בפרק יט פסוק ה אומר ירמיהו דברי נבואה הנמצאים גם בפרק ג. החזרה על הדברים מראה על חשיבותם ועל כך שהם פוגעים בעניין חשוב בעיני העם.

וכך אומר ירמיהו:

(ה) וּבָנוּ אֶת בָּמות הַבַּעַל לִשְׂרף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עלות לַבָּעַל
אֲשֶׁר לא צִוִּיתִי וְלא דִבַּרְתִּי וְלא עָלְתָה עַל לִבִּי:

הנושא הוא הקרבת הבנים, פולחן שהיה קיים בגיא בן הינום. את מה שקרה בהקרבת הבנים מתאר בעל מדרש תנחומא:

מדרש תנחומא (בובר) - הוספה לפרשת ואתחנן סימן ב ד"ה [ב] כי תוליד

וכיצד היה המולך בגיא בן הינום? עשוי חוץ לירושלים, ובמקום מופלג, וצלם היה ופניו של עגל, וידיו פשוטות, כאדם [שפותח ידיו לקבל] דבר מחברו. והיו מסיקין אותו עד שהידיים נעשין כאש. ושבעה קנקלים היו לו, והוא לפנים מהם, ולפי קרבנו של כל אחד ואחד היה נכנס, מי שמקריב עוף נכנס לקנקל הראשון, עז נכנס לקנקל השני, שה לשלישי, עגל לרביעי, פר לחמישי, שור לשישי.

מי שמקריב בנו, אומרים הכומרים כי אין למעלה הימנו, היה נכנס לפנים מן הקנקל השביעי, והיה הולך ונושקו, שנאמר זובחי אדם עגלים ישקון (הושע יג, ב),

והיו הכומרים נוטלין בנו ממנו, ונותנין התינוק על ידי המולך, ונוטלין התופין ומקישין בהן כדי שלא ישמע אביו קול בנו, ומעיו של תינוק מתמעכין עליו, והיה התינוק מנהים עד שישליט נפשו על ידו.

אמר ר' יהודה הלוי הוא שכתוב ובנו במות התופת אשר בגיא בן הנום (ירמיה ז לא), מה היא התופת, שהיו מקישין בתופים, מה הוא הנום, שהיו הכומרים אומרין למולך כשהתינוק מנהים יהנה לך יערב לך.

ראה היאך היו להוטין אחרי ע"ז, אמר הקב"ה על ידי יצר הרע הייתם חוטאים וגולים, אבל לעתיד לבא אני עוקרו מכם, שנא' והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (יחזקאל לו כו)

התיאור של העברת הבנים למולך הוא תיאור מזעזע. וירמיהו מעמיד זה מול זה, את התופת, שלא יקרא תופת כי אם גיא ההרגה, ועיקר: את העונש. "והאכלתים את בשר בניהם ואת בשר בנותיהם, ואיש בשר רעהו יאכלו, במצור ובמצוק אשר יציקו להם אויביהם ומבקשי נפשם (פסוק י). אין הבדל בין מסירת הבנים למולך, לבין אכילתם, כפי שמתואר בפרשת התוכחה בפרשת כי תבוא, בדברים כח, נג. ירמיהו מצטט את דברי התוכחה, ומחיל אותם על עובדי המולך.

אבל עניין אחר מטריד את ירמיהו. זיכרון פרשת העקדה עומד בסתירה לאיסור החמור של הקרבת הבנים למולך. וירמיהו מרמז לעניין זה, בפסוק רב משמעות: "ובנו את במות הבעל לשרוף את בניהם באש עולות לבעל, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (פסוק ה). ופסוק עמום זה מקבל את הסברו בפי המדרש:

מדרש תנחומא (בובר) -פרשת וירא סימן מ ד"ה [מ] ד"א ויהי
כך שנו רבותינו, אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי (ירמיה יט ה), לא צויתי ליפתח שיקריב את בתו, ולא דברתי למלך מואב שיקריב את בנו, ולא עלתה על לבי לומר לאברהם שישחוט את בנו,

למה סמכו צווי ביפתח, אמר ר' מיישא, אשר לא צויתי, ליפתח וצויתי לו הרבה מצות עשה ומצות לא תעשה, שהיה מישראל, אבל שיקריב את בתו לא צויתיו,

ולא דברתי, למלך מואב, אמרו רבותינו למה סמכו דבור למלך מואב, אלא אמר הקב"ה וכי מעולם דברתי עמו? לא גנאי הוא? אלא לא דברתי עמו מימיו, על אחת כמה וכמה שיקריב את בנו,

ולא עלתה על לבי, לומר לאברהם שישחוט את בנו, אע"פ שאמרתי לו קח נא לא עלתה על לבי שישחוט את בנו, לכך נאמר לא אחלל בריתי.

הקרבת הבנים למולך היא פסגת החטא, והיא כל כך דומה לפסגת האמונה! הסכמתו של אברהם להעלות את יצחק היא יסוד אמונתו, ויסוד קבוע בתפילותינו. הקרבת הבנים למולך היא פסגת האטימות ועבודת האלילים. וירמיהו צריך להסביר לעם את ההבדל בין השנים.

כי דומים הם. הקדושה והטומאה, הצניעות והפריצות הם הפכים של אותו מטבע. וירמיהו מסביר לעם את ההבדל בין האמונה לבין עבודת האלילים.