ביטוי מיוחד במינו קיים במקרא, והוא חוזר שלוש פעמים בפי ירמיהו, ופעם אחת בפי צפניה: הביטוי "היונה" כשם תואר למשהו.

ירמיהו פרק כה פסוק לח
(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּו כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרון הַיּונָה וּמִפְּנֵי חֲרון אַפּו:

ירמיהו פרק מו פסוק טז
(טז) הִרְבָּה כּושֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיּאמְרוּ
קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מולַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה:

ירמיהו פרק נ פסוק טז
(טז) כִּרְתוּ זורֵעַ מִבָּבֶל וְתפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה
אִישׁ אֶל עַמּו יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצו יָנֻסוּ:

צפניה פרק ג פסוק א
(א) הוי מרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּונָה:

ירמיהו משתמש בביטוי בכל מקום כאשר הוא מנבא לאומות העולם ומבטיח גמול על המלחמות שהם נלחמים בישראל. נבדוק את הביטוי במקומות בו הוא מופיע, ונעמוד על משמעותו.

לראשונה מוזכר הביטוי בירמיהו פרק כה:

(לה) וְאָבַד מָנוס מִן הָרעִים וּפְלֵיטָה מֵאַדִּירֵי הַצּאן:
(לו) קול צַעֲקַת הָרעִים וִילְלַת אַדִּירֵי הַצּאן כִּי שׁדֵד ה' אֶת מַרְעִיתָם:
(לז) וְנָדַמּוּ נְאות הַשָּׁלום מִפְּנֵי חֲרון אַף ה':
(לח) עָזַב כַּכְּפִיר סֻכּו כִּי הָיְתָה אַרְצָם לְשַׁמָּה מִפְּנֵי חֲרון הַיּונָה וּמִפְּנֵי חֲרון אַפּו:

הנבואה מתייחסת לקואליציה רחבה של אומות: החל מירושלים ויהודה, עבור לפרעה, מלכי ארץ העוץ, פלשתים, אשקלון עזה ועקרון ושארית אשדוד, אדום ומואב, בני עמון, צור וצידון - ועוד ועוד. וכנגד כל עמים אלה מנבא הנביא על סער גדול שיעור מירכתי ארץ, ועל קטסטרופה עולמית מקצה ארץ ועד קצה ארץ. והנביא מסיים: "עזב ככפיר סכו כי היתה ארצם לשמה מפני חרון היונה ומפני חרון אפו".

מה פירוש "חרון היונה"?

רש"י מפרש:
"היונה" - משתכרת ביין. כן תרגם יונתן. דבר אחר לשון אונאה.

ורד"ק משלים ומפרש:
"חרב היונה" - רצונו לומר: חרב האויב, האונסת אותם, מן "ולא יונו נשיאי עוד את עמי": "ומפני חרון אפו" והחרב באה מפני חרון אפו. ויונתן פירש "היונה" מן יין, שתרגם "מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא" [מלפני חרב השונא, שהיא משכרת כיין]:

ושוב חוזר הביטוי בפי ירמיהו. והפעם בנבואתו למצרים, כאשר נבוכדנצר יוצא להכות את מצרים. וכך דבר הנביא:

ירמיהו פרק מו
(יג) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא
לָבוא נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל לְהַכּות אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(יד) הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּול וְהַשְׁמִיעוּ בְנף וּבְתַחְפַּנְחֵס
אִמְרוּ הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ:
(טו) מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ לא עָמַד כִּי ה' הֲדָפו:
(טז) הִרְבָּה כּושֵׁל גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ
וַיּאמְרוּ קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מולַדְתֵּנוּ
מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה:

ורד"ק מפרש את הביטוי:
היונה האונסת, כי אין מי שיעמוד כנגדה. וכן והאכלתי את מוניך - אונסיך. וכן לא יונו עוד נשיאי את עמי. ויונתן תרגם מעניין יין, שתרגם מן קדם חרב סנאה דהיא כחמר מרויא [מלפני חרב השונא, שהיא משכרת כיין]:

ורש"י מפרש גם הוא:
חרב היונה - חרבא דסנאה דהיא כחמר מרויא,
'היונה' - לשון יין. לשון אחר: לשון אונאה:

והביטוי חוזר בירמיהו פרק נ. והפעם נושא הנבואה הוא בבל. בפעם הקודמת יוחד הביטוי למצרים, כאשר בבל מכה אותה. עכשיו עובר הביטוי לבבל, הנופלת לפני פרס. וכך אומר הנביא:

ירמיהו פרק נ
(טז) כִּרְתוּ זורֵעַ מִבָּבֶל וְתפֵשׂ מַגָּל בְּעֵת קָצִיר
מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּונָה אִישׁ אֶל עַמּו יִפְנוּ וְאִישׁ לְאַרְצו יָנֻסוּ:

ומפרש את הביטוי רד"ק:
"מפני חרב היונה" פירשנוהו, כי ענינו האונסת מן "והאכלתי את מוניך" "ולא יונו נשיאי עוד את עמי". ויונתן תרגם: מן קדם חרב סנאה דהיא כחמרא מרויא.

נביא אחד נוסף משתמש בביטוי. יותר נכון: בווריאציה של הביטוי. הנביא צפניה. הפעם אין הביטוי כלול בנבואה המתייחסת לאומות העולם, אלא לעם ישראל בלבד.

צפניה פרק ג
(א) הוי מרְאָה וְנִגְאָלָה הָעִיר הַיּונָה:
(ב) לא שָׁמְעָה בְּקול לא לָקְחָה מוּסָר בה' לא בָטָחָה אֶל אֱלהֶיהָ לא קָרֵבָה:

נשמע את הפירושים לביטוי יוצא דופן זה:

מצודת דוד צפניה פרק ג
(א) הוי מוראה ונגאלה - יש להתאונן על ירושלים המטונפת ומלוכלכת,
העיר המאנה ואונסת את הבריות.

ניתוח לשוני מלא של הביטוי נותן רד"ק, בפירושו ליחזקאל מה, ח. שם נאמר "ולא יונו עוד נשיאי את עמי, והארץ ישנו לבית ישראל לשבטיהם". ועל הביטוי "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", מעיר רד"ק: "ולא יונו" - יש בלשון הזה לקיחת ממון האדם או גופו מדעת, ושלא מדעת. שלא מדעת, כמו "לא תונו איש את עמיתו". מדעת, שאונס אותו בגלוי בכח, ומזה "ולא יונו עוד נשיאי את עמי", וכן "והאכלתי את מוניך" "חרב היונה" "העיר היונה".

הביטוי "חרב היונה" נכנס לתודעה כביטוי של חורבן. החרב האונסת, הכופה על בני אדם ומזיקה להם. נראה כיצד השתמשו בביטוי זה במהלך הדורות: כמקור ראשון נביא מכתב מן המאה החמש עשרה, שנכתב על ידי רבי שמעון דוראן, ממשפחה שמקורה בפרובנס, גלתה לספרד, וברחה לצפון אפריקה. רבי שמעון שמש כרב באלג'יר. וכך הוא כותב:

שו"ת יכין ובועז חלק ב סימן מח
אני הגבר ראה עני, בשבט עברת הזמן, אשר פח לרגלי טמן... ולכן ראוי לבעל נפש, באפר יתחפש, להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... והאיש הירא את ה' בעת הזה, לא ירדוף אחר הזהב והכסף, כי יצא מלפני ה' הקצף. ואם כתם אופיר כעפר יאסף. יהיה הכל בעיניו היו כלא היו, כי המה הבל. ואחריתם אבל.

יש כאן משחק מילים מעניין: ויהמה כיונה, מפני חרב היונה... הקינה שרשב"ץ מקונן, מזכירה את המיית היונה המקוננת. ביטוי זה שגור ומוכר. לביטוי זה מצמיד רשב"ץ את הביטוי המיוחד: חרב היונה. והוא מציע לכל בעל נפש "להוריד עדיו מעליו, וטיט חוצות שם בפניו, ויהמה כיונה, מפני חרב היונה...". חרב היונה - כמשמעה במקורות שראינו: החרב המקפחת, המקפדת חיי אדם שלא לרצונו.

ועוד שימוש בביטוי זה, מאתיים שנה לאחר מכן. הכותב הוא רבי אהרן שמואל בן ישראל קוידנובר (מהרש"ק), שנולד ברוסיה בשנת 1614 לערך, בעקבות גזירות ת"ח ות"ט 1648, ברח לוילנא ושם היה לדיין. בתשובותיו משתקפים התנאים הקשים של המלחמות והנדודים על סבלם וצרותיהם, שפקדו את עם ישראל בימיו. וכך הוא כותב:

שו"ת אמונת שמואל סימן מא
בעל בית אחד מק' קדישא לאגארנ"א ושמו הר"ר אפרים הי' רוצה לילך לבית אביו ולבני משפחתו שהי' דרים למרחוק מק"ק הנ"ל ומנהיגי דק"ק הנ"ל לא הי' רוצים להניח אותו האיש לילך עד שהי' מוכרח לישבע שהוא מחויב לחזור ולבא תוך הקהילה הנ"ל כלות ששה חדשים ובתוך הזמן פתע פתאום נשתבש אותו המדינה בגייסות ושיירות עד שכמעט חרב איש ברעהו בכל המדינה ההוא והקהל היו ג"כ מוכרחים לברוח מתוך ק"ק הנ"ל לשאר ארצות מתוך חרב היונה ונעשה חורבן בעוונותינו הרבים במדינה ההיא באחינו בני ישראל ונהרגו כמה אלפי' נפשות מישראל וכמעט שבת עובר מני אורח שהי' בלתי אפשרי...

גם כאן השימוש בביטוי חרב היונה הוא כמשמעו במקרא ובפרשניו: החרב ההורסת, המכלה את כל העומד בדרכה.