|
תקציר: בישעיהו מג מביע הנביא את אכזבת ה' מעם ישראל ומוכיח אותם. אך יחד עם זאת מביע את אהבת הקב"ה, רחמיו וסליחתו על החטאים. |
|
בשרשרת פסוקים קצרה מביע הנביא את אכזבתו של ה' מעם בחירתו. בתשעה משפטים מעמיד הנביא על חודה את יחסו של הבורא לישראל, ואת יחסו של ישראל לבוחר בו. היחסים שבין ישראל ואלוקיו, כמו בנויים על שתי צלעות: |
עם זו יצרתי לי - תהלתי יספרו.
|
|
ה' מכריז ואומר: אני יצרתי אותך כעם, למטרה מסוימת: תהלתי יספרו. אתם נוצרתם ונבחרתם, כי רק אתם מכירים בי, ורק אתם יודעים לספר את תהילתי. ומה קרה במקום סיפור תהילתי? |
ולא אותי קראת יעקב
כי יגעת בי ישראל. לא הבאת לי שה עולותיך וזבחיך לא כבדתני. |
|
במקום הניסוחים החיוביים, "יצרתי לי"; "תהלתי יספרו" - מופיעה השלילה בכל חריפותה: לא אותי קראת; לא הבאת לי שה; לא כבדתני. ואילו אני, אומר ה', יש דברים שגם אני לא עשיתי לכם, ומה הם? |
לא העבדתיך במנחה
ולא הוגעתיך בלבונה. |
|
אתה "יגעת בי", אני "לא הוגעתיך". מדוע, אם כן, יגעת בי? והשלילה ממשיכה: |
לא קנית לי בכסף קנה
וחלב זבחיך לא הרויתני |
|
ומה כן עשית? |
אך העבדתני בחטאותיך
הוגעתני בעונתיך. |
|
ההתאמה מלאה: אתה עושה בדיוק את ההפך ממה שאתה צריך לעשות: אני, אומר ה', יצרתי עם כדי ש"תהילתי יספרו", ומה קרה? "לא אותי קראת יעקב"; ולהפך: אני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה, ואילו אתה "העבדתני בחטאותיך, הגעתני בעונותיך". נשים לב לביטוי "יגיעה" ולגלגולו בנבואה: ה' טוען: "יגעת בי ישראל"; אבל ללא סיבה, שהרי אני "לא הוגעתיך בלבונה". איך קרה הדבר, שואל ה', שלמרות העובדה שלא הוגעתיך, אתה יגע בי (ללא סיבה!) ואני יגע בעוונותיך? לכאורה - קרע גמור. העם שנוצר לספר תהילת ה' - יגע בעבודתו; ה' הרוצה בעם שיפיץ את אמונתו - יגע בחטאות עמו. ההמשך הצפוי כאילו ברור מאליו: נבואת זעם ואבדן. הבה ונשמע: |
אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני
וחטאותיך לא אזכור. |
|
בדיוק ההפך מהצפוי. אם כל כך כבד החטא, אם כל כך נקעה נפש העם מאלוקיו, וכל כך רבה אכזבתו של האלקים, רק סליחה יכולה למחות את האכזבה, לאחות את הקרע. |
אנכי הוא מוחה פשעיך - למעני.
|
|
התוספת הקטנה האחרונה היא הקובעת: למעני. במקרא אנו מוצאים ניסוחים דומים, ושם מופיעה הסליחה כתוצאה מההבטחה לאבות: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך - אומר משה אחרי חטא העגל - אשר נשבעת להם בך, ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים" (שמות לב) ואילו כאן - האכזבה היא מלאה: אנכי הוא מוחה פשעיך - למעני. גם האבות לא נזכרים. יתירה מזו: לא זו בלבד שאין הם סיבה לסליחה, הם סיבה לאכזבה: |
הזכירני, נשפטה יחד,
ספר אתה למען תצדק: אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קודש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגידופים. |
|
אביך הראשון חטא. הזכירני! נשפטה! ספר אתה! כאילו נותן ה' לישראל את כל הסיכויים לזכות במשפט: היו אתה המדברים ראשונה, היו אתם התובעים. אבל יודעים אתם כי אין לכם פתחון פה: אביך הראשון חטא. נחלקו המפרשים מיהו אב ראשון זה, ומרוב תשובות נראה עד כמה רבים האבות הראשונים שחטאו: אם זה אדם הראשון, או אברהם אבינו ששאל "במה אדע כי אירשנה", ואולי המלך הראשון, שאול. הרבה ראשונים, והרבה חוטאים. ושוב מהפך: אם כל כך מועטים הסיכויים לישראל לזכות בדין, מה יהיה המשך הנבואה? והיא ממשיכה, בפרק הבא: "אל תירא עבדי יעקב, וישורון בחרתי בו". קפיצות חריפות אלה, מתוכחה לרחמים, מאהבה לאכזבה, הם הם ביסודו של היחס שבין ישראל ואלוקיו. מול "הוגעתני בעוונותיך" - "אנכי הוא מוחה פשעיך", מול "ואתנה לחרם יעקב" - "אל תירא עבדי יעקב". |
