(כ) הַגִּידוּ זאת בְּבֵית יַעֲקב וְהַשְׁמִיעוּהָ בִיהוּדָה לֵאמר:
(כא) שִׁמְעוּ נָא זאת עַם סָכָל וְאֵין לֵב
עֵינַיִם לָהֶם וְלא יִרְאוּ אָזְנַיִם לָהֶם וְלא יִשְׁמָעוּ:
(כב) הַאותִי לא תִירָאוּ נְאֻם ה' אִם מִפָּנַי לא תָחִילוּ,
אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חול גְּבוּל לַיָּם חָק עולָם וְלא יַעַבְרֶנְהוּ,
וַיִּתְגָּעֲשׁוּ וְלא יוּכָלוּ וְהָמוּ גַלָּיו וְלא יַעַבְרֻנְהוּ:
(כג) וְלָעָם הַזֶּה הָיָה לֵב סורֵר וּמורֶה סָרוּ וַיֵּלֵכוּ:
(כד) וְלא אָמְרוּ בִלְבָבָם נִירָא נָא אֶת ה' אֱלהֵינוּ,
הַנּתֵן גֶּשֶׁם יורֶה וּמַלְקושׁ בְּעִתּו
שְׁבֻעת חֻקּות קָצִיר יִשְׁמָר לָנוּ:
(כה) עֲונותֵיכֶם הִטּוּ אֵלֶּה וְחַטּאותֵיכֶם מָנְעוּ הַטּוב מִכֶּם:

בפסוקים אלה תמה ירמיהו על העם העיוור והחרש. כיצד יתכן, שואל הנביא, שאינכם יראים אותי ואינכם פוחדים ממני, אני ששמתי חול גבול לים?!

מה פשר השאלה הזאת? מה משמעות החול כגבול לים? האם הים המוקף חול הוא עדות לקיומו של בורא לעולם?

רבי יוסף אלבו, הפילוסוף היהודי שחי בספרד במאה החמש-עשרה, והיה בין חברי המשלחת שהוזמנו - בעל כרחם, כמובן - להתווכח על עיקרי היהדות עם הנוצרים אדוני הארץ, עוסק בשאלה זו. בספר העיקרים, חלק רביעי פרק ח כותב רבי יוסף אלבו דברים אלה:

הנה גילה בזה, שזה דבר מכריח השכל להודות שהיגלות היבשה מורה על שהעולם נעשה ברצון רוצה, ואינו עניין נוהג במנהג הטבעי.

רבי יוסף אלבו מרחיב את הרעיון של הפסוק. לא החול סביב הים הוא העדות לקיומו של בורא, אלא הגלות היבשה. בקיצור: הסדר העולמי. נמשיך לשמוע את דבריו:

וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבא: בשעה שאמר הקב"ה יקוו המים, עמד שר של ים לפני הקב"ה ואמר לפניו, ריבונו של עולם, והלא כל העולם כולו אני מלא. מיד בעט בו והרגו, שנאמר 'בכחו רגע הים'.

המדרש מתאר את מצב בריאת העולם. שר של ים אינו מסכים לוותר על המצב הנתון, בו העולם כולו מכוסה מים. אנו יודעים מתי היה זה: והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום, ורוח אלהים מרחפת על פני המים. נמשיך בדברי רבי יוסף אלבו:

הנה, הם קראו 'שר של ים' לטבע יסוד המים, ואמרו עליו שהיה ממלא כל העולם, שטבעו לכסות הארץ, אלא שנתגלית ברצונו של הקב"ה.

רבי יוסף אלבו מתרגם את המונחים של מדרש האגדה למונחים המדעיים של זמנו. מה שקוראים באגדה 'שר של ים', הוא בפילוסופיה היוונית 'יסוד המים'. העולם, לפי תיאוריה זו, בנוי מארבעה יסודות: אש ורוח, עפר ומים. יסוד המים תכונתו לכסות הכל, והמצאות היבשה נוגדת את טבעו.

ועל כן אמרו עתיד הקב"ה להחזירן למקומן, להורות שהגלות היבשה אינו מדרך טבע, אלא ברצון רוצה שהוא מעמיד העולם וקיימו כן. ולפי שהדבר שהוא בטבע ראוי שיהיה כן בפועל בעת מן העתים, אמרו שעתיד הקב"ה להחזירן למקומן.

כאן נכנס רבי יוסף אלבו להנחות פילוסופיות נוספות: אם טבע המים לכסות הכל, הכרח הוא שהם אי פעם יממשו את תכונתם. שאם לא כן - אין זו תכונת המים. ואנו הרי יודעים שתכונת המים היא לכסות הכל. מסקנה - אי פעם יהיה מצב בו העולם יחזור למעמדו הראשון - והמים יכסו את הכל.

וזו ראיה מכרעת שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה, ולא בטבע, והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט.

וכאן המסקנה. אם המים מתנהגים בניגוד לטבעם הבסיסי - זוהי ראיה שיש מי שמכוון את הימצאם כך. זו ראיה שהעולם עומד תמיד ברצון רוצה, ולא בטבע, והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט.

ההסתכלות בעולם כנקודת מוצא להוכחה לקיומו של האלוקים הייתה אבן יסוד בפילוסופיה העתיקה. רב סעדיה גאון ורבנו בחיי בספר חובות הלבבות מעמידים את סדר הדיון שלהם סביב הוכחה זו: אם העולם קיים, משמע שהוא התחיל להתקיים אי פעם. (הוא אינו קיים מאז ומעולם, מסיבות שלא נכנס אליהן כאן). ואם הוא התחיל להתקיים - מישהו ברא אותו. והמישהו הזה הוא הבורא, שגם צווה כיצד צריך להתנהג. והוא המשגיח בו להנהיגו בצדק ובמשפט.