משלי טבע וחקלאות בספר ירמיהו וישעיהו / פרופ' יהודה פליקס

משלי טבע וחקלאות בספר ירמיהו וישעיהו

מבוא לספר ירמיהו; מבוא לספר ישעיהו

פרופ' יהודה פליקס

עיונים בספר ירמיהו, בעריכת ב"צ לוריא
החברה לחקר המקרא בישראל, תשל"א

תקציר: בתנ"ך מצויים תיאורי טבע ונוף עשירים ומגוונים. משלים ודימויים רבים מעולם החי והצומח, יסודם קדום ומקורם בשירי עם, פולקלור ואגדה. נבואותיהם של ישעיהו וירמיהו תיאורי הטבע, יונקים מנופה של הארץ ומעורים בקרקעה. בבחירת המוטיבים ודרך עיצובם, נבדלים הנביאים ביניהם ויש בכך כדי לאפיין את דרכם הנבואית.

מילות מפתח: טבע בתנ"ך, חקלאות בתנ"ך.

משלי טבע וחקלאות יש להם שורשים עמוקים בשירים ובמשלי-עם קדומים, מהם עבריים מקוריים ומהם שיונקים ממסורת עתיקה של ממשילי משלים ופייטנים של עמי הקדם. יש הסבורים כי בתנ"ך, שהוא מעיקרו ספר התיאולוגיה והמוסר, שרדו רק פירורים שנשרו משולחנם העשיר של משוררי הטבע הקדמונים. כך למשל קובע ש. בודנהיימר בספרו "החי בארצות המקרא", כי "עורכי ספרי המקרא שחיו בתקופת מלכות יהודה ובימי שיבת ציון, ובייחוד הכוהנים שביניהם, שהיו בעלי השפעה, לא מצאו עניין בטבע ובתמורותיו, מפני שכל התבוננות כזאת הייתה בעיניהם מין דבר הבאי, שאין חפץ בו" (שם עמוד 301).
לדעתי, השקפה זו היא נטולת יסוד, בין לגבי דרך עבודתם של עורכי המקרא, ובין להגדרת הכוהנים כחסרי עניין בטבע ובתמורותיו, שהרי דווקא הם, שחיו ממתנות החי והצומח, גילו עניין רב בתופעות הטבע, ובעיקר יש לשלול את ההשקפה שהתנ"ך דל בתיאורי טבע.
אכן מעטות מאד יצירות ספרותיות העשירות בתיאורי טבע כמו התנ"ך. אלה הובעו לרוב בדרך המשל והאלגוריה, אבל עיקר יניקתם בנוף הארץ ובחקלאותה. דימויים ומשלים כאלה נמצאים בפרוזה המקראית, בספרות החכמה ובעיקר בספרי הנבואה. המשל מעולם החי, הצומח והחקלאות שימש לנביא אמצעי להדגמת דבריו לשומעיו, שתופעות טבע אלה היו מוכרות להם. משלים ודימויים אלה היו חביבים עליהם, ועל ידם יכול היה הנביא לגוון את דברי תוכחתו, ואולי גם למשוך מאזינים.

אף שמשלים ודימויים רבים מעולם החי והצומח יסודם קדום ומקורם בשירי עם, פולקלור ואגדה, הרי בבחירת המוטיבים ודרך עיצובם נבדלים ביניהם הנביאים ויש בכך כדי לאפיין את דרכם הנבואית.
בהרצאתי אשרטט קווי אפיון למשלי טבע וחקלאות אצל ישעיהו וירמיהו.
כבר בנבואות-ההקדשה של שני הנביאים באו לידי ביטוי ייעודיהם השונים בדימויים מעולם הצומח.
ישעיהו משתמש בסוף פרק ו' בסמל:

כָּאֵלָה וְכָאַלּון אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת

להדגמת חזונו על שרידי ה"עשירייה" שמהם יצמח עם חדש, בעוד שייעודו של ירמיהו הוא

לִנְתושׁ... וְלִנְטועַ:.

להדגמת רעיונו על שארית הפליטה, שיחידי הסגולה שבה יהיו יסוד לעם קדוש לאחר החורבן של העם והארץ, משתמש ישעיהו (ו', י"ג) בדימוי:

וְעוד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר
כָּאֵלָה וְכָאַלּון אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת
מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:

בעברית החדשה "שלכת" מציינת מצב של עץ המשיר את עליו, ובהתאם לכך מקובל הפירוש:

כָּאֵלָה וְכָאַלּון אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת

במצב של השרת עלים. פירוש המתקשר לכאורה לדברי הנביא בסוף פרק א':

(ל) כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נבֶלֶת עָלֶהָ

ברם פירוש זה אינו נראה מכמה סיבות:
האלון שבישעיהו הוא ללא ספק ה-Quercus oak, הגדל בסביבות ירושלים, ועץ זה הוא ירוק-עד ואינו משיר את עליו בחורף. ועוד, השרת העלים אין בה כדי לבטא את האסון שישעיהו מנבא לו, שהרי ברור לכל כי לאחר הנשירה תבוא פריחה חדשה ורעננה. יותר נראה כי "שלכת" מציין שם מקום בירושלים, כנראה שבסביבות "שער שלכת" שבדה"א (כגו, ט"ז), הוא "שער האשפות" שבנחמיה (ב', י"ג). כאן, בעיבורה של העיר, היה מקום שהובילו אליו את האשפות של ירושלים, ובמגרש זה גדלו בר עצי אלון ואלה, שהיו לפנים עצים גדולים וענפים. אך ברבות הימים, עם הזדקנותם, החלו ענפיהם להישבר, ותושבי המקום ליקטו את הענפים היבשים, מהם גם שכרתו את הענפים לצורך הסקה, בהיות עצים אלה הפקר. (אז לא הייתה חברה להגנת הטבע ששמרה על דברים כאלה, על עצים עתיקים). לא נותרה מהם אלא "עשיריה" - שריד דל של תפארתם בעבר. גם לשארית זו לא נתנו מנוח:

וְעוד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר

וכך הגיעו עצים אלה למצב של "מַצֶּבֶת בָּם" שנותרה מהם רק המצבת - גדם העץ חסר-הענפים. לכאורה בא קצם של עצים אלה, כדברי איוב (ל', ב'), "עלימו אבד כלח", היינו שגזעם (היינו "קלח" ב 'ק') מת. אך לא כן הדבר: כעבור שנים מעטות שוב התחדשו עצים אלה, ומגדמם - "מצבתם" - בקעו ענפים רעננים, וברור כי לו ניתן לעצים אלה מנוח היו אלה מחד-שים את נעוריהם ומצמיחים צמרת רחבת-נוף. דוגמאות של עצים כאלה ישנן בארץ למכביר. אולי הדוגמה החיה היא בסביבות תל דן, ודווקא אלון מצוי שאינו משיר עליו, שהאלון נשרף ונעקר והנה נשאר קטע קטן והוא חי וקיים ומתחדש. אולי זהו ההסבר לאורך חייו של אלון אברהם בחברון, שקוראים לו "אשל אברהם". אלה דוגמאות חיות לדברי ישעיהו.

אלון מתחדש מגדמו (עין חמד)

ישעיהו עוקב אחר תופעה זו ורואה בה סמל להתחדשות העם משארית הפליטה, שיסודה בשורשי הגזע העתיק. ממצבת זו יתפתחו ענפים שיניבו פירות - זֶרַע קדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ:
למוטיב סמלי זה של הגזע הישיש, העשוי להצמיח נצרים רעננים, חוזר ישעיהו (בפרק י"א, א') בחזון אחרית הימים:

וְיָצָא חטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה:

רעיון זה של נצחיות העץ המתחדש מגדמו פורט בדברי איוב (י"ד, ז'-ח'):

כִּי יֵשׁ לָעֵץ תקווה אִם יִכָּרֵת וְעוד יַחֲלִיף וְינַקְתּו לא תֶחְדָּל:
אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁו וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעו:

כאמור, חזון העשירייה הוא גרעין נבואתו של ישעיהו - שלא כירמיהו, המנבא על עקירת הרע משורשו ונטיעת נטיעה חדשה:

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּום הַזֶּה עַל הַגּויִם וְעַל הַמַּמְלָכות
לִנְתושׁ וְלִנְתוץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוס לִבְנות וְלִנְטועַ: (ירמיהו א', י'),

במשל-הכרם של ישעיהו אין הכורם עוקר את גפניו שהכזיבו, הוא רק מפקיר אותן. כי מקננת בו עוד תקווה שאולי ביום מן הימים ניתן יהיה לשקמן ולהרכיב עליהן זן משובח; אולם כרם זה חוזר למצבו הראשוני - הוא מצמיח שוב שמיר ושית כפי שבשאר נבואותיו של ישעיהו על חורבן הארץ, הוא מתאר אותה כמצמיחה עשבים רעים, שמיר ושית ויער, ולעומתו מנבא ירמיהו על חורבן טוטאלי, על מדבר ושממה.

מכאן נעבור לבירור המוטיבים של שמיר ושית ויער אצל ישעיהו, ולעומתם המדבר והשממה בירמיהו, שהם מוטיבים חוזרים ואופייניים לנביאים אלה. הרקע המשותף לשניהם הוא הנוף החקלאי הפורח של הרי יהודה - שהיו עוטים כרמי חמד ומטעים, ושל העמקים - בהם השתרעו שדות מזרע וגינות. גם ישעיהו גם ירמיהו חוששים וחשים בסכנה של החרבת נוף זה. בזמנו של ישעיהו, ובמיוחד בימי עוזיהו שהיה "אהב אדמה", הגיעה החקלאות ביהודה לשיאים מבחינת האגרוטכניקה, כפי שנברר להלן. גם בשומרון שגשגה החקלאות, וידועים כרמי היין המפורסמים של "שכרי אפרים" בהר שומרון ו"גיא-שמנים" שבתחתיתו (ישעיהו כ"ח, א'). אבל בעקבות המסעות הצבאיים של מלכי אשור בישראל, שסופם היה חורבן ממלכת שומרון, ראה ישעיהו כיצד נחרבה אותה חקלאות מפוארת ואת מקומה תפסה צמחיית הבר, שראשיתה בעשבים, בני-שיח ושיחים, וסופה יער. אותה התפתחות שיטתית של צמחיית הבר, בטור סוקצסיוני עולה, בלשון הבוטניקה, מגדיר ישעיהו במונחים של "בתה", "שמיר ושית" ו"יער". מסתבר כי האריות שמסופר עליהם בספר מל"ב (י"ז, כ"ה) שהתקיפו את המתיישבים שהגלה מלך אשור לשומרון, מצאו להם מקומות מסתור בסבכי אותה צמחיית-בר שפשטה לאחר חורבן ממלכת שומרון.

שמיר ושית בהרי יהודה

ישעיהו חושש מפני העזובה בחקלאות, שבעקבותיה תופסים את מקומה צמחי-בר, ובמקום מטעים ושדות-מזרע מתפתח היער. הנביא אף מוסר דרך אגב עובדה מן ההיסטוריה הרחוקה, שלא צוינה במקומות אחרים. בפרק י"ז, ט' אומר ישעיהו:

בַּיּום הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּו כַּעֲזוּבַת הַחרֶשׁ וְהָאָמִיר
אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיְתָה שְׁמָמָה:

הכוונה לתקופת כיבושה של הארץ, שבעקבות הזנחת החקלאות התפתחו בה חורשים ויערות "חרֶש ְהָאָמִיר" - ובהם השתכנו חיות בר, כאזהרת התורה:

לא תוּכַל כַּלּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה (דברים ז', כ"ב).

כרם נטוש ומגדל בהרי יהודה

אגב כך אזכיר את השקפתי כי רק בתקופות חורבן ומלחמה התפתחו בארץ יערות וחורשים, בעוד שבזמני שלום ורווחה, הייתה ארץ-ישראל ענייה ביערות. דעה זו עומדת בניגוד להשקפה המקובלת (שהקרן הקיימת נטעה בלבנו ובלב ילדינו, ואולי זה טוב לצורך היער בהווה, אבל לא לגבי הבנת המושג של יער בעבר) שלפנים, בשבת עם ישראל על אדמתו, היו בארץ-ישראל יערות, ורק לאחר הכיבוש הערבי הושמד היער. לדעתי לא היה נוף הארץ שונה בזמן המקרא, ולא בזמן המשנה והתלמוד, מבחינת הייעור, מנוף הארץ בימינו, וקרוב לוודאי שלפנים הייתה הארץ מיוערת פחות. היער הוא הניגוד של חקלאות פורחת ושל יישוב צפוף, ושניים אלה אפיינו את הארץ בימי ישעיהו וירמיהו.

בתחום הווגטאציה של הארץ, במיוחד לגבי התפתחות הצומח מן הנמוך אל הגבוה, אימץ לו ישעיהו מונחים מיוחדים. הכוונה לא רק לביטויים החוזרים ונשנים -

בָתָה שָׁמִיר וָשָׁיִת

ישעיה פרק ז

וּבְכל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכל הַנַּהֲללִים:

הוא גם השתמש במונחים ידועים ומקובלים שנתן להם משמעות סגולית; כגון:

וְשָׁב לְבָנון לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר

אצל ישעיהו "כרמל" הוא מה שאנו קוראים בימינו "חורש", היינו מקום עצים נמוכים (אפשר שגם עצי פרי נכללו במונה זה), ביער גדלים עצים גבוהים ביותר, ו" לְבָנון " מציין את יערות עצי המחט הישרים והאדירים, ברושים וארזים ודומיהם אשר בלבנון. בפרק ל"ב, י"ג, בנבואה על החורבן, ש"עַל אַדְמַת עַמִּי קוץ שָׁמִיר תַּעֲלֶה", מנבא ישעיהו (בפסוק ט"ו):

עַד יֵעָרֶה עָלֵינוּ רוּחַ מִמָּרום וְהָיָה מִדְבָּר לַכַּרְמֶל וֲכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

הצמחייה במדבר תהיה גדולה כמו בכרמל - החורש או שדות-מטע, ואלה יגיעו בגובהם לעצי יער. בפרק כ"ט, י"ז הוא מנבא על תהפוכות הטבע:

הֲלא עוד מְעַט מִזְעָר וְשָׁב לְבָנון לַכַּרְמֶל וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב:

עצי הלבנון יושפלו ועצי הכרמל-החורש-יגבהו כעצי היער. מבחינה גיאו-בוטאנית, מעניין הפתגם שבפרק ל"ז, כ"ד שישעיהו שמו בפיו של סנחריב:

בְּרב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרום הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנון וְאֶכְרת קומַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרשָׁיו וְאָבוא מְרום קִצּו יַעַר כַּרְמִלּו:

בא לציין שאנשי סנחריב הגיעו לקצה הרי הלבנון מקום שהיער הולך ומתגמד ועציו נמוכים כעצי הכרמל - החורש. בלשון הבוטאניקה אנו מציינים את הצמחייה במרום הרים כצמחייה אלפינית.

אצל ישעיהו הופך המדבר לכרמל, לחורש. אך לעומתו רואה ירמיהו, ד', כ"ו,

וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר

יותר מכל נביאי ישראל חדור ירמיהו "תודעת המדבר". הפחד מפני חורבן הארץ והפיכתה למדבר הוא אצלו רעיון-ביעותים, מין אידיאה-פיקס, והוא חוזר אליו פעמים רבות, מתארו ומזהיר מפניו. מביתו שבכפר ענתות הוא צופה לצד מזרח כשלרגליו מדבר יהודה, ומצד מערב הוא רואה את הנוף הירוק של הרי יהודה העוטים כרמים, מטעים ושדות מזרע. בדמיונו הוא רואה את המדבר המתפשט מערבה וכובש את הארץ הזרועה והנטועה. בשלב הראשון - הארץ הזרועה והנטועה הופכת מקום מרעה ולבסוף - למדבר שממה. מבין עשרות הפסוקים שבהם צוינו דברים אלה אזכיר שנים (י"ב, י-י"ב):

רעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי בּסְסוּ אֶת חֶלְקָתִי נָתְנוּ אֶת חֶלְקַת חֶמְדָּתִי לְמִדְבַּר שְׁמָמָה:
שָׂמָהּ לִשְׁמָמָה אָבְלָה עָלַי שְׁמֵמָה נָשַׁמָּה כָּל הָאָרֶץ

כאן חוזר הנביא ומדגיש את מילות הסיוט: ְמִדְבַּר, שְׁמָמָה, שְׁמֵמָה, נָשַׁמָּה.

בהתחלת הכתוב רעִים רַבִּים שִׁחֲתוּ כַרְמִי רומז כנראה ירמיהו לשירת-הכרם שבישעיהו, ה, ה.

הָסֵר מְשׂוּכָּתו וְהָיָה לְבָעֵר פָּרץ גְּדֵרו וְהָיָה לְמִרְמָס:

זוהי דוגמה אחת מני רבות כשאנו באים להשוות את הטבע שבישעיהו וירמיהו. בניגוד ליריעה הרחבה ולתכנון של משל-הכרם בישעיהו, הרי משליו של ירמיהו הם לרוב קצרים, לעתים לאקוניים, ונקראים כמקוטעים. נדמה שחסר לו לירמיהו אורך הרוח להשלים את המשל והאלגוריה. חותר הוא להגיע למסקנה - לנמשל. תחושת החורבן הממשמש ובא מעיקה על הנביא ומשלו הוא כמין שירטוט בשחור לבן. נעדרת אצל ירמיהו אותה תמונה רחבת-יריעה ורבת-גוונים האופיינית למשלי ישעיהו ויחזקאל.
הזכרתי את משל-הכרם שבפרק ה' שבישעיהו. ואריאציה מקוצרת של שיר זה מצינו בישעי' כ"ז, ב'-ד':

כֶּרֶם חֶמֶד עַנּוּ לָהּ:
אֲנִי ה' נצְרָהּ לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקד עָלֶיהָ לַיְלָה וָיום אֶצֳּרֶנָּה:

ולהלן בא האיום בהפקרת הכרם לשמיר ושית, ברמיסתו ואף בהצתתו. אפשר כי שיר "כרם חמד" הוא כעין סקיצה לשיר הכרם המשוכלל שבפרק ה'.
מיוחד במינו מבנהו האמנותי של שיר זה שבפרק ה'. הוא מתאר מחזור שלם שלו שתים-עשרה עבודות חקלאיות שבכרם. מחזור זה תואר בשני חלקים משלימים. האחד מונה את המעשים בהכשרת השדה לכרם, והשני את המחדלים והפעולות לקראת הריסתו. ראשיתו בשדה-בור; אמצעיתו בכרם המניב באושים, וסופו גלגולי החזרתו לשדה-בור. שני חצאי המחזור האלה משלימים את תמונת מהלכי העבודות בכרם. המחדל רומז למעשה בתנאים תקינים. וכך, בצמצום לשון ובהימנעות מחזרות מתקבלת תמונה מלאה של תנאי עיבוד הכרם בזמנו של הנביא. נמנה את העבודות לפי סדרן הכרונולוגי:

ספר ישעיה פרק ה

(א) אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּודִי לְכַרְמו
כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן:
(ב) וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק
וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוכו וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּו
וַיְקַו לַעֲשׂות עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:
(ג) וְעַתָּה יושֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה
שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי:
(ד) מַה לַּעֲשׂות עוד לְכַרְמִי וְלא עָשִׂיתִי בּו
מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂות עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים:
(ה) וְעַתָּה אודִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה לְכַרְמִי
הָסֵר מְשׂוּכָּתו וְהָיָה לְבָעֵר פָּרץ גְּדֵרו וְהָיָה לְמִרְמָס:
(ו) וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לא יִזָּמֵר וְלא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת
וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:

1. וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה... וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת - רומז להכשרת השדה על ידי עקירת הקוצים שעלו בו.
2. " וַיְעַזְּקֵהוּ " - עידוד עמוק לעקירת הסלעים;
3. " וַיְסַקְּלֵהוּ " - סיקול השדה מאבנים;
4. " פָּרץ גְּדֵרו " - רומז לבניית גדר האבנים;
5. " הָסֵר מְשׂוּכָּתו " - התקנת המשוכה הקוצנית על גבי גדר האבנים;
6. " וַיִּטָּעֵהוּ שׂרֵק - נטיעת גפנים מזן אדום ומשובח;
7. " וְלא יֵעָדֵר " - בתנאים תקינים - העידור בין הגפנים;
8. " לא יִזָּמֵר " - גיזום הזמורות שבסוף העונה;
9. " וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוכו " - בניית מגדל השמירה;
10. " וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּו " - חציבת היקב;
11. " אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר:" - כאן יש לנו כבר מעבר מן המשל לנמשל, אבל לדעתי עדיין רומז להשקאת עזר של הגפנים - עבודה שפורטה בשיר: כֶּרֶם חֶמֶד

לִרְגָעִים אַשְׁקֶנָּה פֶּן יִפְקד עָלֶיהָ

ולבסוף:
12. " וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" - בציר הענבים, שהפעם הכזיבו.
משלים דומים על עם ישראל שנמשל לכרם, לגפנים ולענבים מצינו גם במקומות אחרים בתנ"ך. ירמיהו (ב', כ"א) מסתפק בסיכום מקוצר:

וְאָנכִי נְטַעְתִּיךְ שׂורֵק כֻּלּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה:

אבל אף נביא לא הצליח לתת לנו תמונה מושלמת של מהלך העבודות בכרם כמו ישעיהו.

אכן אין בין הנביאים כישעיהו בקיא בחקלאות ומבין את חיי האיכר. במשל-הכרם הוא מתאר את מהלך העבודות בכרם הררי (הרים אשר במעדר יעדרו), ובסוף פרק כ"ח הוא מתאר את מהלך העבודות בגידולי השדה. בהשוותו את אורח חייו של האיכר לחיים הריקניים של בני העיר, מוכיח הנביא כי המאזן הוא לטובת בן הכפר, המכלכל את מעשיו בתבונה ובהגיון. למראית העין פרימיטיבית וחד-גוונית היא עבודת האיכר. אולם הנביא יודע להבחין בה אומנות נכבדת ואולי גם אמנות. ישעיהו מתחיל בתיאור גיוונם של החרישים: (ישעיהו כח, כד)

הֲכל הַיּום יַחֲרשׁ הַחרֵשׁ לִזְרעַ יְפַתַּח וִישַׂדֵּד אַדְמָתו:

חריש פתיח, חריש שידוד וחריש לצורך זריעה.
לאחר מכן הוא מתאר זריעתם של:

וְהֵפִיץ קֶצַח וְכַמּן יִזְרק וְשָׂם חִטָּה שׂורָה וּשְׂערָה נִסְמָן וְכֻסֶּמֶת

כנראה אלה חמשת מיני הדגן של התקופה העתיקה. לבסוף הוא מונה את שיטות הדיש השונות: חבטה, דריכה בסוסים, דישה במורג חרוץ, אופן עגלה ועגלת דיש.

כִּי לא בֶחָרוּץ יוּדַשׁ קֶצַח וְאופַן עֲגָלָה עַל כַּמּן יוּסָּב כִּי בַמַּטֶּה יֵחָבֶט קֶצַח וְכַמּן בַּשָּׁבֶט:
לֶחֶם יוּדָק כִּי לא לָנֶצַח אָדושׁ יְדוּשֶׁנּוּ וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתו וּפָרָשָׁיו לא יְדֻקֶּנּוּ:

הכלים האחרונים היו בעלי מבנה מורכב. בספרי על החקלאות העתיקה בארץ הוכחתי כי האיכר העברי הקדים את החקלאים בארצות השכנות, ואף המפותחות ביותר כמצרים ובבל, בשימוש באותם כלי דיש. אפשר כי בתקופתו של ישעיהו הומצאו אותם כלים בארץ.
הנביא נוכח לדעת כי האיכר העברי לא שקט על שמריו, היה בעל כושר המצאה, ולבו היה פתוח לאימוץ גידולים ולהמצאות אגרו-טכניות. חכמה זו, קובע הנביא, באה לו לאיכר הישראלי מאת "אֱלהָיו יורֶנּוּ", והפרק מסיים בקריאת התפעלות:

גַּם זאת מֵעִם ה' צְבָאות יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה:

אותה תבונה, משטר וסדר באורח חייו של החקלאי עמדו בניגוד לאורח החיים הניהיליסטי של

"שִׁכּרֵי אֶפְרַיִם"
אַנְשֵׁי לָצון משְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם:

שהנביא מתארם בפרק זה. ורק בחיי האיכר ראה ישעיהו קרן אור ועדות להשגחת ה' על עמו.
אף שהיה ירמיהו בן כפר, לעומת ישעיהו איש הכרך, דלים למדי בדבריו האליגוריות והתיאורים מתיי החקלאים, בה בשעה שלחיי הרועים הקדיש משלים יפים, כפי שקולעים הם משליו מעולם החי.

ראוי לציון במיוחד פרק י"ד בירמיהו

עַל דִּבְרֵי הַבַּצָּרות :

תוצאות הבצורת מודגמות בתיאורים ממצים של סבל האדם בעיר, הצאן במרעה, האיכר בכפר, וחיית השדה במרחב. נשמעת זעקת ירושלים הגוועת ברעב ובצמא. הנביא מלווה את בעלי העדרים השולחים את הרועים לתוך אחד הגבים, השקעים שבסלעים, שבהם מצטברים כרגיל מי גשמים. אך אלה חוזרים נכזבים. האיכר בכפר יושב בביתו באפס מעשה, רעב וצמא. כל אלה מוטיבים "אנושיים", שמתארים את הטרגדיה המתחוללת על האדם ומקנהו.
מכאן עובר הנביא לתיאור סבלה של חיית הבר. דומה כי בני אדם כבר התרגלו לסבל ותיאור צרותיהם אין בו כדי לזעזע כמו תמונת חיות הבר, הנעות כצללים צמאות ומזות רעב. באופן פרדוכסלי דווקא הטרגדיה של חיית הבר יש בה כדי להבליט את סבל האדם. הנביא ממשיך:

ירמיה פרק יד

כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה וְעָזוב כִּי לא הָיָה דֶּשֶׁא:
וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:

כאן תוארו הפרא והאיילה הרעבים והצמאים להדגמת שעה שכלו כל הקיצין. מוטיב זה של האיילה הסובלת מפגעי הטבע נזכר גם בתהילים:
פרק כט

(ט) קול ה' יְחולֵל אַיָּלות

פרק מב

(ב) כְּאַיָּל תַּעֲרג עַל אֲפִיקֵי מָיִם כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרג אֵלֶיךָ אֱלהִים:
(ג) צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלהִים לְאֵל חָי

ערגה זו, זעקת השבר של האיילה הצמאה ליד אפיק המים היבש, באה למצוות את זעקת היקום כולו. מחמת תשישות ורעב, ממשיך ירמיהו בפרק יד:

(ה) כִּי גַם אַיֶּלֶת בַּשָּׂדֶה יָלְדָה

זו החיה הנאמנה לולדה, שומרת עליו ומסתירה אותו מעין אויביה. עתה היא מפקירה את עופרה ומתרחקת ממנו, בחינת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמות הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד כמעשה הגר בישמעאל בנה, שצמא למים במדבר.

פרא למוד מדבר

אגב אותו ישמעאל כונה "פרא אדם", היינו אדם חופשי כפרא שבמדבר, שם שמחזיר אותנו להמשך התמונה המתארת את תחושת הרעב והצמא של הפרא:

וּפְרָאִים עָמְדוּ עַל שְׁפָיִם שָׁאֲפוּ רוּחַ כַּתַּנִּים כָּלוּ עֵינֵיהֶם כִּי אֵין עֵשֶׂב:

מדובר כאן על חמור-הבר המדברי, שירמיהו (ב', כ"ד) רואה בו סמל של היצור החופשי, שאינו מקבל מרות:

פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר בְּאַוַּת נַפְשָׁוּ נַפְשָׁהּ שָׁאֲפָה רוּחַ

שאיפת הרוח באה לציין את נעירתו של הפרא השבע, הנשמעת למרחקים כקריאת תגר. אולם בפרקנו נמשלה שאיפת רוח זו של הפראים הצמאים לנשיפת הנחרה של התנים - עוף הלילה דמוי הינשוף.

המדבר תואר על ידי ישעיהו (ל"ב, י"ד) כ"משוש פראים". אולם - לפי תיאורו של ירמיהו - עתה נסתלקה חדווה מן היקום, ובתיאורי האיילה והפרא הרעבים והצמאים יש כדי להביע את הכאב והסבל הממלאים כל פינה בשנת בצורת. וירמיהו מסיים
פרק יד

אִם עֲונֵינוּ עָנוּ בָנוּ ה' עֲשֵׂה לְמַעַן שְׁמֶךָ

שמא יש בסבל החיות כדי לזעזע את בוראם, בחינת "אנכי חטאתי... ואלה הצאן מה עשו"?

ירמיהו נחון ללא ספק בחוש הסתכלות בטבע ובתמורותיו, במיוחד בעולם החי. כך למשל הוא יודע לציין את מועדי נדודיהם המדויקים של עופות המסע:
ירמיה פרק ח

(ז) גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מועֲדֶיהָ וְתר וְסִוס וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בּאָנָה

פרק יז

(יא) קרֵא דָגַר וְלא יָלָד עשֶׂה עשֶׁר וְלא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָו יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתו יִהְיֶה נָבָל:

הפירוש של רש"י ואחרים "קורא" - קוקיה, אינו אפשרי, באשר האחרונה לא רק זאת שאינה דוגרת על ביצי אחרים, כי אם גם על ביציה שלה אינה דוגרת, אלא זורקת אותן לקיני ציפורים אחרות שידגרו עליהן. הקורא זהה לעוף Ammoperdix הנפוץ בנגב ובעמק הירדן. באזורים הים תיכוניים שבארץ מחליף את הקורא עוף קרוב לו, הכוונה לחגלה, הקרויה גם תרנגולת הסלעים. לדעתי לשני עופות אלה מתייחס השם קורא, שבא להם על שם קריאת הזכרים כמין קריאת התרנגול, שאף הוא קרובם. השבעים תרגמו "קורא" - perdix וכוונתם לעופות אלה, ששמם patridge באנגלית. בהכרת אורח חייהם של הקורא והחגלה פתרון למשל של ירמיהו קרֵא דָגַר וְלא יָלָד נקבת הקורא מטילה כרגיל 14-10 ביצים בסבך שיחים או בנקיק סלע. וכבר העיר ד"ר ישראל אהרוני ז"ל כי מצא בתוך קן אחד של קורא שלושים ביצה. גם אני מצאתי לפני שנים אחדות קן של חגלה בסביבות עין כרם ובו שלושים ושתים ביצה, שעובריהם התחילו להתפתח אבל מתו באיבם (קן זה על ביציו שמור בבית הטבע שבבית הספר החקלאי בעין כרם, שם שימשתי בהוראה). מסתבר כי יש ושתי נקבות דוגרות אתת ליד השנייה, אך אחת מהן משתלטת על הקן כולו, מגרשת את חברתה ומנסה לדגור על הביצים כולן. אבל גופה קטן מדי כדי לחמם מספר כה רב של ביצים; העוברים מתים והדוגרת נאלצת לעוזבם. לכך נתכוון המשל על "קרֵא דָגַר וְלא יָלָד, שהוא דוגר על ביצים שלא הטיל, "בַּחֲצִי יָמָו יָמָיו יַעַזְבֶנּוּ" - באשר אף אחת מהביצים לא תתפתח לאפרוח. כך הגוזל רכוש הזולת, שסופו שאינו זוכה ליהנות לא מן הגזל ואף לא מרכושו הוא.

מיני "קורא"

קורא המדבר זוג חוגלות (תרנגולת הסלעים)

הדימויים והמשלים מעולם החי שבספר ירמיהו, מהם הנובעים מתוך ניסיון והסתכלות ומהם הלקוחים ממשלי עם, הם קצרים ולאקוניים. אצל ישעיהו מצינו בצד דימויים קצרים תיאור משוכלל וסיסטמטי של בעלי חיים. כוונתי לחזון השלום בין העמים שבפרק י"א. לפנינו גלריה מושלמת של חיות ובהמות (אפשר ללמד כאן סיסטמטיקה ואקולוגיה של בעלי חיים): זאב, נמר, כפיר, דב ואריה מחד גיסא, כבש, גדי, עגל, פרה, בקר מאידך גיסא. כשבצד כל טורף צוין טרפו המיוחד. דייק הנביא בכך, שאכן טרפו הרגיל של הזאב הוא הכבש, של הנמר הוא הגדי, של הדב - הפרה, של הכפיר - העגל. קשה רק הצירוף שבפסוק ו':
ישעיה פרק יא

וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו

שהרי המריא - לדעתנו הג'אמוס, פרת הביצות, היא בהמה חזקה מאד, וספק אם הכפיר - הארי הצעיר - עשוי לטרפו. והנה בספר ישעיהו ממגילות קומראן הנוסח הוא "ועגל וכפיר ימרו יחדו", היינו ירעו יחד. הרי זה זוג מושלם. יש לציין כי בשורה זו מצינו כעין הדרגתיות מן הטורף המצוי לשכיח פחות ולחזק יותר. בפסוק ה' צוינו האכזריים שבין היצורים - הנחשים הארסיים. החיות הטורפות יש להן כביכול הצדקה ביולוגית בטורפן בעלי חיים שמשמשים להם כמזון. לא כן הנחש המכיש את התינוק מבלי שזה רצה לפגוע בו לרעה ומבלי שהנחש מתכוון לטורפו. זה רוע מוחלט.

ידוע המאמר בירושלמי פאה פ"א ט"ז, ובבבלי תענית ה' ע"א:

"אמרו לו לנחש מה הנאה שאתה נושך? אריה טורף ואוכל, אתה מה הנאה יש לך? ענה: לולא אמרו לי מן השמים 'נשוך', לא הייתי נושך".

להלן המשילו את הכשתו לפעולת המלשין. (אגב כך נעיר כי אפשר שהמונחים "לשון הרע", "עין הרע" מקורם בלשון ובעין הנחש, "הרע" פר-אכסלנס. "הרע" זה נחש. עין הרע= "עין של הרע". יש דעות בביולוגיה שלנחש כושר להפנט את טרפו. אבל זוהי השערה). נראה כי בחזון החיות והבהמות והאדם החיים בשלום מתכוון ישעיהו לציין כי כל זמן שלא נשתנו התכונות הביולוגיות של היצורים כולם - אין תקווה כי גם תכונות האדם והעמים להרע זה לזה עשויות להשתנות.

אעיר לבסוף על נקודה מבדילה שבין ישעיהו וירמיהו: הומור ורצינות. אצל ישעיהו מצינו פה ושם הומור בדימויים מן החי והצומח.
אפילו כשישעיהו יוצא נגד המתלוצצים, יש אצלו הומור, אם כי הוא מאופק. יש אצלו תיאור קריקטוריסטי של המעמדות הגבוהים בישראל. אני רואה זאת בדימוי שבפרק ט', י"ג:

וַיַּכְרֵת ה' מִיִּשְׂרָאֵל ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמון יום אֶחָד:
זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים הוּא הָראשׁ וְנָבִיא מורֶה שֶּׁקֶר הוּא הַזָּנָב:

המונח "כפה" מתייחס לעץ התמר, שעליו - כפות תמרים - כמין כיפה כפויה (השווה איוב ט"ו, ל"ב). ישעיהו ממשיל את הראש - " זָקֵן וּנְשׂוּא פָנִים ", שבחברה המושחתת, לתמר שכיפתו-צמרתו מתנשאת אל-על על גבי הקורה הדקה, שהנפות גרזן או רוח סערה על-נקלה כורתות אותה (התמרים כרותי הראש שליד עכו או בוואדי פיראן). לאגמון נמשל "ְנָבִיא מורֶה שֶּׁקֶר", " הוּא הַזָּנָב ". הכוונה לאחד ממיני הקנה הגדלים ליד מקווי מים (ליתר דיוק "קנה סוכר מצרי", לא זה שאנחנו אוכלים), זהו צמת בעל קנה דק וגבוה, ובראשו מתנשאת תפרחת עבה ומבריקה המזכירה בצורתה את זנב השועל. נביא השקר המזדנב מאחרי אדוניו ומחניף לו ומדמה בלבו שאף הוא שייך למעמד העליון, נמשל לאותו קנה האגמון, המניע את ראשו-זנבו לכל אשר תפנה הרוח. הוא מוכן "הֲלָכף כְּאַגְמן ראשׁו " (ישעיהו נ"ח, ה') ולנוד כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם (מל"א י"ד, ט"ו).

בכך הוא נבדל מנביא האמת העומד זקוף ואיתן לפני מלכים ושרים כדי להשמיע להם את דבר ה'. ביטוי זה ראשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמון חוזר אצל ישעיהו בפרק י"ט, ט"ו, בתיאור התייבשות הנילוס, מקור החיים לצומת נאות המדבר - התמר והאגמון - קנה הסוכר המצרי, ואף כאן הכוונה למעמדות העם הגבוהים המתיימרים להתנשא כאותו צמח שראשו דמוי זנב " ראשׁ וְזָנָב " - ביטוי שאינו נטול הומור.

דוגמה שניה מצינו אצל ישעיהו בפרק ז', כ"א-כ"ב; בתיאור חורבן חקלאותה של הארץ, שבמקום מטעי הפרי ישתלטו על נופה עשבים רבים ודבורי-בר, מציין הנביא:

וְהָיָה בַּיּום הַהוּא יְחַיֶּה אִישׁ עֶגְלַת בָּקָר וּשְׁתֵּי צאן:
וְהָיָה מֵרב עֲשׂות חָלָב יאכַל חֶמְאָה כִּי חֶמְאָה וּדְבַשׁ יאכֵל כָּל הַנּותָר בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

גם אצל ירמיהו מצינו כעין פרודיה או אנטי-תזה לכתוב:
מלכים א פרק ה

לָבֶטַח אִישׁ תַּחַת גַּפְנו וְתַחַת תְּאֵנָת

כוונתי לפרק ח', י"ג:

אָסף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל

הנביא בא לתאר את אסיף האין - הכיליון. הנה הגיע הסתיו וכבר נסתיים אסיף פירות הקיץ, שעה שאין למצוא יותר אף שרידי הפרות - תאנים מצומקות הן:

כַּתְּאֵנִים הַשּׁעָרִים אֲשֶׁר לא תֵאָכַלְנָה מֵרעַ: (כ"ט, י"ז).

ועתה אין אף עוללות בציר, ושוב לא

עולֵל יְעולְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל (ו ט').

רוב דימוייו של ירמיהו מעולם החי והצומח נושאים בחובם את הגרעין של הכיליון והסוף הקרב. כבר בנבואתו הראשונה עולה סמל זה: בתמונת מַקֵּל שָׁקֵד שראה הנביא, הכוונה לא רק שהשקד הוא הראשון לפריחה במטעים הנשירים. יש בה בפריחה הלבנה כדי לרמוז על השיבה - הסוף, המקדימה להתקרב, אף שלמראית עין הפריחה היא התחלה של מחזור חיים חדש. דימוי דומה מצינו בקהלת י"ב, ה' המתאר את מחזור חייו הקצרים של האדם וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד כסמל לזקנה הקופצת פתאום על האדם.

התאנה והגפן, המשירים את עליהם, והשקד בלבלובו, רומזים על הסוף. אף הזית, זה העץ שמשלים רבים בתנ"ך מציינים את יופיו, רעננותו ואריכות ימיו, אף הוא אין תוכו כברו; וכך מתארו ירמיהו בפרק י"א, ט"ז:

זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תאַר קָרָא ה' שְׁמֵךְ לְקול הֲמוּלָּה גְדלָה הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ וְרָעוּ דָּלִיּותָיו:

כלפי חוץ נראה עדיין הזית רענן, אך תוכו נבוב, ודי בניצוץ כדי שיתלקח והאש תכלהו.
לעצים אלה היו עוד בחייהם זמנים טובים. אך יש עץ שלא ראה שעה טובה מימיו, כגון אותו

וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלא יִרְאֶה כִּי יָבוא טוב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלא תֵשֵׁב:

הכוונה לדעתי בשם "ערער" לאחד ממיני האשל הגדלים במלחות שבמדבר, שעליהם זעירים מאד (מכאן כנראה השם ערער, מלשון ערה = ערום) והם מכוסים כסות אפורה של גרגרי מלח. ירמיהו ראה בעץ זה סמל לחוסר התקווה לשיפור החיים. לא כן משורר תהילים (ק"ב, י"ח) הרואה דווקא בערער סמל לתקווה:

פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם:

ראשית האביב מתעורר האשל לפתע לתחייה, ונופו האפרפר עוטה כסות של רבבות פרחים לבנבנים-ורדרדים, והעץ כולו לובש כעין בגד-כלולות חגיגי.
אכן אותה תופעה בטבע ניתן לראותה מקרן זווית שונה, אופטימית או פסימית. חז"ל אמרו ש"אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד", והדבר בולט במיוחד בתיאורי הטבע של ישעיהו וירמיהו. ואם נשתמש בהגדרה מתחום הציור, נוכל לציין את ציורי הנוף של ישעיהו כנאטוראליסטיים, בעוד שירמיהו הוא אימפרסיוניסט.

בסוף דברי אציין רק כי בדיון על ישעיהו וירמיהו לא לקחתי בחשבון את פרקי-הנחמה של ישעיהו, שהדימויים בהם שונים ונופם אחר, קרוב לנוף הדימויים של ספר יחזקאל. ואם נגדיר גם את אלה במתחים מתחום הציור, הרי שאצל ישעיהו המנחם ישנן תמונות מתחום המופשט, בעוד שבמראות יחזקאל יש מן היסוד הסוריאליסטי.

הדוגמאות שהבאתי לאפיון תיאורי טבע ונוף של ישעיהו וירמיהו הן רק מעט מהרבה, אבל דומני כי גם אלה שהזכרנו יש בהם לדחות את ההשקפה על דלות התנ"ך בתיאורי טבע. להפך יש בהם כדי לאשר שאמנם יש בו בתנ"ך תיאורי טבע עשירים, היונקים מנופה של הארץ ומעורים בקרקעה.