דומה כי פרק לז מצליח למצות את הפכפכנותו של צדקיהו. הפרק פותח כמו בתיאור סתמי: כיצד הומלך צדקיהו. ואנו שומעים:

(א) וַיִּמְלָךְ מֶלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בֶּן יאשִׁיָּהוּ תַּחַת כָּנְיָהוּ בֶּן יְהויָקִים
אֲשֶׁר הִמְלִיךְ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּאֶרֶץ יְהוּדָה:

צדקיהו לא הומלך בזכות עצמו. נבוכדנצר ממליך אותו. והמדרש מוסיף נופך להמלכה זו:
בשעה שהגלה נבוכדנצר גלות יכניה חזרו רחמיו של נבוכדנצר עליהם. וחזר ואמר להם: יש לכם מזרעו של יאשיהו, אמליכנו עליכם. ושם היה מתניה בן יאשיהו. ענה נבוכדנצר ואמר, מה שמך? חשב מתניה בלבו, הריני מוציא את שמי צדקיהו, כדי שיצאו ממנו צדיקים. ולא היה יודע שבימיו הקב"ה מצדיק עליהם את הדין.

צדקיהו רוצה להתחכם, ואין הוא מתגלה לנבוכדנצר בשמו האמיתי. הוא רוצה שם יותר משמעותי, שם שיורה כי יצאו ממנו צדיקים. אילו צדיקים רוצה מלך שיצאו ממנו? הווה אומר: מלכים. צדקיהו חושב מיד על שושלת מלוכה. אין הוא מבחין בסיטואציה שהוא נתון בה: מלך בזכות מלך זר. ולא ידע כי אותה התחפשות שהוא מתחפש בפני נבוכדנצר, היא עצמה מתחפשת פעם נוספת לפניו. צדקיהו מבין את שמו כראש שושלת מלוכה, ואילו הקב"ה מפרש את שמו בדרך הפוכה: בימיו מצדיק הקב"ה עליהם את הדין. צדקיהו - מלשון צידוק הדין. הביטוי "צידוק הדין" עמוס מאוד, ואנו מכירים אותו מסיטואציה קשה: צידוק הדין הוא התפילה שהאבל אומר לפני מיטתו של המת.

והפרק ממשיך לתאר את צדקיהו:

(ב) וְלא שָׁמַע הוּא וַעֲבָדָיו וְעַם הָאָרֶץ אֶל דִּבְרֵי ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא:

המלך צדקיהו אימץ לו אידיאולוגיה אחרת. שאין הוא עובד את ה' ואינו שומע לדברי ירמיהו הנביא. האמנם? נקרא את ההמשך:

(ג) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶת יְהוּכַל בֶּן שֶׁלֶמְיָה וְאֶת צְפַנְיָהוּ בֶן מַעֲשֵׂיָה הַכּהֵן
אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמר הִתְפַּלֶּל נָא בַעֲדֵנוּ אֶל ה' אֱלהֵינוּ:

צדקיהו מנסה לרקוד על שתי החתונות. אין הוא שומע בדברי הנביא, אבל אין הדבר מפריע בעדו מלבקש מן הנביא להתפלל בעדו. ולא להתפלל סתם כך, צדקיהו מבקש "התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו". ה' הוא אלוקיו של צדקיהו, למרות שאינו מציית לדבריו. תשובתו של ירמיהו לבקשה משונה זו לא נמסרה.

צדקיהו חושב שאפשר לשחק משחקים עם ה': לעבור על דבריו ולקבל את ברכתו. הוא גם חושב שאפשר לשחק כך עם נבוכדנצר. והמדרש משלים את התמונה:

אמר לו [נבוכדנצר] השבע לי שלא תמרוד עלי. אמר לו הרינו נשבע בנשמתי. אמר לו: איני משביעך אלא בתורה שנתנה על הר סיני. הביא ספר תורה והניחה אצל ברכיו של צדקיהו, והשביעו. ולא הספיק נבוכנדנצאר ללכת מירושלים לארצו, עד שמרד בו. (ילקוט שמעוני)

אי אפשר להיות נאמן לאלוקים ובלתי נאמן לבני אדם. אי אפשר להיות בלתי נאמן לבני אדם ולהיות נאמן לאלוקים. צדקיהו מנסה לרמות את כולם: את נבוכדנצר, ואת הקדוש ברוך הוא גם יחד.

התיאור ממשיך. ירמיהו מסתבך במאסר שווא שיוזם אותו בעל פקדת ושמו יראייה בן שלמיה בן חנניה, אולי נכדו של חנניה בן עזור, אויבו של ירמיהו מאז. ירמיהו מוכנס למאסר, ושם הוא בתנאים קשים עד כי חייו בסכנה. ומה עושה המלך צדקיהו במצב זה? הן לא מזמן ביקש מירמיהו כי יתפלל בעדו.

(יז) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ וַיִּקָּחֵהוּ
וַיִּשְׁאָלֵהוּ הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתו בַּסֵּתֶר וַיּאמֶר הֲיֵשׁ דָּבָר מֵאֵת ה'
וַיּאמֶר יִרְמְיָהוּ יֵשׁ וַיּאמֶר בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל תִּנָּתֵן:

שאלה קצרה, ותשובה קצרה ממנה. האם זו התשובה לבקשת צדקיהו "התפלל נא בעדנו אל ה' אלהינו"? הפעם אין אנו שומעים את תגובת צדקיהו. כמו מובן מאליו הוא שהמלך מבקש את דבר ה', והנביא אומר לו את הגרוע מכל.

והמשך יש לשיחה. ירמיהו מבקש מן המלך על חייו: "תפל נא תחנתי לפניך ואל תשבני בית יהונתן הספר ולא אמות שם". והמלך, שהוא כל יכול בממלכתו, מה הוא עושה לנביאו?

(כא) וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ
וַיַּפְקִדוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה וְנָתן לו כִכַּר לֶחֶם לַיּום מִחוּץ הָאפִים
עַד תּם כָּל הַלֶּחֶם מִן הָעִיר וַיֵּשֶׁב יִרְמְיָהוּ בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה:

זה כל מה שהמלך יכול לעשות: להגדיל את מנת הלחם של ירמיהו, ולעביר אותו למעצר בבית כלא נוח יותר.

צדקיהו החל את חייו במלך בחסד נבוכדנצר, וסיים את חייו כאסיר במלכות נבוכדנצר. ובין שתי נקודות אלה, ניסה לרמות את הכל: את מלכו, את נביאו ואת אלוקיו. אבל כנראה שזה לא תמיד מצליח.