פרק יג בירמיהו כולל תאור נבואה בלתי שגרתי. בעוד הנבואות הרגילות הן נבואות בהן הנביא מדבר אל העם, בנבואה זו הנביא עושה מעשים הבאים לסמל משהו.
וזה תאור המעשה:

(א) כּה אָמַר ה' אֵלַי הָלוךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזור פִּשְׁתִּים
וְשַׂמְתּו עַל מָתְנֶיךָ וּבַמַּיִם לא תְבִאֵהוּ:
(ב) וָאֶקְנֶה אֶת הָאֵזור כִּדְבַר ה' וָאָשִׂם עַל מָתְנָי:
(ג) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי שֵׁנִית לֵאמר:
(ד) קַח אֶת הָאֵזור אֲשֶׁר קָנִיתָ אֲשֶׁר עַל מָתְנֶיךָ
וְקוּם לֵךְ פְּרָתָה וְטָמְנֵהוּ שָׁם בִּנְקִיק הַסָּלַע:
(ה) וָאֵלֵךְ וָאֶטְמְנֵהוּ בִּפְרָת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אותִי:
(ו) וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים רַבִּים וַיּאמֶר ה' אֵלַי
קוּם לֵךְ פְּרָתָה וְקַח מִשָּׁם אֶת הָאֵזור
אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְטָמְנו שָׁם:
(ז) וָאֵלֵךְ פְּרָתָה וָאֶחְפּר
וָאֶקַּח אֶת הָאֵזור מִן הַמָּקום אֲשֶׁר טְמַנְתִּיו שָׁמָּה
וְהִנֵּה נִשְׁחַת הָאֵזור לא יִצְלַח לַכּל:

עד כאן תאור המעשה. וכאן ראוי להעיר הערה גיאוגרפית: פרת זה, שירמיהו טומן בו את האזור, הובן על ידי פרשנים רבים כנחל פרת שבעיראק, היא בבל, היא אור כשדים. פרשנים חדשים מזהים את המקום כעין אל פארה, כחמשה קילומטר מענתות, ועשרה קילומטר מירושלים. לפי מה שנאמר בהמשך שיחה זו, ויכוח זה אין לו משמעות כלל.

נבואה זו, שהיא עשיית דבר כדי לסמל משהו לרואים, במקום לומר דבר הבא למסור משהו לשומעים, היא סוג מיוחד של נבואות. וכדי להבין מה טיבן של נבואות אלה, נלמד קטעים מדברי הרמב"ם במורה נבוכים, המסביר את משמעות הנבואה, ומייחד פרק למעשה הסמלי שבנבואה. דבריו של הרמב"ם במורה נבוכים:

רמב"ם, מורה נבוכים ב, מו
כמו שיראה אדם בחלום שכבר הלך לארץ פלונית, ונשא שם אישה, ועמד זמן, ונולד לו בן וקראו פלוני, והיה מעניינו מה שהיה, כן משלי הנבואה האלו אשר ייראו או ייעשו במראה הנבואה... הכל הוא במראה הנבואה, לא שהם פעלים נמצאים לחושים הנראים.... ולא יצא ירמיהו מארץ ישראל לבבל, ולא ראה פרת.

מדוע מפרש רמב"ם את המעשה הנבואי כמשל, ולא כמעשה שנעשה בפועל ממש? הסיבה היא תפיסה כללית המסבירה את המופת, וממנה נגזרת דרך פרשנים המסבירה את המעשה הסמלי בכלל.

אם נקבל את המעשה הסמלי כמעשה המתרחש בפועל, הרי שיחזקאל הנביא היה צריך להתעופף ברוח מבבל לירושלים. הרי כך אמר יחזקאל: "ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים". זהו מעשה נס לא מובן ולא חיוני לנבואה הנאמרת אחרי הפסוק. ועיקר: הפסוק מסגיר את משמעות התיאור, באמרו "ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים". מראות אלוהים - זו נבואה.

לאחר שקבע רמב"ם את העניין העקרוני, יכול הוא להמשיך בשיטה פרשנית זו לגבי כל מעשה. וכאן קבע רמב"ם כלל פרשני חדש:

"כל מה שייאמר ב'מראה' ההוא שהוא עשה בו, או שמע, או יצא, או נכנס, או אמר, או נאמר לו, או עמד, או ישב או עלה או ירד או הלך בדרך או שאל או נשאל - הכל במראה הנבואה. ואפילו ארכו המעשים ההם המסופרים ונקשרו בזמנים ובאישים... ובמקומות - אחר שיתבאר לך שהמעשה הוא משל - דע ידיעה אמיתית שהוא 'במראה הנבואה'.