הפחד מן האויב מצפון היה פחד מצמרר בימי ירמיהו, כמו בימינו אנו. החזית הצפונית כללה את זיכרונות המפלה של שבטי ישראל, שגלו לאשור, ואת האויב המתחזק בצפון, נבוכדנצר מלך בבל, שהיה סדאם חוסיין של העולם העתיק.

מעניין הדבר כי הביטוי "ארץ צפון" מופיע במקרא 12 פעמים, בפי שני נביאים בלבד: ירמיהו וזכריה. 8 פעמים בפי ירמיהו, ושאר הפעמים בשני פסוקים בזכריה.

ארץ צפון היא האיום. וכך אומר ירמיהו:

פרק ו פסוק כב
(כב) כּה אָמַר ה' הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפון וְגוי גָּדול יֵעור מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ:

פרק י פסוק כב
(כב) קול שְׁמוּעָה הִנֵּה בָאָה וְרַעַשׁ גָּדול מֵאֶרֶץ צָפון
לָשוּם אֶת עָרֵי יְהוּדָה שְׁמָמָה מְעון תַּנִּים:

ארץ צפון ראויה לנקמה. וגם זאת בפי ירמיהו:

פרק מו פסוק י
(י) וְהַיּום הַהוּא לַאדנָי ה' צְבָאות יום נְקָמָה לְהִנָּקֵם מִצָּרָיו
וְאָכְלָה חֶרֶב וְשָׂבְעָה וְרָוְתָה מִדָּמָם
כִּי זֶבַח לַאדנָי ה' צְבָאות בְּאֶרֶץ צָפון אֶל נְהַר פְּרָת:

פרק נ פסוק ט
(ט) כִּי הִנֵּה אָנכִי מֵעִיר וּמַעֲלֶה עַל בָּבֶל קְהַל גּויִם גְּדלִים מֵאֶרֶץ צָפון
וְעָרְכוּ לָהּ מִשָּׁם תִּלָּכֵד חִצָּיו כְּגִבּור מַשְׁכִּיל לא יָשׁוּב רֵיקָם:

ועיקר: הגאולה העתידה תהיה מארץ צפון. וכך אומר ירמיהו:

פרק ג פסוק יח
(יח) בַּיָּמִים הָהֵמָּה יֵלְכוּ בֵית יְהוּדָה עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל
וְיָבאוּ יַחְדָּו מֵאֶרֶץ צָפון עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת אֲבותֵיכֶם:

פרק לא פסוק ז
(ז) הִנְנִי מֵבִיא אותָם מֵאֶרֶץ צָפון וְקִבַּצְתִּים מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ
בָּם עִוֵּר וּפִסֵּחַ הָרָה וְילֶדֶת יַחְדָּו קָהָל גָּדול יָשׁוּבוּ הֵנָּה:

אך כל זה הוא רקע לנבואת גאולה קצרה המופיעה בפי ירמיהו פעמיים: פעם אחת בפרקנו, בפסוקים יד-טו, ופעם שניה בפרק כג, פסוקים זח. הנבואה בשני הפרקים זהה, למעט הבדלים קטנים. וכך אומר ירמיהו בפרקנו:

(יד) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְלא יֵאָמֵר עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(טו) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפון
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה
וַהֲשִׁבתִים עַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבותָם:

ובפרק כג אומר ירמיהו:

(ז) לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'
וְלא יאמְרוּ עוד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(ח) כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה וַאֲשֶׁר הֵבִיא אֶת זֶרַע בֵּית יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפונָה
וּמִכּל הָאֲרָצות אֲשֶׁר הִדַּחְתִּים שָׁם וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם:

מקומה של הנבואה בפרקנו אינו ברור דיו. העניין שלפני נבואה זו עוסק בתוכחה המסתיימת באיום "והטלתי אתכם מעל הארץ הזאת על הארץ אשר לא ידעתם אתם ואבותיכם..." (פסוק יג). העניין שאחרי נבואה זו ממשיך את התוכחה "ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי..." [פסוק יח]. ובתווך, בין שני נבואות אלה, נבואת התקווה על העלייה מארץ צפון. מה מקומה של נבואה זו בין שתי נבואות תוכחה? זאת ועוד: הנבואה מתחילה במילת קישור: "לכן הנה ימים באים... ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים." "לכן" זה, מה טיבו? בגלל מה לא יאמרו? בגלל נבואת התוכחה וההבטחה שיצאו לגלות?

בפרק כג מופיעה נבואה זו בהקשר יותר ברור. לאחר שתי נבואות המדברות על המלך יכניה שהוא "כלי אין חפץ בו", ועל הרועים המאבדים ומפיצים את צאן מרעיתם, באה הבטחה: "הנה ימים באים נאום ה' והקימותי לדוד צמח צדיק". ובהמשך להבטחה על חידוש מלכות דוד, הבטחה לקיבוץ גליות: "לכן הנה ימים באים נאם ה', ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם וישבו על אדמתם".

מצאנו, אם כן, את המקום הטבעי של הנבואה. בפרק כג משווה ירמיהו את המנהיגים הדואגים לעצמם אל המנהיגים מבית דוד, שיעשו משפט וצדקה. לאחר הקמת מלכות בית דוד, יבוא עת קיבוץ גליות.

אך מה מקום נבואה זו בפרק טז, בין נבואות תוכחה ונבואות חורבן? דומה כי ניתן להבין את מקומה של הנבואה אם נזכור את המבנה הכולל של נבואות ירמיהו. הנביא נקרע בין נבואות זעם נגד העם, לבין אהבתו לעמו. ובכל עת שהוא מדבר נגד עמו, ממתיק הוא את דבריו בנבואת נחמה ועה'. אם נבדוק את סוף פרק טז, נמצא את הטלטלה שירמיהו מיטלטל בין עה' ותוכחה פעם נוספת. לאחר שירמיהו מסיים את דברי הזעם, ואומר "ושילמתי ראשונה משנה עוונם וחטאתם על חללם את ארצי.." חוזר הוא שוב לנבואת נחמה: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה, אליך גוים יבוא מאפסי ארץ..."

חוסר הסדר שמצאנו בנבואות ירמיהו הם הביטוי לסערת רוחו של הנביא, העושה את הקשה מכל: לנבא רעה על העם שהוא כה חפץ בשלומו.