כיבוש ירושלים בידי מלך בבל היה כיבוש אכזרי ומפחיד. עם שלם מוגלה מארצו, והוא הולך לגלות כשהוא אסור באזיקים. צדקיהו מלך ישראל נופל בשבי, ונענש עונש הומאני מאוד: את בניו שוחטים לעיניו, ואחריהם נכבדי העם. וכששלמה המלאכה, מנקרים עיני צדקיהו, כדי שהמראה האחרון שייחרט בזיכרונו של המלך המובס והעיוור יהיה מראה בניו ומנהיגי העם השחוטים לעיניו.

שלטון אכזר זה מוכן לתת לעם שלטון מעט, ולהשאיר נקודת אחיזה ליהודים בארץ ישראל. והשליט שנבחר היה גדליה בן אחיקם. גם צדקיהו נתמנה לתפקידו בידי מלך בבל. אבל צדקיהו חשב עצמו למניפולטור שאין כמוהו, ועוד לא כילה את הבטחתו כבר חשב מחשבות כיצד להפרה. גדליה היה עשוי מזן אחר. אדם בעל ראיה פוליטית ריאלית. כיצד נקשר הקשר בין גדליה לכשדים?

רש"י לירמיהו לט יד משער השערה מעניינת ביותר

אל גדליהו בן אחיקם, שנפל אל הכשדים על פי ירמיהו, וכשנלכדה העיר מינהו שליט בנשארים שם:

בעוד יושבי ירושלים מתפתים להימורים הפוליטיים של צדקיהו, רואה גדליה את העובדות כפי שהן. והוא מקבל את עצתו של ירמיהו הנביא, מעדיף את הכשדים על פני המצרים, העמונים והמואבים. הוא חוצה את הקווים, עובר למחנה הכשדים, ונפשו הייתה לו לשלל.

לא רק נפשו. כאשר מחליט מלך בבל להשאיר את שארית הפליטה בארץ, הוא ממנה לשליט מטעמו את גדליה בן אחיקם. אמנם: רוב העם מוגלה לבבל. אמנם: גם אלה שנפלו אל מחנה בבל הוגלו, ומלך בבל לא נהג בסנטימנטאליות יתירה גם באלה שנכנעו לו (לט, ט). לא מאהבה ולא מרחמים, אלא מסיבות פוליטיות טהורות, מחליט נבוכדנצר להשאיר גרעין יהודי בארץ ישראל. תפקידו, מן הסתם, לספק מזון ולהעלות מסים לצבא בבל השוהה בארץ.

ובכל זאת: נשאר גרעין יהודי בארץ ישראל. וממונה עליו גדליה בן אחיקם, יהודי שראה נכונה את התהפוכות הפוליטיות, שמע בקול הנביא והציל את נפשו, ואת נפש הנותרים בארץ.
ושמועות רעות מתחילות להגיע:

(יג) וְיוחָנָן בֶּן קָרֵחַ וְכָל שָׂרֵי הַחֲיָלִים אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה
בָּאוּ אֶל גְּדַלְיָהוּ הַמִּצְפָּתָה:
(יד) וַיּאמְרוּ אֵלָיו הֲיָדעַ תֵּדַע כִּי בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּון
שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכּתְךָ נָפֶשׁ
וְלא הֶאֱמִין לָהֶם גְּדַלְיָהוּ בֶּן אֲחִיקָם:
(טו) וְיוחָנָן בֶּן קָרֵחַ אָמַר אֶל גְּדַלְיָהוּ בַסֵּתֶר בַּמִּצְפָּה לֵאמר
אֵלְכָה נָּא וְאַכֶּה אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה וְאִישׁ לא יֵדָע
לָמָּה יַכֶּכָּה נֶּפֶשׁ וְנָפצוּ כָּל יְהוּדָה הַנִּקְבָּצִים אֵלֶיךָ וְאָבְדָה שְׁאֵרִית יְהוּדָה:
(טז) וַיּאמֶר גְּדַלְיָהוּ בֶן אֲחִיקָם אֶל יוחָנָן בֶּן קָרֵחַ אַל תַּעֲשֵׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
כִּי שֶׁקֶר אַתָּה דבֵר אֶל יִשְׁמָעֵאל:

איזו גדולת נפש! איזו טיפשות פוליטית! גדליה בן אחיקם אינו מאמין לשמועות על כוונות זדון של שכנו ממזרח לירדן. מדוע ירצה ברעתם של ישראל? הם אינם מהווים איום עליו. הם בסך הכל רוצים לחיות בשקט, ללא מלחמות נוספות, ברווחה כלכלית ככל שניתן. נכון הדבר שבזמן יפתח היו לעמונים תביעות טריטוריאליות, אבל מאז עברו 800 שנים, והם שכחו את העבר. יתירה מזו: בני עמון כרתו ברית עם צדקיהו נגד נבוכדנצר מלך בבל. מדוע יש לחשוש מידידים כה קרובים?

ההמשך ידוע. ישמעאל בן נתניה בא ועמו עשרה חיילים. הם מכים את גדליה, ואת כל היהודים אשר היו אתו, ואת הכשדים אשר נמצאו שם, את אנשי המלחמה.

התלמוד מעיר הערה סרקסטית על גדליה בן אחיקם.

תלמוד בבלי נדה דף סא עמוד א
כתיב [ירמיהו מ"א] והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי אנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגן? והלא ישמעאל הרגן! אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן.
אמר רבא: האי לישנא בישא, אע"פ דלקבולי לא מבעי מיחש ליה מבעי. (לשון הרע - אפילו שאין לקבל אותה, לחשוש לה צריך).

התמימות הפוליטית של גדליה, רדיפת השלום שלו ואי הכרת העמים הסובבים אותו - נחשבים בעיני התלמוד כשותפות לרצח.

ואולי נבדוק כמה מספרים המופיעים בפרק. ישמעאל בא לגדליה, ועמו עשרה חיילים. עשרה חיילים אלה הכו את גדליה, את כל היהודים, ואת חיל המשמר הכשדי. למחרת באו שמונים איש מן השומרון, ועשרת הרוצחים מצליחים להרוג שמונים איש נוספים. הוא לוקח בשבי "את כל שארית העם אשר במצפה, את בנות המלך ואת כל העם הנשארים במצפה" (מא, י).
ומנהיג צבאי מבריק זה, המנצח ללא אבדות עם רב, בורח כאשר יוחנן בן קרח יוצא מולו. לא מתוארת כל מלחמה. רק נחישות של יוחנן ואנשיו לשמור על שארית הפליטה. רק רואים את יוחנן בן קרח ואת שרי החיילים אשר אתו - והגיבור הגדול נמלט ועמו שמונה אנשים. שניים נהרגו, או אולי ברחו לכוון אחר.

מי הרס את הסיכוי האחרון ליישוב יהודי בארץ ישראל אחרי החורבן: ישמעאל בן נתניה, ועמו עשרה חיילים, או גדליה, תמים דרך שאינו מקבל לשון הרע?