ירמיהו יורד למצרים בעל כורחו. הוא מזהיר את העם שלא לרדת למצרים, אבל אין דבריו נשמעים. הוא ממשיך לשאת את דבריו אל העם במצרים, וחוזר על הדברים שהוא אומר השכם ודבר, ואין שומעים לו.

מתחילת הפרק ניכר כי הדברים נאמרים זמן ארוך לאחר ישיבתם במצרים. הישוב היהודי במצרים כבר מפוזר בערים שונות: במגדל ובתחפנחס ובנף ובארץ פתרוס (פסוק א). ולאוכלוסיה מפוזרת זו מדבר הנביא.

בדבריו אל העם במצרים מופיע מרכיב מיוחד במינו, שלא היה כל כך בולט קודם לכן: ויכוח תיאולוגי בינו לבין שומעיו. לא עוד ויכוח עם נביאי שקר. העם, וביתר דיוק, הנשים, טוענות נגדו כי העובדות מוכיחות את ההפך מדבריו.
דברי ירמיהו מוכרים מדבריו כל חייו:

(ז) וְעַתָּה כּה אָמַר ה' אֱלהֵי צְבָאות אֱלהֵי יִשְׂרָאֵל
לָמָה אַתֶּם עשִׂים רָעָה גְדולָה אֶל נַפְשׁתֵכֶם
לְהַכְרִית לָכֶם אִישׁ וְאִשָּׁה עולֵל וְיונֵק מִתּוךְ יְהוּדָה
לְבִלְתִּי הותִיר לָכֶם שְׁאֵרִית:
(ח) לְהַכְעִסֵנִי בְּמַעֲשֵׂי יְדֵיכֶם
לְקַטֵּר לֵאלהִים אֲחֵרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לָגוּר שָׁם
לְמַעַן הַכְרִית לָכֶם וּלְמַעַן הֱיותְכֶם לִקְלָלָה וּלְחֶרְפָּה בְּכל גּויֵי הָאָרֶץ:

תשובת השומעים מעניינת:

(טז) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שׁמְעִים אֵלֶיךָ:
(יז) כִּי עָשׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ
לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים
כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבתֵינוּ
מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצות יְרוּשָׁלִָם
וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טובִים וְרָעָה לא רָאִינוּ:
(יח) וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים
חָסַרְנוּ כל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ:

הויכוח נראה ויכוח על עובדות: האמנם כל עוד עבדו למלכת השמים היו הם טובים, ורעה לא ראו, או שהחורבן והגלות וכל מה שקרה מעידים על ההפך.

רמב"ן לדברים פרק לב פסוק טו, "ויטוש אלוה עשהו, וינבל צור ישועתו" כותב דברים אלה:

והנכון בעיני.. כי הנבלה - תשלום רעה תחת טובה. יאמר שנטש אלוה שבראו בעבור זרים, וינבל בפיו ובמחשבתו צור שהיה מושיעו, לאמר: שאין בעבודתו רק גמול רע: בעבדם הזרים ישבעו לחם, ובעבדם את הצור יהיו נבזים ושפלים לכל העמים.
כאשר אמרו סכלינו (מלאכי ג יד טו) שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות ועתה אנחנו מאשרים זדים וגו',
וכאשר תאמרנה הנשים הארורות (ירמיה מד יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים וגו' חסרנו כל.
וכן אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך (ירמיהו יד כא), שיאמרו עליו שהוא משלם רעה תחת טובה לעמו ועבדיו, כמו שאמר (שם) אל תפר בריתך אתנו:

פתחנו במקור אחד המתאר ויכוח עם הנביא, והגענו לשני מקורות בפי העם, ומקור שלישי בפי הנביא ירמיהו. מלאכי מצטט את דברי העם הטוען נגדו "שוא עבוד אלהים ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני השם צבאות...". וירמיהו, כשהוא מתפלל בעד העם, מבקש "אל תנאץ למען שמך אל תנבל כסא כבודך".

מה מסתתר מאחרי ויכוחים אלה? נראה כי אפשר להבין את התופעה הזאת כתופעה אוניברסאלית, שאנו מכירים אותה מהתבוננות סביבנו: האם אדם משנה את דעתו כאשר העובדות טופחות על פניו? הניסיון הראה - שאין אדם משנה את דעתו גם במקרה כזה. בפסיכולוגיה יש תיאוריה מפורטת המסבירה כיצד דבר זה נעשה - תיאוריית הדיסוננס. ככל שאדם מוסר נפשו למען רעיון, כך יקשה עליו להודות כי טעה. והדברים מוכרים.

על כן לא ייפלא שעובדי השמש, אלה שעשו כוונים למלכת השמים - לפי חלק מן הפירושים זו מלכת השמים - השמש. כל אלה מסרו את נפשם לפעילות של עבודת אלילים שלא הייתה קלה ולא הייתה נוחה. הייתכן כי לאחר מאמצים רבים יודו כי טעו? האם שונים הם מבני אדם אחרים, המצדיקים בכל מקרה את מה שלחמו בשבילו. ועל כן לא ייפלא אם לאחר החורבן, לאחר שהם מגיעים מתי מספר למצרים, לאחר שהם עצמם הגדירו את עצמם "כי נשארנו מעט מהרבה" (מב, ב) - לאחר כל זאת יכולים הם לומר לנביא במצח נחושה: "(יח) ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו".