ירמיהו מנבא את נבואותיו בשנים האחרונות של שלטון האימפריה האשורית, בשנים המעטות של שלטון האימפריה המצרים, ובשנים הראשונות של האימפריה הבבלית. שני עמים מאיימים מן הצפון, וגם השכן מדרום אינו טומן ידו בצלחת. בין נפילת אשור לעליית בבל זוכה ארץ ישראל למסע מלחמה של פרעה נכה. הוא יוצא כדי לסייע לאשור לכבוש את חרן. בדרך הוא מתנגש ביאשיהו מלך יהודה, הורג אותו בקרב מגידו, וממליך את יה ויקים בנו תחתיו.

נבואת ירמיהו בפרק כה מתרחשת בשנה הרביעית ליהויקים, שהומלך על ידי פרעה נכה מלך מצרים. ארבע שנים אחרי מות יאשיהו עולה נבוכדנצר לשלטון בבבל. והעם מבולבל בין האימפריות העולות ויורדות, ואין יודע לאן לפנות: להיכנע לבבל, האימפריה העולה בצפון, לחבור עם מצרים, אויבתה של בבל מדרום, שהיא עכשיו השליט בארץ, ואשר לא מכבר עברה בארץ במסע מלחמה בו נהרג יאשיהו, המלך האהוב. וזאת לזכור: ארץ ישראל הוא בגבול האימפריות, ואין לדעת עד היכן תגיע שליטתו של מלך בבל, והיכן יהיה הגבול בין מצרים לבבל.

נבין את הדילמה של העם אם נשווה את מצבם למצבנו אנו, בתחילת שנות הקמת המדינה: שתי אימפריות בעולם: ארצות הברית וברית המועצות. מדינת ישראל בין השתים, ואין לדעת איזו מהן תשתלט על האזור. אוריינטציה קפיטליסטית פירושה צרות אם ברית המועצות תשתלט על האזור, ואוריינטציה קומוניסטית תגרום לתוצאות הפוכות. ובמצב זה של אי ידיעה צריך להחליט מה לעשות.

ירמיהו אינו מציג את הבעיה כשאלה פוליטית, אלא כשאלה של שכר ועונש. וכך מציג ירמיהו את הבעיה הפוליטית:

ירמיהו כה
(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה עַל יִרְמְיָהוּ עַל כָּל עַם יְהוּדָה
בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהויָקִים בֶּן יאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה
הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל:
(ב) אֲשֶׁר דִּבֶּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא עַל כָּל עַם יְהוּדָה
וְאֶל כָּל ישְׁבֵי יְרוּשָׁלַם לֵאמר:
(ג) מִן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לְיאשִׁיָּהוּ בֶן אָמון מֶלֶךְ יְהוּדָה וְעַד הַיּום הַזֶּה
זֶה שָׁלשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה הָיָה דְבַר ה' אֵלָי
וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם אַשְׁכֵּים וְדַבֵּר וְלא שְׁמַעְתֶּם:...
(ה) לֵאמר שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּו הָרָעָה וּמֵרעַ מַעַלְלֵיכֶם
וּשְׁבוּ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם וְלַאֲבותֵיכֶם לְמִן עולָם וְעַד עולָם:
(ו) וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם וּלְהִשְׁתַּחֲות לָהֶם
וְלא תַכְעִיסוּ אותִי בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְלא אָרַע לָכֶם:

הדברים שירמיהו מדבר עליהם אינם אוריינטציה פוליטית, אלא ציות לדבר ה'.
שלטון בבל הוא העונש, ועל כן זה מה שיקרה:

(ח) לָכֵן כּה אָמַר ה' צְבָאות יַעַן אֲשֶׁר לא שְׁמַעְתֶּם אֶת דְּבָרָי:
(ט) הִנְנִי שׁלֵחַ וְלָקַחְתִּי אֶת כָּל מִשְׁפְּחות צָפון נְאֻם ה'
וְאֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי
וַהֲבִאתִים עַל הָאָרֶץ הַזּאת וְעַל ישְׁבֶיהָ וְעַל כָּל הַגּויִם הָאֵלֶּה סָבִיב
וְהַחֲרַמְתִּים וְשַׂמְתִּים לְשַׁמָּה וְלִשְׁרֵקָה וּלְחָרְבות עולָם:...
(יב) וְהָיָה כִמְלאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל
וְעַל הַגּוי הַהוּא נְאֻם ה' אֶת עֲונָם
וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אתו לְשִׁמְמות עולָם:
(יג) וְהֵבֵאותִי וְהֵבֵאתִי עַל הָאָרֶץ הַהִיא אֶת כָּל דְּבָרַי אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלֶיהָ
אֵת כָּל הַכָּתוּב בַּסֵּפֶר הַזֶּה אֲשֶׁר נִבָּא יִרְמְיָהוּ עַל כָּל הַגּויִם:

בעיות פוליטיות אינן נפתרות בדרך שירמיהו מציע. לא נכנעים לאויב למשך שבעים שנה, תוך ידיעה כי לאחר שבעים שנה יוכרע גם האויב, ועם אחר יעלה לשלטון.

ירמיהו מוכיח את העם על רקע המאורעות הפוליטיים המתרחשים סביבו. אבל בניגוד לדרך בה אנו מנתחים את המאורעות, כאילו המהלך הפוליטי הוא הקובע את התוצאה, מראה ירמיהו את ההפך: ההתנהגות הדתית של העם היא הקובעת את התוצאות הפוליטיות. ועל כן אפשר לקבוע מראש מי ינצח בסיבוב הבא של המלחמה, וגם כמה זמן יארך נצחונו. כי שבעים שנה הוא משך העונש הצפוי לישראל, ולאחר שישראל ישא את עונשו, שוב אין לבבל זכות להיות אימפריה, והיא תיפול ותהיה שממות עולם.

לא הפוליטיקה מוליכה את המוסר, אלא להפך: המוסר הוא הקובע את התוצאות הפוליטיות.