתָךְ
בְּהַרְאות לָהּ נעַם זִיוָךְ וְהָיְתָה לָךְ שִׁפְחַת עולָם |
| וָתִיק, יֶהְמוּ רַחֲמֶיךָ
כִּי זֶה כַּמֶּה נִכְסף נִכְסַף אָנָּא אֵלִי, מַחְמָד לִבִּי |
וְחוּס נָא עַל בֵּן אוהֲבָךְ
לִרְאות בְּתִפְאֶרֶת עֻזָּךְ חוּשָׁה נָּא, וְאַל תִּתְעַלָּם | |
| 10 | הִגָּלֵה נָא וּפְרשׂ, חָבִיב
תָּאִיר אֶרֶץ מִכְּבודָךְ מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מועֵד |
עָלַי אֶת סֻכַּת שְׁלומֶךְ
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ וְחָנֵּנִי כִּימֵי עולָם |
|
ביאורים ומקורות 1. ידיד... הרחמן: כינויים לקב"ה ופנייה אליו. עבדך: זה הפייטן. כינוי-הקניין xךְ לנוכח (גוף שני זכר) מצוי הרבה במשנה ובתלמוד. בצורה זו נשמרה במסורות ספרד ותימן, והיא הצורה המופיעה בכתבי-היד העתיקים. ניצניה כבר במקרא, כגון דברים כח, כד; ירמיהו כג, לז. משוררי ספרד ורבים אחריהם סמכו על צורה זו והרבו להשתמש בה. אל רצונך: שיעשה רצונך ויקיים מצוותיך. משך... ירוץ: על-פי משכני אחריך נרוצה" (שיר השירים א, ד). 2. ירוץ... איל: במאמר יהודה בן תימא "רץ כצבי... לעשות רצון אביך שבשמים" (אבות ה, כג). ישתחוה מול הדרך: אל מול ארון-הקודש בבית-הכנסת, ויש בזה סמל לעמידתו של הפייטן מול ה'. 3. יערב לי ידידותך: קירבתך, והוא על-פי "מה-ידידות משכנותיך ה' צבאות. נכספה וגם-כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל אל-חי" (תהלים פד, ב-ג). מנפת... טעם: מכל דבר שבעולם, וציין המשורר נפת וצוף, דברי מתיקה ערבים, שכן פתח בלשון "יערב". 4. הדור... העולם: פנייה בכינויים של שבח ושל נוי לקב"ה. חולת אהבתך: כל כך אוהבת היא, שהיא חולה מרוב אהבה אליך. 5. אנא... לה: על-פי תפילתו של משה לרפואת מרים אחותי (במדבר יב, יג). בהראות לה: כשתראה לה, נעם זיוך: זיוך הנעים, ורצונו לומר שיגיע להתגלות רוח הקודש. 6. תתחזק ותתרפא: הנפש החולה. שפחת עולם: לעולם תהיה משועבדת לך ועושה רצונך. כאן מן הראוי להביא את הגירסה המצויה "והיתה לה שמחת עולם" - אם תראה לנפש נועם זיוך, היא תשמח שמחה עזה. רוח הדברים מצביע על הנוסח שלפנינו שכולו כיסופים ודבקות מוחלטת. 7. ותיק: כינוי לקב"ה שהוא קדמון לכל. יהמו: יתעוררו. בן אוהבך: אוהב או אהוב הוא כינוי לאברהם, על-פי ישעיה מא, ח, וכן אוהבך כינוי לעם ישראל. 8. כי זה כמה: זה זמן רב בגלות. נכסף נכסף: על-פי לשון "כי-נכסף נכספתה לבית אביך" (בראשית לא, ל). לראות בתפארת עזך: כשתשוב לארץ-ישראל ותיראה בכל תפארתך וכוחך. 9. חושה נא: והבא את הגאולה. ואל תתעלם: מבקשתנו לגאולה וממצוקתנו בגלות. 10. הגלה נא: היראה במלוא גבורתך וגאל את ישראל. ופרוש... שלומך: על-פי הסיום של ברכת "השכיבנו" לשבת, ועניינו שנחסה בצלו של ה', והוא יגן על עמו. 11. תאיר ארץ מכבודך: בשעה שה' מופיע, כדברי יחזקאל מג, ב "והארץ האירה מכבדו". נגילה ונשמחה בך: שיר השירים א, ד, ותחילתו של כתוב "משכני אחריך נרוצה", שראינו בפרושנו לטורים 2-1. 12. מהר: והבא את הגאולה. אהוב: כינוי לקב"ה. כי... וחנני: כדברי הכתוב "כי-עת לחננה כי-בא מועד" (תהלים קב, יד). כימי עולם: כפי שהיה בימי קדם, בזמן שבית-המקדש היה קיים. והוא על-פי מלאכי ג, ד "וערבה לה' מנחת יהודה וירושלם, כימי עולם וכשנים קדמניות". על המחבר אחד מיסודי רעיונותיו אומר: כי מלבד קיום כל מצוות התורה, על כל אדם מישראל לבחור מצוה אחת שאותה יקיים בכל כוחו ובהתמדה רבה כל ימי חייו, והמשיל לזה משל לאדם הנאחז באילן, אוחז בענף אחד היטב, אבל הוא מנסה לאחוז בכל הענפים, לא יצליח. מושגי יסוד בשירנו לשונות רבים של פנייה מן המשורר לקב"ה. ריבוי לשונות הפנייה מעיד על הרגשות העזים והכיסופים העצומים לה' שהפייטן מכנהו "ידיד נפש", "אב הרחמן", "הדור", "נאה", "זיו העולם", "אל", "ותיק", "אלי", "מחמד לבי", "חביב", "אהוב". עשרה לשונות פנייה בי"ב שורות של שיר, והם בולטים בשיר וביטויים עש לגלות את הכיסופים שבלבו של הדובר. שכן יש בכינויים שבפניות מתחום היחסים שבין אהוב לאוהב - "ידיד נפש", "מחמד לב" וכד', ומתיאור יופיו של האהוב - "הדור", "נאה" וכד', ובו בזמן גם מתיאורו כאל - "אב הרחמן", "ותיק" וכד'. הדובר והנמען: אחד הדברים המקלים עלינו לעמוד על טיבו של שיר הוא בשאלה, מיהו הדובר בשיר? ואל מי הוא פונה? אמת, את השיר כתב המשורר, אך אין אנו אומרים כי המשורר פלוני הוא המדבר בשיר, אלא מתוך השיר עולה דמות בעלת אפיונים שונים, והם לאו דווקא זהים עם מחבר השיר. יתרה מזו, יש שהמשורר נותן דבריו בפיה של דמות, שהוא בודה לצורך העניין, וכן הדבר לגבי הנמען, הכתובת שאליה מכוון השיר, אף כאן המשורר מתכוון לקורא, אך יש שהוא מעמיד דמות מפורשת שהשיר פונה אליה. בשירי-הקודש עניין זה מורכב יותר שכן שירים רבים פונים לה' בתפילה, אך מכוונים לכך שהקורא יקראם, והם מתכוונים גם לו. גם הדובר בשיר-הקודש יש שהוא אומר דברים בשמו כאדם פרטי וכיחיד, אך שירי יחיד כאלה מכוונים גם לציבור, וממילא הם מתכוונים לכל אחד ואחד בציבור. עוד זאת, יש שהשיר מדבר בשם כנסת ישראל, וכנסת ישראל עצמה יש שהיא מתגלה כיחידה, כרעיה, ויש שהיא מתגלה כעם, והמשורר מדבר על העם בלשון יחיד - כשם קיבוצי, ושי שהשיר מדבר על הפרטים המרכיבים את העם בלשון רבים. המעניין בשירים אלה שהדובר מתחלף תוך כדי השיר. הנה מדבר היחיד בענייני הפרט וביחסי אדם יחיד והקב"ה, והנה תוך כדי קריאה אנו מגלים, כי לא המשורר הוא המדבר, אלא עם ישראל וכנסת ישראל, כי הדובר הזדהה הזדהות מוחלטת עם עם ישראל. בשירנו - הנמען ברור. הפניות הרבות אינן מותירות מקום לספק, אך לגבי הדובר חל שינוי מעניין. פותח דובר יחיד ומתאר את אהבתו העזה לה' ואת נפשו חולת האהבה, אך כשהוא אומר במחרוזת ג "וחוס נא על בן אוהבך", כבר אינך יודע, אם על היחיד מדובר, שכן רשאי היחיד לאמור על עצמו שהוא אוהב ה', אך אינו רשאי לומר כן על אביו. ומי רשאי? העם כולו, שאהבת אבות האומה הלא חלק היא ממסורת ישראל, אף-על-פי-כן אין זה סימן מספיק, ובאים סימנים אחרים: "כי זה כמה", "סוכת שלומך" ולשון הפסוק "כי בא מועד" ומלמדים שכאן מדבר עם ישראל. נמצא, כי השיר פותח בדברי היחיד, ובהמשך מזדהה היחיד עם העם הזדהות מלאה. הסתכלות בשיר כבר ציינו, כי הדובר בשיר הפותח ביחיד וכפרט, מזדהה בהמשך עם עם ישראל כולו. מכאן שניתן לחלק את השיר לשניים - בחלק א מתוארת אהבת היחיד לה', הדובר מביע אהבת נפשו וכיסופיו אליו, ובחלק ב (מחרוזות ג-ד) מתוארים, אמנם בלשון יחיד, כיסופי העם כולו. והכיסופים לה' הם הם הכיסופים לגאולה, שהרי רק הגאולה תגרום לשכינה שתשרה בישראל ובבית-המקדש, תפארת העוז. בקשת ההתגלות מתוארת במחרוזת האחרונה, והתגלות ה' תיראה בגאולה, בפרישת סוכת השלום. וכאן לשון הרבים "נגילה ונשמחה בך" מעיד על כך, כי בשתי המחרוזות האחרונות עיקר הנושא הוא גאולת ישראל. אכן הצליח המשורר לקשור יפה בין געגועי היחיד להתגלות לכיסופי הגאולה של הכלל. בשני החלקים ה' הוא בבחינת אהוב: "ידיד נפש", "חולת אהבתך" - בחלק א, "מחמד לבי", "חביב", "אהוב" - בחלק ב, לאמור, מעין השוואה יש בין הנפש לבין כנסת ישראל. שתיהן - עזה אהבתן לה', שתיהן מצפות להתגלות, הנפש - "בהראות לה נעם זיוך", וכנסת ישראל - "הגלה נא ופרוש". הנפש - חולת אהבה וזקוקה לרפואה, וכנסת ישראל - אמנם מצבה הקשה אינו מתואר במפורש, אך אנו שומעים, כי היא זקוקה לרחמים. יתר חלק ב על חלק א בתחושת הזמן שבו. "כי זה כמה" טוענת כנסת ישראל, זה זמן רב נמשכים הכיסופים, והגלות מתארכת, ועל כן נמצא גם לשון כמו "חושה נא", "מהר", "כי בא מועד". הנפש מבקשת דבר שעדיין לא היה בידה. כנסת ישראל מבקשת דבר שכבר היה בידה בימי קדם, ומכאן ההשוואה "כימי עולם". ולסיום נראה את השימוש במקורות. הלשון "ירוץ כמו איל" שהוא רמז לדברי יהודה בן תימא, משלב בשיר לא רק את העניין הנזכר אלא את כל החלקים האחרים של המשנה המפורסמת, כאילו הוא אומר: לא רק רץ כצבי, אלא גם גיבור כארי וכו'. עוד זאת ששינה המשורר מלשון צבי ללשון איל, כדי לקשור אותנו קשר אסוציאטיבי עם מה שנאמר "כאיל תערג על-אפיקי-מים כן נפשי תערג אליך אלהים" (תהלים מב, כ), והפסוק הריהו מעיקר עניינו של השיר. מזמור אחר הנקשר אל שירנו הוא מזמור פד "מה-ידידות משכנותיך", שאף עניינו הרצון בקירבת ה', ומעניין כי שני מזמורים אלה עניינם העלייה לרגל בתוך קהל חוגגי ישראל. נמצא שגם בדבר זה קשר בין החלק האישי לבין החלק הלאומי. משתלב כאן פסוק מעניין והוא תפילת משה "אל נא רפא נא לה", תפילה שנאמרה לרפואתה של מרים ה"סגורה" מחוץ למחנה, מרים זו שאיננה יכולה לשהות במחנה הקדוש, וממילא בקשת הרפואה למענה היא בקשה שתוכל להיות בקירבת השכינה והמשכן. "נכסף נכספתה לבית אביך" אומר לבן בטענותיו ליעקב. הלשון בית אביך אי-אפשר שלא יזכיר לנו את "בית אבא", את ארץ-ישראל שהובטחה לאברהם, מה עוד שעם ישראל מכונה "בן אוהבך", בנו של אברהם. יותר מכל משמעותיים השיבוצים במחרוזת האחרונה. בטור 10 מעמיד הפייטן שיבוץ מן התפילה "ופרוש עלינו סוכת שלומך" שעניינו הגנת ה' על ישראל וגאולתו, ואל נשכח, כי הנוסח בתפילה (נוסח הספרדים) הוא "ופרוש עלינו ועל ירושלים עירך...". השיבוץ האחר, "נגילה ונשמחה בך", מעמיד כאן לשון רבים ומעיד על כך שבעם ישראל הכתוב מדבר, ומקורו, שיר השירים, הרי הוא המגילה המתארת יחסי כנסת ישראל, הרעיה עם דודה-אוהבה. ועל שני השיבוצים בטור המסיים, מתהלים וממלאכי, ראה דברינו בביאור, כאן רק נדגיש, כי שני פסוקים אלה בעניין הגאולה מדברים, וממילא מלמדים על הסיום שבעניין הגאולה הוא אמור. |
