תמצית: המאמר דן במשמעותה של הבצורת, וסוקר את "פרקי הבצורת" במקרא תוך כדי דיון בהשפעת נביא אחד על רעהו ביחס לבצורת. במאמר, נדונים מונחים רבים הקשורים לעולם החי והצומח המושפעים מהבצורת וכן נעשה ניסיון לקבוע את תאריך הנבואות. |
"ויהי בימי שפוט השופטים ויהי רעב בארץ" (רות א, א); "ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, שנה אחרי שנה" (שמואל-ב, כא, א);גם בימי אליהו נעצרו טל ומטר שלוש שנים (מלכים-א יז, א; יח, א). עוד יותר קשה היה הרעב בימי אלישע (שם ב, ח, א): "כי קרא ה' לרעב וגם בא - שבע שנים". הרעב היה גדול כל כך, עד כי אמהות אכלו בשר ילדיהן (מלכים-ב ו, כח, כט; ועיין תענית ה, ב). הנביאים עמוס וישעיה מדברים הרבה על הבצורת ועל פגעים, הרעב והצמא, שבאו בימיהם על ישראל (עיין, למשל, עמוס ד, ו-ח; ישעיה ה, יג). בספר ירמיהו נמצאים שלושה מקומות מעניין הבצורת (ג, ג; ה, כד-כה; יד, א-ט; יט-כב). אך קשה להחליט, אם כל אחד משלושת מקומות הללו מתכוונים למקרה מיוחד, או הנביא חוזר שלוש פעמים על מקרה אחד. מחריד ביותר הוא תאור הרעב והצמא בנבואת יואל (פרקים א, ב). אבל כאן הרעב בא לא בסיבת בצורת כי אם, ובעיקר בסיבת
ירמיהו פרק יד:בספר ירמיהו אנו מוצאים שתי תפילות חמות, שהתפלל הנביא, בגלל מכת הבצורת שבאה על הארץ (יד, ב-ט; יט-כב). בתפילתו מתאר הנביא בצבעים לוהטים את גודל האסון, אשר הקיף את האדם (ב-ד, יט) והבהמה (ה-ו), מתוודה בשם עם ישראל על החטאים והעוונות, שהם הם שגרמו לכל הפורענות הזאת (ז, כ) וגומר בתחינה לפני ה', שיעשה למען שמו אשר נקרא על ישראל ויושיעם (ח-ט, כא), למען ידעו כל הגויים, כי רק ה' הוא הנותן גשמי רביבים (כב). תכנה של תפילת ירמיהו מתמצה בשלושה נושאים: תאור האסון, וידוי ובקשת רחמים.
"אשר היה דבר ה' אל ירמיהו על דברי הבצורת. אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצווחת ירושלים עלתה. ואדריהם שלחו צעוריהם צעיריהם למים באו על גבים לא מצאו מים שבו כליהם ריקם בושו והיכלמו וחפו ראשם. בעבור האדמה חתה כי לא היה גשם בארץ בושו איכרים חפו ראשם. כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דשא. ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי אין עשב. אם עונינו ענו בנו ה' עשה למען שמך כי רבו משובתינו לך חטאנו. מקווה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכאורח נטה ללון. למה תהיה כאיש נדהם כגיבור לא יוכל להושיע ואתה בקרבנו ה' ושמך עלינו נקרא אל תנחנו. כה אמר ה' לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו וה' לא רצם עתה ייזכר עוונם ויפקד חטאתם. ויאמר ה' אלי אל תתפלל בעד העם הזה לטובה. כי יצמו אינני שמע אל רינתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם. ואמר אהה אדני ה' הנה הנביאים אמרים להם לא תראו חרב ורעב לא יהיה לכם כי שלום אמת אתן לכם במקום הזה. ויאמר ה' אלי שקר הנביאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא ציותים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם ואלול ואליל ותרמות ותרמית לבם המה מתנבאים לכם. לכן כה אמר ה' על הנביאים הנבאים בשמי ואני לא שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב ייתמו הנביאים ההמה. והעם אשר המה נביאים להם יהיו מושלכים בחצות ירושלים מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנותיהם ושפכתי עליהם את רעתם. ואמרת אליהם את הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויומם ואל תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת עמי מכה נחלה מאד. אם יצאתי השדה והנה חללי חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי גם נביא גם כהן סחרו אל ארץ ולא ידעו. המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קווה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה. ידענו ה' רשענו עוון אבותינו כי חטאנו לך. אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך זכר אל תפר בריתך אתנו. היש בהבלי הגויים מגשמים ואם השמים יתנו רבבים הלא אתה הוא ה' אלוהינו ונקוה לך כי אתה עשית את כל אלה."
יואל פרק א:
"דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל. שמעו זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההייתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם. עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר. יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל. הקיצו שכורים ובכו והיללו כל שתי יין על עסיס כי נכרת מפיכם. כי גוי עלה על ארצי עצום ואין מספר שניו שני אריה ומתלעות לביא לו. שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה. אלי כבתולה חגרת שק על בעל נעוריה. הכרת מנחה ונסך מבית ה' אבלו הכוהנים משרתי ה'. שדד שדה אבלה אדמה כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר. הבישו איכרים הילילו כרמים על חטה ועל שערה כי אבד קציר שדה. הגפן הובישה והתאנה אמללה רימון גם תמר ותפוח כל עצי השדה יבשו כי הביש ששון מן בני אדם. חגרו וספדו הכוהנים הילילו משרתי מזבח באו לינו בשקים משרתי אלוהי כי נמנע מבית אלוהיכם מנחה ונסך. קדשו צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית ה' אלוהיכם וזעקו אל ה'. אהה ליום כי קרוב יום ה' וכשד משדי יבוא. הלוא נגד עינינו אכל נכרת מבית אלוהינו שמחה וגיל. עבשו פרדות תחת מגרפתיהם נשמו אצרות נהרסו ממגרות כי הביש דגן. מה נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם עדרי הצאן נאשמו. אליך ה' אקרא כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל עצי השדה. גם בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות המדבר."
יואל פרק ב:
"תקעו שופר בציון והריעו בהר קדשי ירגזו כל ישבי הארץ כי בא יום ה' כי קרוב. יום חשך ואפלה יום ענן וערפל כשחר פרש על ההרים עם רב ועצום כמהו לא נהיה מן העולם ואחריו לא יוסף עד שני דור ודור. לפניו אכלה אש ואחריו תלהט להבה כגן עדן הארץ לפניו ואחריו מדבר שממה וגם פליטה לא הייתה לו. כמראה סוסים מראהו וכפרשים כן ירוצון. כקול מרכבות על ראשי ההרים ירקדון כקול להב אש אכלה קש כעם עצום ערוך מלחמה. מפניו יחילו עמים כל פנים קבצו פארור. כגיבורים ירצון כאנשי מלחמה יעלו חומה ואיש בדרכיו ילכון ולא יעבטון ארחותם. ואיש אחיו לא ידחקון גבר במסילתו ילכון ובעד השלח יפלו לא יבצעו. בעיר ישקו בחומה ירצון בבתים יעלו בעד החלונים יבאו כגנב. לפניו רגזה ארץ רעשו שמים שמש וירח קדרו וכוכבים אספו נוגהם. וה' נתן קולו לפני חילו כי רב מאד מחנהו כי עצום עשה דברו כי גדול יום ה' ונורא מאד ומי יכילנו. וגם עתה נאם ה' שבו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה' אלוהיכם כי חנון ורחום הוא ארך אפים ורב חסד ונחם על הרעה. מי יודע ישוב ונחם והשאיר אחריו ברכה מנחה ונסך לה' אלוהיכם. תקעו שופר בציון קדשו צום קראו עצרה. אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים וינקי שדים יצא חתן מחדרו וכלה מחפתה. בין האולם ולמזבח יבכו הכוהנים משרתי ה' ויאמרו חוסה ה' על עמך ואל תיתן נחלתך לחרפה למשל בם גויים למה יאמרו בעמים איה אלוהיהם. ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו הנני שלח לכם את הדגן והתירוש והיצהר ושבעתם אתו ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים. ואת הצפוני ארחיק מעליכם והדחתיו אל ארץ ציה ושממה את פניו אל הים הקדמני וספו אל הים האחרון ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות. אל תיראי אדמה גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות. אל תיראו בהמות שדי כי דשאו נאות מדבר כי עץ נשא פריו תאנה וגפן נתנו חילם. ובני ציון גילו ושמחו בה' אלוהיכם כי נתן לכם את המורה לצדקה ויורד לכם גשם מורה ומלקוש בראשון. ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר. ושלמתי לכם את השנים אשר אכל הארבה הילק והחסיל והגזם חילי הגדול אשר שלחתי בכם. ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלוהיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם. וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוהיכם ואין עוד ולא יבשו עמי לעולם."
ישעיהו פרק ג:המפרשים, רובם ככולם, מניחים שפרשה זו, נאמרה על רקע פוליטי-חיצוני, כאשר אויבים חדרו אל הארץ והעיר במצור. אך בכל ניסיונותיהם למצוא את עקבות זמן הנבואה הם בעצמם אינם אלא כמתנבאים. מתחילים בזמנו של אחז (גרוסמן), עוברים אל זמן חזקיהו (בעל "הביאור" ואתו חבל גדול של פרשנים) ומסיימים בימי נבוכדנאצר (אברבנאל - בשם פרשנים נוצרים, ובזמן האחרון - גם בנדה). אפס, כל עמלם אינו אלא לשווא. כל מה שנאמר בפרשה זו סובב על עניינים פנימיים ויכול היה להיאמר בזמנו של אחד מהמלכים, שהתנבא ישעיהו בימיהם. לפי המצע של כל הפרשה, עומדת ירושלים על תלה ושום אויב אינו מאיים אליה. הרעה הגדולה, שרואה הנביא קרבה ובאה על ירושלים, אינה אלא בצורת אכזרית, המביאה בעקבותיה גם רעב וגם צמא (ג, א). באין לחם ואין מים לעם, מתקוממים ההמונים על מנהיגיהם והממשלה אין בכוחה לעצרה בהמון המתרגז; וכל השלטונות, כצבאיים כאזרחיים, מוכרחים להתפטר ולעזוב את משרותיהם (שם ב-ג). עתה משתלטת האנרכיה בארץ; אנשים שאינם יכולים - וגם אינם רוצים - לרסן את יצרי ההמונים מתנשאים לעמוד בראש העם (ד). מלחמת אזרחים פורצת בארץ; יד איש מכה ברעהו, וידם של ההמונים המורדים גוברת על האצילים השליטים מלפנים (ה). כל ניסיון, מצד אנשים בעלי אחריות מוסרית, להשיב את הסדר על כנו (ו) נכשל, בגלל המחסור וההתרוששות כללית (ז). - אבל מדוע הביא ה' את המכשלה הזאת אל הארץ? בגלל זה, שירושלים ואנשי יהודה כשלו בעוונם ומרדו בה' (ח), וחטאתם גדלה כחטאת סדום (ט, ו). אין להם, אפוא, להתאונן על הרעה הבאה עליהם, כי אם על עצמם (ט, וו). כי הלא זאת היא המידה: לשלם לאיש כמעשהו, בין לטוב ובין לרע (י, יא) - ומי הם אלה מישראל שחטאו בייחוד חטאים כבדים כל כך? שני סוגים הם: הנוגשים - כלומר: השרים והשופטים, והנשים האצילות (יב, ו). הראשונים מתעים את בני עמם - אך ה' רב את ריבם ותובע את דינם (יג) ויביא לפני כס משפטו את שליטי עמו (יד, ו), הגוזלים וחומסים את העם ורודים בו בפרך (יד, וו; טו) - והאחרונות דורכות ברגל גאווה ועיני תאוה (טז). אך עתה יקיץ הקץ על שני הסוגים יחד: הוא יכה בחולאים את הנשים מקדקודן עד תחתיהן (יז) וישלול מהן את האמצעים לכסות את גופן בעדיים יקרים והמון תכשיטים ומלבושים (יח-כג). העניות
"כי הנה האדון ה' צבאות מסיר מירושלים ומיהודה משען ומשענה כל משען לחם וכל משען מים. גיבור ואיש מלחמה שופט ונביא וקסם וזקן. שר חמישים ונשוא פנים ויועץ וחכם חרשים ונבון לחש. ונתתי נערים שריהם ותעלולים ימשלו בם. וניגש העם איש באיש ואיש ברעהו ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד. כי ייתפש איש באחיו בית אביו שמלה לכה קצין תהיה לנו והמכשלה הזאת תחת ידך. ישא ביום ההוא לאמור לא אהיה חבש ובביתי אין לחם ואין שמלה לא תשימני קצין עם. כי כשלה ירושלים ויהודה נפל כי לשונם ומעלליהם אל ה' למרות עני כבודו. הכרת פניהם ענתה בם וחטאתם כסדום הגידו לא כחדו אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו. אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו. עמי נגשיו מעולל ונשים משלו בו עמי מאשריך מתעים ודרך אורחותיך בלעו. ניצב לריב ה' ועמד לדין עמים. ה' במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו ואתם בערתם הכרם גזלת העני בבתיכם. מלכם מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו נאם אדני ה' צבאות. ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטוות נטויות גרון ומשקרות עיניים הלוך וטפף תלכנה וברגליהם תעכסנה. ושפח אדני קדקוד בנות ציון וה' פתהן יערה. ביום ההוא יסיר אדני את תפארת העכסים והשביסים והשהרנים. הנטיפות והשירות והרעלות. הפארים והצעדות והקשרים ובתי הנפש והלחשים. הטבעות ונזמי האף. המחלצות והמעטפות והמטפחות והחריטים. והגלינים והסדינים והצניפות והרדידים. והיה תחת בשם מק יהיה ותחת חגורה נקפה ותחת מעשה מקשה קרחה ותחת פתיגיל מחגרת שק כי תחת יפי. מתיך בחרב יפלו וגבורתך במלחמה. ואנו ואבלו פתחיה ונקתה לארץ תשב."
ישעיהו פרק ד:
"והחזיקו שבע נשים באיש אחד ביום ההוא לאמור לחמנו נאכל ושמלתנו נלבש רק יקרא שמך עלינו אסף חרפתנו. ביום ההוא יהיה צמח ה' לצבי ולכבוד ופרי הארץ לגאון ולתפארת לפליטת ישראל. והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלים. אם רחץ אדני את צאת בנות ציון ואת דמי ירושלים ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בער. וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראה ענן יומם ועשן ונגה אש להבה לילה כי על כל כבוד חפה. וסכה תהיה לצל יומם מחרב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר."
ישעיה לב, ט-כ:גם בפרשה זו מתאמצים המפרשים למצוא רמזים היסטוריים-חיצוניים ועל פיהם לקבוע את זמנה. יונתן, רש"י ואברבנאל מפרשים את התוכחה שבה - על חורבן בית המקדש ואת הנחמה שבה - על ימות הגאולה. קצת מחכמי העמים האחרונים נמשכו אחריהם. שאר המפרשים, גם מבני עמנו וגם מחכמי העמים, רואים בה נבואה על חורבן הארץ על ידי אשור ועל התשועה שבאה אחריה בימי חזקיה. ברם, בכל הפרשה כולה אין זכר לא לאויב ולא למלחמה. גם הרעה וגם הטובה שבפרשה אין להן שום קשר עם המעמד החיצוני של העם. תוכן הפרשה מקביל בהרבה נקודות לתכנה של הפרשה, שעמדנו עליה קודם. בייחוד יש לציין נקודות משותפות אלו:
"נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בטחות האזנה אמרתי. ימים על שנה תרגזנה בטחות כי כלה בציר אסף בלי יבוא. חרדו שאננות רגזה בטחות פשטה וערה וחגורה על חלצים. על שדים ספדים על שדי חמד על גפן פריה. על אדמת עמי קוץ שמיר תעלה כי על כל בתי משוש קריה עליזה. כי ארמון נטש המון עיר עזב עפל ובחן היה בעד מערות עד עולם משוש פראים מרעה עדרים. עד יערה עלינו רוח ממרום והיה מדבר לכרמל והכרמל ליער יחשב. ושכן במדבר משפט וצדקה בכרמל תשב. והיה מעשה הצדקה שלום ועבדת הצדקה השקט ובטח עד עולם. וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים ובמנוחת שאננות. וברד ברדת היער ובשפלה תשפל העיר. אשריכם זרעי על כל מים משלחי רגל השור והחמור."
ט) "נשים שאננות קומנה / שמענה קוליהנביא פונה בייחוד אל הנשים, כי בהן הוא רואה את הגורם העיקרי לכל הרעות הבאות עתה על עמו. אשמת הנשים בתארים "שאננות" ו"בטחות"; הן יושבות בשלווה (עיין תרגום יונתן) ובוטחות בשלוותן ואומרות "בל אמוט לעולם" (השוה תהילים ל, ז). ומפאת זה אינן נרתעות להיות עושקות דלים ורוצצות אביונים (השוה עמוס ד, א) ולרמוס ברגל גאווה את חוקי המשפט והצדק (השוה לקמן פסוק טז). מליצת הכתוב מזכירה את רעיון הכתוב, הדומה לו במליצתו (עמוס י, א): "הוי השאננים בציון והבוטחים בהר שומרון". הצורה החיצונית של מליצת הכתוב שאולה ממליצת בראשית ד, כג.
בנות בטחות / האזנה אמרתי"
י) "ימים על שנה / תרגזנה בטחותוזהו שאני אומר לכן: לכשיגיעו הימים שאחרי צאת השנה (כלומר: אחרי חג הסוכות; מעין זה, פירש מלבי"ם, רק שהוא חושב "על שנה" - אחד בתשרי), תוכרחנה, אתן הבוטחות, לצאת מגדרכן ולעמוד מלאות רוגז, כי תראינה לדאבונכן, איך עבר זמן הבציר ובכל זאת אסיפת הגורן והיקב לא באה עדיין.
כי כלה בציר / אסף בלי יבוא."
יא) "חרדו שאננות / רגזה בטחותדבר זה אומר הנביא לנשים, בשעה שכבר הגיעו הימים, שרמז עליהן בפסוק ט: אתן השאננות והבוטחות התפזרנה ברעדה אל מקום המספד, להביע שם את רוגזכן, ולכשתגענה שמה, פשוטנה את בגדיכן ותשארנה ערומות, רק חלציכן לבדן תהיינה חגורות למען הצניעות.
פשטה וערה / וחגורה על חלצים."
יב) "על שדים ספדים / על שדי חמד על גפן פריה."מכאן עד סוף הפרשה, הם דברי כבושים, שאמרם הנביא, כנראה, בזמן עלות המנחה של יום הצום; תחילתם דברי קינה ותאור גדלה של הצרה הבאה על העם וסופם דברי נחמה ועידוד, שבני ישראל עוד יזכו לראות בטובה רבה, אם יעשו משפט וצדקה. הנחמה ארכה פי שנים מאשר הקינה.
יג) "על אדמת עמי... / קוץ שמיר תעלה."
יג II) "כי על כל בתי משוש / קריה עליזה."המספד הזה נערך גם בגלל כל בתי משוש ובגלל הערים העליזות; כי הנה הארמונות נוטשו וההמיה העליזה של הערים חדלה.
יד I) "כי ארמון נטש / המון עיר עזב."
יד II) "עפל ובחן / היה בעד מערותהמגדלים והמבצרים נעשו למגנים על חרבות. אותו מקום ששמש תמיד כשדה מרעה בשביל עדרים; ישמש לעולם ועד כמקום של ששון לפראים.
עד עולם משוש פראים / מרעה עדרים."
טו) "עד יערה עלינו / רוח ממרום(אמרתי על החורבן, שהוא יסודי ולעולם ישישו שם הפראים. אפס, זה לא יישאר לעולם, כי עוד ישתנה המצב מרעה לטובה גדולה פי הרבה). עוד ישפך עלינו חסד ה' מן השמים ואז הארץ הזאת, שהיא עתה כמו מדבר, תהיה לארץ כרמל, ועצי פרי שעליה יהיו מרובים מאד וגבוהים וחסונים עד שיוכלו לאמור עליה, שהיא "כרמל יער".
והיה מדבר לכרמל
והכרמל ליער יחשב."
(טז) "ושכן במדבר משפטואמנם, בני ישראל יהיו ראויים שמדבר ייהפך לכרמל, כי גם מעשיהם הרעים ישתנו לטובה ומשפט וצדקה ישכנו בארצם.
וצדקה בכרמל תשב."
(יז) "והיה מעשה הצדקה שלוםאז גם הקב"ה יוסיף להגדיל חסדו, וכשכר בעד צדקתם, ינחילם שלום ושקט ובטח, עד עולם.
ועבדת הצדקה השקט ובטח
עד עולם."
(יח) "וישב עמי / בנוה שלוםארץ ישראל תהיה שוב נושבת והישוב ימלא את הנאות והמשכנות ובתי המנוחה; ובכל המקומות אלו ימצאו שלום ובטחה ושאננות.
ובמשכנות מבטחים / ובמנוחת שאננות."
(יט) "וברד ברדת היערוהישוב יפרוץ גם אל מורדות ההרים, וערים תבנינה גם בשפלת מקום. לא זו בלבד שהמקומות שהיו מתמיד נושבים יהיו מלאי אדם, אלא יקומו גם ישובים חדשים, במקומות שעד עתה לא התיישבו בהם כי העם יפרוץ וירבה, עד כי המקומות הישנים לא יספיקו יותר: - וברד = ובדר, יתפזר ויתפשט, נושא הפעל הוא "עמי" של הפסוק הקודם.
ובשפלה תשפל העיר."
(כ) "אשריכם זרעי / על כל מיםמאושרים תהיו גם, אתם, הזורעים והחורשים בכח השוורים והחמורים, בכל מקום שתעשו זאת ימצא לכם מים. כמו הישוב העירוני כן גם הישוב החקלאי יפרוץ אל מקומות חדשים, גם כאלה שעד עכשיו לא זרעו עליהם מחוסר מים. כי טבע הארץ ישתנה לטובה, ובניגוד לבצורת עתה, יהיה לעתיד לבוא כל מקום בארץ ישראל רווי מים. הבטחה מעין זו נמצאת פעמים אחדות בספרי הנבואה. ראה בייחוד (לעיל ל, כה):
משלחי רגל / השור והחמור."
"והיה על כל הר גבוה ועל כל גבעה נשאה פלגים יבלי מים".אשריכם. בהתגבר כח הנבואה, רואה הנביא לפניו ממש את הזורעים והחורשים והוא קורא להם בשמחה: אשריכם.