|
תוכן המאמר: א. עיצוב הזמן ב. שימוש במוטיבים ג. תשתיות מדרשיות תקציר: ניתוח הספר "תיאום כוונות" לחיים סבתו |
|
עובדת היות הרומן מעוגן כל כך בחוויה הישראלית הטראומתית המשותפת של מלחמת יום הכיפורים, יכולה לצור אצל הקורא חיבור אוטומטי אל שאלת "היה או לא היה" - כלומר אל תיעודם של החיים האמיתיים, ובכך להזניח את האמת הנאמרת על חיים אלו. גדולתו של האומן ברומן זה היא בכך שאין האותנטיות חסרה אך בראש וראשונה אין האומנות נפגעת. המחבר, בהציבו בסיפור דמות בדיונית של מספר, מצליח דווקא בעזרתם של כלי העיצוב האומנותיים, לומר את דבריו על החיים מבלי להתחייב לתאר אותם כפי שהיו באמת. בעזרתה של העשייה האומנותית, מגלה המחבר את אמירותיו על החיים בצל האימה המתמשכת מהמלחמה ואינה מרפה גם את מי ששב לכאורה אל חייו. בהיותו מחויב ליצירה בלבד, מעלה המחבר את ספרו מעל למקום ולזמן, אל מחזות הנפש האנושית באשר היא. א. עיצוב הזמן א. שבירת הכרונולוגיה בציר העלילה, מתרחשת במעבר תמידי מההווה העכשוי אל העבר, הן זה הקרוב של ערב המלחמה והן זה הרחוק של ימי ילדותו ונעוריו של המספר. עשייה זו מציגה מעין תזזית ואי שקט וסערת רגשות, בתוך האירועים הכל כך מטלטלים של המלחמה. יחד עם זאת, יש משהו מהנוחם והמרגוע בהתרפקות הזו על חוויות הילדות. נראה כי המחבר מנסה לומר בעיצוב זה כי מלחמה קוראת לבחון מחדש, לא רק את אשר מתרחש לנגד עיניך בהווה, אלא גם לקרוא מחדש את זיכרונות העבר, המשתחזרים לנגד עיניך בהילוך אחר, בצבעים אחרים ובראיה שונה לחלוטין מימי התרחשותם. אלתרמן ניסח זאת בדרכו האומנותית בשירו "ירח " - "גם למראה נושן יש רגע של הולדת ". מראות הילדות נולדים מחדש, בתוך חווית ההווה הרחוק ממנה, לא רק בזמן אלא בכל הווייתו הקיומית. יש להם, למראות אלו, השפעה מחודשת ומנחמת בתוך עולמו חסר הסדר והחסד של המספר. ב. עצוב זמן המלחמה עצמה, נעשה בסדר כרונולוגי של שבעה ימים, המסופרים על ידי שלושה מספרים שונים. המספר, המתאר יומיים ראשונים, אלחנן, המתאר את היומיים הבאים ושלמה המתאר את האחרונים. סיפור הימים נעשה לנוכח "קציני ההיסטוריה " הבאים מהעולם החיצון, המסוגלים לרשום את החוויות במישור התיעודי בלבד. דווקא ניכור קיצוני זה, של הפיכת החוויה האנושית הטראומתית כל כך למכלול של עובדות, הוא זה שמצליח, מתוך העקרות הרגשית של התיאור העובדתי, למקד את גודל הזוועה, את עומקה של האימה ואת מורכבותו של השבר האמוני המערער כל כך את עולמו של המספר. עיצוב זה של שבוע ימים המתועד אחד לאחד ממוצאי שבת ועד מוצאי שבת, יש בו מעין בריאה של עולם אמוני חדש, שאינו דומה יותר לעולם התמים של המספר ערב המלחמה. מהו אותו "לב מפולש" שמבקש מהם הרב להתפלל בו את תפילת יום הכיפורים שלפני המלחמה ? את זה מבין המספר רק מתוך הזעקות במהלך המלחמה עצמה ואומר על עצמו: "אין דומה מי שהיה במלחמה למי שלא היה בה". מבחינת המספר, אין חשיבות לתיעוד שבעת הימים "ההיסטוריים" האלו, מה שחשוב הוא בריאת עולמו האמוני המחודש, הבוקע מתוך שבעת ימי ההתרחשויות המתוארים ואדם אחר עולה מהם. ב. שימוש במוטיבים 1. מוטיב קידוש הלבנה - תיאור קידוש הלבנה חוזר ברומן שלוש פעמים, בשנויים מכוונים, המקדדים אל רעיון ההולך ומתפתח במסגרת האמירה הכללית של המחבר, על האדם השב מהמלחמה, כישות שנבראה מחדש מתוך שברי עצמה. בפעם הראשונה מתואר קידוש הלבנה מתוך אופוריה של רגע לפני היציאה לקרב. תיאור זה נתמך על ידי הפסוק, שבוחר המחבר לצטט מתוך טקסט של הברכה: "תיפול עליהם אימתה ופחד". בפעם השניה חוזר קידוש הלבנה בחודש חשוון. קידוש זה מתואר מתוך בדידותו הגדולה של המספר, כאשר הוא חוזר בגופו, אך לא בנפשו, בפעם הראשונה הביתה לחופשה. כאן אין ציטוט מהברכה, אך מועלים הרהוריו של המספר "הם בעולם אחד ואני בעולם אחר". בפעם השלישית, יחד עם שלמה חברו, בחודש כסלו, בתוך מערך הטנקים במקום בו הם שוהים מתום המלחמה, נערך טקס קידוש הלבנה. בסיטואציה מיוחדת זו, בה תשומת ליבו של המספר נתונה למצוקתו של חבר המנותק, החי בתוכם אך מנותק מסביבתו ומחובר אל עצמו, מצוטטות דווקא המילים "שלום עליכם", שלוש פעמים. הבחירה בציטוטים מסוימים מתוך ברכת הלבנה, היא עשייה ספרותית הבאה לא רק לתאר את טקס קידוש הלבנה אלא לומר משהו דרך מוטיב זה. בפעם הראשונה בוחר המחבר לצטט את הפסוק הנשמע כל כך אירוני על רקע המאורעות הטראומטיים אליהם יוצא המספר מצהלת המתפללים: "תיפול עליהם אימתה ופחד", עליהם ולא עליכם, שרים המתפללים. ויש בציטוט זה מעין פניה ישירה, מוסווית ואולי בלתי מודעת, של המתפללים אל היוצאים למלחמה. אך הפחד והאימה הופכים להיות נחלת חלקו של המספר וחבריו, מרגע זה ועד תום המלחמה ואולי ממנה והלאה עד עולם. פסוק זה מדגיש את המרחק העצום, ההולך וגובר בין מי שהיה במלחמה לבין מי ששגרת יומו נמשכת חודש אחר חודש, כמו חידוש הלבנה שבשמיים, ללא כל קשר למאורעות על הארץ. בפעם השניה, אין ציטוט מתוך הברכה אלא ציטוט הפיוט המושר בפי המתפללים "טובים מאורות שברא אלוקינו". זהו פיוט שיש בו שבח והודיה לקב"ה והכרה באדנותו בעולם. המתפללים השרים אינם רואים את היחיד המנותק המצוי בתוכם אך הוא זה שבוחר שורה אחת מתוך הפיוט ורואה בה חיבור אל עצמו. "שמחים בצאת וששים בבואם" מבין המספר - שרים הם לכבודו, השב מהמלחמה. אין הוא רואה בקידוש הלבנה משהו הפונה לאל עליון, אלא משהו הפונה אליו שיצא בשמחה אלי קרב, ושב ב "ששון ". "ששון", אומר המדרש, יש בו אלמנט של צער. בתיאור קידוש הלבנה בפעם האחרונה, מצטט המספר דווקא את המילים "שלום עליכם", שלוש פעמים, ונראה כי שבע אבדן וכאב מדגיש הוא את הגדול שבכיסופים לאחר תופת המלחמה. אפשר למצוא משמעויות שונות לשימוש דווקא במוטיב זה. האחת, שימוש נוסף לעיצוב הזמן, זמן יהודי. הרי התיאור הראשון הוא בחודש תשרי, השני בחודש חשוון והשלישי בחודש כסלו. כך מקבל הקורא, בתוך כל שבירות הכרונולוגיה של הזמן בסיפור, איזו תחושה ריאליסטית של הזמן החולף. משמעות נוספת היא הכנסת הסיפור, דרך עולם המושגים של קידוש לבנה, אל עולם אמוני בלתי מעורער אליו שואף המחבר להוביל את קוראיו. אמנם הרומן מעלה סדקים אמוניים רבים, ספקו ותהיות על הנהגת העולם, ערעורי אמונה והרהורי כפירה, אך יחד עם זאת לא "נשברו הלוחות". אין שבר בשגרת החיים הדתיים, בתפילות ובמה שמחייבת ההלכה הסדורה, בתוך עולם שנעדר בו לכאורה הסדר. המספר, ההולך ומאבד את שלמות עולמו התמים, בדומה ללבנה המתמעטת, ילך ויתמלא ויתחזק כמוה, השבה ומתמלאת בכל פעם מחדש. מכאן עולה כי מלבד היות קידוש הלבנה מוטיב, הרי שהלבנה עצמה היא סמל להתמעטות והתחדשות בנסיבות העיתים. דבר נוסף, הוא היות הלבנה מסמלת את ליקוי המאורות, השבר האיום של מלחמת יום כיפור ובכך היא עומדת מול סינוורה הנורא של השמש, בקרב הקשה המתרחש עם זריחת החמה, העולה בעיניהם של הלוחמים ומונעת את תיאום הכוונות, הן אלו של הטנקים והן אילו של עולמם הפנימיים. ברומן זה במלחמת המאורות על כיתרם בעולם, זוכה הלבנה, המסמלת במסורת הקבלית את השכינה המקבלת אורה מהאלוהים ואין לה אור בזכות עצמה, אלא כל עוצמתה באה לה מגבוה ממנה. וכך עם ישראל, המשול אף הוא ללבנה ומקבל אורו מצלם אלוה שבו. סיכומם של כל הסמלים הללו, שמעצבת הלבנה בהווייתה, מעמיד את האדם היהודי בצניעות מול גבול כוחותיו, כצניעותה של הלבנה החסרה והפגומה, כביכול. (ראה פתיחת הספר) 2. "יעקב" כמוטיב - יעקב אבינו, הוא המאור הקטן, אשר שמו מופיע בראשי תיבות בפסוק הנאמר ב"קידוש הלבנה " -ברוך יוצרך, ברוך עושך, ברוך קונך, ברוך בוראך ", מופיע גם דרך המדרשים על לידתו ועמידתו בפני עשיו אחיו. במוצאי שבת החברים שרים "אל תירא עבדי יעקב ". החזן שתפילתו מרטיטה את לב כולם, שמו יעקב. המכתב המגיע מחברו של המספר עוסק בלידת יעקב ובמשמעות השם " יעקב". יעקב הוא איש הצולע על ירכו, החיבור של הטקסט אל שם זה ולא אל השם מלא הסמכות "ישראל ", הוא משמעותי. יש בשם "יעקב" סמל לחוסר השלמות בו לוקה ישראל לעיתים. גם החזק והאמיץ, יש לו רגעים בהם הוא צולע על ירכו ונאבק על חייו. הארה זו של השם "יעקב " מלווה את הרומן בתפיסת מקומו של האדם מישראל מתוך הצטנעות והכרה בפגימותו, ומתוך תיאום כוונותיו אל אביו שבשמיים. 3. הרב מאמשינוב - דמותו מלווה את המספר מרגע צאתו לקרב ועד מותו של הרב שעות אחדות לפני, שהמספר בא לבשר לו על מותו של דב במלחמה. סיפור מותו של דב לרב, הוא בבחינת אישור מוחלט על אי הצלחתה של ברכת הדרך שנתן להם הרב, ערב צאתם. הרב הוא איש תמים באמונתו האיתנה והנחרצת, שאין בה סדקים ודבר לא יערער אותה. מותו מונע מהמספר להוציא לאור את הערעור באמונתו שלו, את חשיפת אי הצדק שבמותו של דב, את אי ההבנה שחייו ניצלו, וחברו, בן דמותו, נהרג. ובעיקר את ההתרסה כלפי שמים. מותו של הרבי מאמשינוב מהווה את הצלתו של המספר מאובדן אמונתו. העובדה שהרב נפטר, לפני שהרהורי הכפירה יצאו לאור, מותירה אותם בניבכי נפשו של המספר ושם הם מוצאים את פתרונם המפויס. לאורך הספר, הולכת ומתגבשת הסכמה והפנמה עם התפיסה האמונית, כי אין השגחה פרטית על יחידים ויש השגחה כללית על עם ישראל. קבלה אמונית זו, היא גלוי הפנים שיש למספר בתוך הסתר הפנים הנורא של המלחמה. הפנמה אמונית זו, מותירה את השאלה: "למה דב ואני לא" בלתי רלוונטית, שכן היא ממישור ההשגחה הפרטית, וכאן יש מקום רק לצידוק הדין. הצפייה למפגש עם הרבי מאמשינוב הייתה במישור השאלה הזו, ומהרגע בו קבל המספר את מקומה של ההשגחה הכללית והעדרה של ההשגחה הפרטית, אין מקום גם למפגש זה. אילו זימן הסיפור את המפגש הזה היה על המספר לחזור אל השבר האמוני שבאובדנו של היחיד, הבלתי מושגח, ומכאן אל שבר האמונה שבו. מכאן, שמותו של הרב מאמשינוב הוא גאולתו של המספר מאבדן אמונתו שלו. יש אמנם התדיינות של המספר בשאלה זו בסוף הספר והוא אף מביא לה שתי אפשרויות לפתרון, מעבר לדרך של צידוק הדין וקבלתו ללא עוררין. המספר מסתמך על הרמב"ם, שטוען כי ההשגחה הפרטית מצטמצמת ליחידי סגולה ואילו כל השאר מסורים לחוקי הטבע והמקרה. מכאן, כמו שאומר הסטודנט לפילוסופיה, המתדיין עם המספר על גדות התעלה "מקרה אחד יקרה לצדיק ולרשע". לשאלת המספר, מי, אם כך, יכול להיות מושגח, עונה חברו שלמה, כי לפעמים עושה הקדוש ברוך הוא חסד עם אדם, אפילו שאינו ראוי ואפילו הוא אינו יודע על כך. המחבר, שלרגע מתלהב מפרשנות זו, מבין מדברי החבר "השותק" כי עדיין נשאלת השאלה מדוע דוב לא ניצל, ומדוע המספר ניצל בגשרון ואילו חבריו של "השותק" לא ניצלו. על כך מתחיל שלמה לזמזם את מנגינת הפיוט "אל מסתתר בשפריר חביון", כלומר אין תשובה ואין ידיעה ויש רק אמונה כי האל משגיח, אך הוא מסתתר ואינו נראה וממילא הוא בלתי מובן. תשובה אחרת מצויה בפיוט, המושר גם הוא במהלך הסיפור, "הנשמה לך והגוף פועלך". כלומר הכל שייך לקב"ה וברצות האל ייקח את אשר לו. לסיכום מוטיב זה ניתן לומר. כי אחר ניסיונות הקרב הקשיים אין יותר מקום לאמונה תמימה ועל האדם המאמין לנווט אל איזו השלמה מתוך שברי אמונתו. בכך דומה הוא ללבנה, הנסדקת ונשברת, מתמעטת ונעלמת ושבה ועולה, מתוך חלקיה אל שלמותה, וכך בתנע מתמיד. 4. מוטיב חזקת הבתים - בטרם צאתו לקרב, לומד המספר עם לחבריו את פרק "חזקת הבתים בורות ושיחין ". הפרק מוזכר פעמים אחדות תוך כדי הקרבות וגם כאשר חוזרים באייר לישיבת אל אותו פרק. הפרק עוסק, בין השאר, בדינים של נכסי נעדרים, והוא נמל היציאה למלחמה והוא העוגן לחזור אליו אחריה. המחבר מציין מבעד למוטיב זה כי אף שהיה המספר מבחינת נעדר מ"חזקת הבתים", מנכסיו הרוחניים בתוך סערת הקרב, יש בכוחו לשוב אל שיגרת ימיו, אף שאינו עוד אותו אדם ואינו עוד אותו נער. במישור אחר מתחבר מוטיב זה אל אמירה, הנמשכת לאורך כל הסיפור, כי על אף רעידת האדמה הנפשית של מי שהיה "שם", לא זעה ארצם של אלו שלא היו "שם". והעולם מחכה באותה נקודה, כאילו דבר לא קרה. 5. הפיוט על טבריה - זהו פיוט המחזיר אותו לילדותו ואל נועם הטיול עם חבריו, ומצד שני זהו אותו פיוט המזכיר לו את מומו, חברו מהשכונה, המגלה בקיאות רבה באותו פיוט. אלו שני הפכים בעולמו המטולטל של המספר, מצד אחד התרפקות על חסד הילדות, שיש בה התבצרות בעולם של נועם ושלווה, ומצד שני מומו, הוא גם החייל, שיכול אולי לפענח את חידת מותו של דוב, שאותה בעצם לא רוצה המספר לפתור. גם כאן משמש המוטיב החוזר לעצב את חווית השבר הפנימי, את אי השקט ואת הטלטלה שבין האובססיה של גלוי האמת לבין החרדה שאולי עדיף למספר בהסתרתה. 6. החבר מבית מזמיל - מומו - מומו הוא החבר שמציל את המספר בילדותו מחבורת רחוב המשתלחת בו ובחבריו. מומו וחבריו מגולני הם גם אלו המצילים את המספר בצומת נאפח. מומו גם יודע, או לפחות נתפס בעיני המספר כיודע את חידת מותו של דוב. לא הרבי מאמשינוב וברכתו מצילים את המספר וחבריו, דווקא הנער המחובר כל כך דרך הפיוט, שהוא יודע בעל פה, אל מסורת אבותיו הרחוקה כל כך מהתרבות הישראלית, הוא שעושה זאת. יש כאן, אולי, אמירה חברתית על אוכלוסייה מסוימת בחברה הישראלית ותרומתה לאותה חברה שדחקה אותה אל השוליים, כל זאת עוד טרם נרתמה חברה זו להיחלץ מאותם שוליים. 7. דמות הזקן - הזקן המגיע לבית משפחת המספר ביום עלייתם ארצה והגעתם לטבריה ומביא יין ותמרים ונותן למספר את הפסוק לשמו "חונה מלאך ה' סביב יראיו ויחלצם". הוא גם הזקן הנוסע עם המספר, לאחר חופשתו הראשונה לטבריה בכדי לסיים את הרמב"ם, ואף לו יין ותמרים. הוא גם הזקן, המברך במסיבת בר המצווה של המספר, ואף שם מסיים הוא באותו פסוק של שמו של המספר. כל אלו הן דמויות מנחמות, בני דמותו של אליהו הנביא, המביאות את המספר לרגעי נוחם והתרפקות, הן על ילדותו והן על תלמודו, שאינו יכול להגיע אליהם אלא בגעגועיו. ג. תשתיות מדרשיות האחת, במהופך ובמשמעות אירונית, הנוצרת מהפער שבין העולה מתוך המדרש ובין העולה מהעלילה שברומן. השניה, כאנלוגיה משלימה ומעמיקה בין מצבים המתוארים במדרש ובין אלו העולים מהעלילה. את סיפורו של נקדימון בן גוריון, שנקדה עליו החמה על אף ששקעה, ובכך הוכיח שיש אהובים לקב"ה בעולמו, מביא המספר בכדי לקוות שגם עליו תזרח שוב השמש עם פנות היום, בכדי שלא יעבור עליו יום ללא הנחת תפילין. אלא, שלא כל מה שארע לאבות ארע לבנים, או בלשונו של המספר "לא בכל יום מתרחש נס". ויש כאן אירוניה גדולה של המספר על עצמו שלא זכה, אולי משום שלא היה ראוי, והניח תפילין בניגוד להלכה. לעומת זאת, לסיפור על קידוש השם של חנניא בן תרדיון, יש תפקיד של הארה על רצף מקדשי השם מימי הבית השני ועד עתה. מבלי שהמספר אומר זאת במפורש, ברור מתוך האנלוגיה למדרש, שהוא רואה את עצמו ואת חבריו כעומדים באותו רצף היסטורי יהודי של מקדשי השם. עיצוב הרומן כמעשה אומנות, חשוב לתלמידים לומדי ספרות ככלי להעמקת הבנתם הן ברמת התוכן והן ברמת האסתטיקה, אך חשיבותו של הרומן רבה גם במישורי החינוך האמוני. אי אפשר, בעת הדיון ברומן, להימנע מלעסוק בשאלות קיומיות כמו: 1. יראת המלחמה (יש מקום לעסוק בשותפות גורל של יראי מלחמה מאברהם אבינו שנאמר לו " אל תירא " ועד ימינו). 2. משמעות ה"כוונות " ותיאומן בעת שהעולם האמוני פרוץ ושבור ואין תיאום בין הכוונות המצויות באדם בכוח ובין ביטוין בפועל. 3. שאלת השבי וההתאבדות. 4. גבורתו של אדם באשר הוא אדם ללא כל קשר להשקפותיו האמוניות 5. יחסי יעקב ועשיו ומשמעותם המטאפורית בכל דור ודור. 6. מוטיבציה קיומית ציונית. 7. כמו כן, מן הראוי לעסוק בשתי הוריאציות השונות של הכריכות לספר. זו הראשונה, המציגה ציור של לבנה מוסתרת בצלליות של עננים, וההוצאה אחרונה, המציגה לוחמים נועזים על כלי מלחמה. הראשונה פונה כהשלמה אסתטית של צורה לתוכן, והשניה פונה אל הצרכן הרוכש את הספר כסיפור הרפתקאות מלחמה. אין החטאה גדולה מזו, לרוחו של הרומן. |
