פרק כז פותח בתיאור נבואה שנמסרה לירמיהו בתחילת ממלכת יה ויקים בן יאשיהו. יאשיהו נהרג על ידי פרעה נכה, שעה שעלה למסע מלחמה לסייע לאשור נגד בבל. בנו יה ויקים המלך על ידי פרעה, ולאחר מותו מלך יהויכין=יכניה, שהוגלה על ידי מלך בבל עם גלות החרש והמסגר. אחרי יהויכין מלך צדקיהו, ובימיו חרבה יהודה.

הנבואה המתוארת בתחילת פרק כז נמסרת לירמיהו בראשית ממלכת יהויקים, אבל היא מיועדת למשלחות של עמי האזור הבאות לצדקיהו מלך יהודה.

משלחות אלה באות להתייעצות חשאית: הם מנסים ליצור קואליציה של מדינות שילחמו בבבל, ויצליחו למנוע את השתלטותה על האזור. במשלחות נציגים מאדום, מואב, עמון, צור וצידון. מול משלחת מכובדת זו עומד ירמיהו מקורא "הביאו צואריכם בעול מלך בבל, ועבדו אותו ועמו וחיו".(יב). ואל הכוהנים והעם אומר ירמיהו:

...כּה אָמַר ה' אַל תִּשְׁמְעוּ אֶל דִּבְרֵי נְבִיאֵיכֶם הַנִּבְּאִים לָכֶם לֵאמר
הִנֵּה כְלֵי בֵית ה' מוּשָׁבִים מִבָּבֶלָה עַתָּה מְהֵרָה
כִּי שֶׁקֶר הֵמָּה נִבְּאִים לָכֶם:...
(יח) וְאִם נְבִאִים הֵם וְאִם יֵשׁ דְּבַר ה' אִתָּם
יִפְגְּעוּ נָא בַּיהוָה צְבָאות לְבִלְתִּי באוּ
הַכֵּלִים הַנּותָרִים בְּבֵית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה:
(יט) כִי כה אָמַר ה' צְבָאות
אֶל הָעַמֻּדִים וְעַל הַיָּם וְעַל הַמְּכנות
וְעַל יֶתֶר הַכֵּלִים הַנּותָרִים בָּעִיר הַזּאת:
(כ) אֲשֶׁר לא לְקָחָם נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל
בַּגְלותו אֶת יְכָונְיָה יְכָנְיָה בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה מִירוּשָׁלַם בָּבֶלָה
וְאֵת כָּל חרֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם:
(כא) כִּי כה אָמַר ה' צְבָאות אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל
עַל הַכֵּלִים הַנּותָרִים בֵּית ה' וּבֵית מֶלֶךְ יְהוּדָה וִירוּשָׁלָם:
(כב) בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ עַד יום פָּקְדִי אתָם נְאֻם ה'
וְהַעֲלִיתִים וַהֲשִׁיבתִים אֶל הַמָּקום הַזֶּה:

נבואה זו על כלי בית ה' מראה כי הגליית יהויכין לבבל הייתה טראומטית, אבל הגליית כלי המקדש הייתה טראומתית לא פחות ממנה. הנביאים, נביאי השקר המעודדים את העם, אינם אומרים כי יהויכין ישוב מגלותו. הם מנבאים כי כלי בית ה' ישובו מבבל, "בעוד שנתים" (כח, ג). פרק כח כולו התדיינות בין ירמיהו וחנניה, כאשר חנניה בן עזור מנבא כי כלי בית ה' ישובו בעוד שנתיים, ואילו ירמיהו מנבא על מותו של חנניה, כי דבר סרה אל ה'.

המשקל הרב שרואה העם בכלי בית ה' המובלים בבלה, מוצא את ביטויו בדורות הבאים. המקום: בבל. והדנים בדברי ירמיהו הם ראשוני אמוראי בבל, העוזבים את ארץ ישראל בגלל קשיי החיים שם, ובונים את ישיבת פומפדיתא, שהייתה מרכז תורה כשש מאות שנה.
וכך מופיע הפסוק בדברי האמוראים:

תלמוד בבלי כתובות דף קי עמוד ב
תנו רבנן: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל - דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ - דומה כמי שאין לו אלוה, שנא': ויקרא כ"ה לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים, ... ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה: כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר: ירמיהו כ"ז בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'. ורבי זירא? ההוא בכלי שרת כתיב.

רב יהודה היה מייסדה של ישיבת פומפדיתא בבבל. הוא אסר על תלמידיו לעזוב את בבל, ולעלות לארץ ישראל. הסיבה הייתה ברורה: בבל הפכה זה עתה להיות מרכז התורה בעולם, ועזיבתה תחליש את לימוד התורה. רב זירא תלמידו שרצה לעלות לארץ, השתמט מלפגוש את רבו, כדי לא לעמוד בעימות ישיר עם הרב האוסר לעלות לארץ. ואמנם, עלה רב זירא לארץ, הצטרף לישיבתו של רב יוחנן בטבריה, והיה לתלמיד בה.

המחלוקת האידיאית בין רב יהודה, האוסר לעלות מבבל לארץ, לבין רב זירא העולה, מתמצית בפירוש הפסוק בירמיהו. הפסוק אומר "בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'." רב יהודה מבין את הפסוק כפי שהבינו אותו יושבי ירושלים בימיו של ירמיהו: הגליית כלי המקדש הם עניין מרכזי בחיי העם. הגלייתם מסמלת את קץ הקיום היהודי בארץ. וכל עוד לא ישובו הכלים, אין עתיד לקיום בארץ. רב זירא מפרש את הפסוק פירוש טכני. הכלים יהיו בבבל עד יום פקודה. האנשים ינסו לשוב לארץ. מעניין הדבר כי הרמב"ם הביא בספרו את דברי רב יהודה בסיכום להלכה:

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה יב
לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה עכו"ם, ואל ידור בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל,. שכל היוצא לחוצה לארץ כאילו עובד ע"ז, שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, ובפורעניות הוא אומר ואל אדמת ישראל לא יבאו, כשם שאסור לצאת מהארץ לחוצה לארץ כך אסור לצאת מבבל לשאר הארצות, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו