הוויכוח שבין אברהם לקב"ה לפני שסדום נהפכה נחשב למופת של לימוד זכות על בני אדם. אברהם "מתמקח" עם הקב"ה, ומבקש בכל פעם שיסלח לסדום אם יימצאו בה צדיקים: פחות צדיקים. לאחר שה' הסכים לסלוח לעיר אם ימצאו בה חמישים צדיקים, אומר אברהם: "אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה, התשחית את העיר בעבור החמשה"? נשים לב לניסוח: בדברי אברהם משתמע כי אם ה' לא יוותר, הרי שהוא מחריב את העיר בגלל שחסרים בה .. חמשה צדיקים. לא מפני שכל העיר מלאה שחיתות וחמס. ואברהם ממשיך ומוריד את מספר הצדיקים הדרוש להציל את העיר לארבעים, שלושים, עשרים ועשרה. ואז נסתתמו טענותיו.
וכבר שמו לומדי תנ"ך לב לעובדה המדהימה כי שעה שנשלח אברהם להעלות את יצחק לעולה - שם לא התווכח ולא התדיין. אברהם השכים בבקר וחבש את חמורו ויצא לדרך.

המדרש הוא המשלים פרצות כאלה. האמנם תפילתו של אברהם היא רק להציל את סדום? ומה אומר הוא לקורה לעם ישראל?
פסוק מעורפל בירמיהו יא נותן לבעל המדרש הזדמנות להכניס את אברהם למבקשי הרחמים על ישראל. וכך אומר ירמיהו:

(טו) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂותָהּ הַמְזִמָּתָה הָרַבִּים
וּבְשַׂר קדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלזִי:

משפט מעורפל כזה מזמין את הדרשה. וכך מסביר הדרשן מדרש זה:

איכה רבה פרשה א ד"ה [א] איכה ישבה

אמר רב עוקבא:
בליל ט' באב נכנס אברהם אבינו בבית קדש הקדשים, והתחיל מטייל בו ארוכות וקצרות. אחזו הקב"ה ואמר לו, מה לידידי בביתי? (ירמיה יא, טו),
אמר: היכן הן בניי?
אמר: חטאו לפני והגליתי אותם. דכתיב "עשותה המזימתה" (שם),
א"ל: ולא היו בהם צדיקים?
א"ל: סוגייהון בישין [רבים מאוד בהם רעים], דכתיב "הרבים" (שם),
- ולא היתה בהם מילה?
א"ל: אף אותה בטלו, דכתיב "ובשר קדש יעברו מעליך" (שם), ולא עוד אלא שהיו שמחים במפלתם אלו מאלו, כדכתיב "כי רעתכי אז תעלוזי" (שם), וכתיב "ושמח לאד לא ינקה" (משלי יז ה).

ובפסיקתא יש תוספת למדרש זה:

פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים)-נספחים פרשה ה
אמרו לפניו, רבש"ע: שמא אתה שוכחן בין אומות העולם?
אמר להם: נשבע אני בשמי הגדול שאיני שוכחן בין אומות העולם, אלא אני מחזירן למקומן. שנאמר "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא, טז).
מיד ניחם הקב"ה את האבות והלכו ושבו לקבורותיהם.
לפיכך, כשהמבשר בא, תחלה יבא אל מערת המכפלה.

אם נראה את הפסוקים האלה בהקשר שהם כתובים בו נגלה במדרש יופי נוסף. נראה את הקטע הזה בהקשר הכולל:

בפסוק ט נאמר

(ט) וַיּאמֶר ה' אֵלָי נִמְצָא קֶשֶׁר בְּאִישׁ יְהוּדָה וּבְישְׁבֵי יְרוּשָׁלָם:
(י) שָׁבוּ עַל עֲונת אֲבותָם הָרִאשׁנִים...

בפסוק יא:

(יא) לָכֵן כּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה...

בפסקה הבאה, בפסוק יד, נאמר:

(יד) וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה
כִּי אֵינֶנִּי שׁמֵעַ בְּעֵת קָרְאָם אֵלַי בְּעַד רָעָתָם:

וירמיהו סובל את סבל עמו, ואפילו להתפלל בעדם אין הוא יכול. והוא אומר את המשפט המעורפל שאנו עוסקים בו:

(טו) מֶה לִידִידִי בְּבֵיתִי עֲשׂותָהּ הַמְזִמָּתָה
הָרַבִּים וּבְשַׂר קדֶשׁ יַעַבְרוּ מֵעָלָיִךְ
כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלזִי:

והדרשן מפרש את דברי ירמיהו בדרך שירמיהו רוצה שהדברים יתפרשו. כבקשה בעד העם. אבל ירמיהו אינו יכול לבקש, נאסר עליו לבקש. ואברהם הוא המבקש במקומו. ובעל המדרש שם בפי אברהם את הדברים באותה תקיפות שהוא הגן על אנשי סדום: היכן הן בניי? ולא היו בהם צדיקים? ולא הייתה בהם מילה? וה' מבטיח למחול ולסלוח, ולגאול את העם.