בפרק יח ובפרק לג ביחזקאל מופיע ויכוח בין הנביא לבין העם. הויכוח הפעם אינו מסוג הויכוחים המוכר לנו על הצורך לשמור מצוות אם לאו, או על הטעייתם של נביאי השקר. הפעם בין הנביא לעם ויכוח תיאולוגי טהור. הבעיה העומדת בפניהם היא על מידת האחריות של האדם למעשיו. ומאחריות זו נגזר גם מידת הצדק שיש במערכת השכר והעונש. אם האדם אחראי למעשיו, הרי שניתן להעניש אותו על חטא, ולגמול לו על מצווה. אם האדם עושה את מעשיו כשהוא כפוי על ידי גורמים שמחוץ לשליטתו - אין בין האדם לשאר החומרים שביקום ולא כלום. וכשם שאין מענישים אבן על כך שנפלה ופגעה, כך לא יענישו אדם על כך שזרק אבן שפגעה.

הויכוח בין הנביא לבין העם עובר בשני מעגלים. המעגל הראשון מתייחס לקשר שבין הדורות: האם דור אחד יכול להשתחרר ממה שהכין לו הדור הקודם. וכך אומר הנביא:

(א) ויהי דבר ה' אלי לאמר:
(ב) מה לכם אתם משלים את המשל הזה על אדמת ישראל לאמר
אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה:
(ג) חי אני נאם אדני ה' אם יהיה לכם עוד משל המשל הזה בישראל:
(ד) הן כל הנפשות לי הנה כנפש האב וכנפש הבן לי הנה
הנפש החטאת היא תמות:

וכדי להדגים את הטענה כי אין דור אחד סובל בגלל דור אבותיו, מתאר יחזקאל במפורט את הצדיק שהוליד בן רשע, והבן הרשע שהוליד בן צדיק:

(ה) ואיש כי יהיה צדיק ועשה משפט וצדקה:
(ט) בחקותי יהלך ומשפטי שמר לעשות אמת צדיק הוא חיה יחיה נאם אדני ה':
(י) והוליד בן פריץ שפך דם ועשה אח מאחד מאלה:
(יד) והנה הוליד בן וירא את כל חטאת אביו אשר עשה ויראה ולא יעשה כהן:
(יז) מעני השיב ידו נשך ותרבית לא לקח משפטי עשה בחקותי הלך
הוא לא ימות בעון אביו חיה יחיה:
(יט) ואמרתם מדע לא נשא הבן בעון האב,
והבן משפט וצדקה עשה את כל חקותי שמר ויעשה אתם חיה יחיה:
(כ) הנפש החטאת היא תמות
בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן
צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת רשע הרשע עליו תהיה:

עד כאן מסביר יחזקאל את עצמאותו של אדם ביחס לדורות שקדמו לו: "בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן".

ומכאן עובר הויכוח ליכולת של אדם לשנות את התנהגותו הוא. האם ההיסטוריה האישית של אדם כופה עליו התנהגויות, או שאדם יכול להשתחרר מעברו, ולהתחיל "דף חדש". וכך נראים הדברים בפי יחזקאל:

(כא) והרשע כי ישוב מכל חטאתיו אשר עשה
ושמר את כל חקותי ועשה משפט וצדקה חיה יחיה לא ימות:
(כב) כל פשעיו אשר עשה לא יזכרו לו בצדקתו אשר עשה יחיה:
(כד) ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול ככל התועבות אשר עשה הרשע יעשה וחי
כל צדקתו צדקתיו אשר עשה לא תזכרנה,
במעלו אשר מעל ובחטאתו אשר חטא בם ימות:
(כה) ואמרתם לא יתכן דרך אדני.
שמעו נא בית ישראל, הדרכי לא יתכן הלא דרכיכם לא יתכנו:
(כט) ואמרו בית ישראל לא יתכן דרך אדני
הדרכי לא יתכנו בית ישראל הלא דרכיכם לא יתכן:
(ל) לכן איש כדרכיו אשפט אתכם בית ישראל נאם אדני ה'
שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון:

עם ישראל רואה את האדם כלוא בשני מעגלים: אין הוא יכול להשתחרר מירושת הדורות הקודמים, ואין אדם יכול להשתחרר מעברו. התנהגותו של אדם קשורה בנקודת הפתיחה שלו. בן של צדיק תמיד יקבל שכר, ובן של רשע תמיד יקבל עונש. מי שהתחיל את חייו כצדיק - ימשיך לקבל שכר של צדיק, ומי שהתחיל כרשע - תהיה מה שתהיה התנהגותו - הוא יישאר רשע.

תפיסה דטרמיניסטית זו קיימת הייתה באותה תקופה בעולם הרחב, ובאותה עת ממש, שעה שיחזקאל התווכח עם יהודי בבל על יכולת האדם לקבוע את גורלו, באותה תקופה ישבו הפילוסופים היוונים ביוון, וחיברו חיבורים המתארים את חוסר יכולתו של האדם להחליט החלטות, ואת חוסר יכולתו של האל לנהל את העולם.
תפיסה זו שאין האדם אדון למעשיו זכתה למיסוד בפילוסופיה היוונית. כך, למשל, כותב אפלטון, בדונו באפשרות של אדם לשנות את התנהגותו ולחזור ולהיות מועיל לחברה:

אותם [הרשעים] שסברותיהם ממש נטוו בהם בידי הגורל, נשמות שכך טיבן, המוות הוא רפואתן, כפי שבצדק ייאמר בפינו פעמים רבות. ואם שופטינו ומנהיגיהם יפסקו להם דין מיתה, יהיו ראויים לשבחה של כל המדינה. [אפלטון, ספר החוקים יב 957]

רעיונות כאלה חלחלו ועברו בעולם כולו, וכאשר השתלטו הרומאים על ירושלים, הביאו עמם את "ספרי המינים" - את הפילוסופיה היוונית ואת אוצר ההשקפות שלה.

מי שנשבה בקסמה של פילוסופיה זו היה אלישע בן אבויה, שחכמים כינו אותו "אחר". אלישע חי במאה השניה לספירה. הוא חבר לרומאים, היה להם יועץ לענייני יהודים, ושיתף עמם פעולה נגד עמו. למרות כל זאת נשאר בקשר עם תלמידו רבי מאיר, ובתלמוד מופיע ויכוח בין השנים. ויכוח הנראה על פניו כויכוח דרשני. אבל בניתוחו לעומק נראה כי הויכוח זהה לויכוח שבין יחזקאל לבני ישראל: האם האדם אדון לגורלו, או שהעבר כופה עליו את ההווה.

וכך מסופר בתלמוד הירושלמי, חגיגה פרק ב:
רבי מאיר הוה יתיב, דרש בבית מדרשא דטיבריה. עבר אלישע רביה רכיב על סוסייא ביום שובתא. אתון ואמרון ליה: הא רבך לבר. פסק ליה מן דרשה ונפק לגביה....
[רבי מאיר היה יושב ודורש בבית המדרש בטבריה. עבר אלישע רבו רכוב על סוס ביום השבת. באו ואמרו לו: רבך בחוץ. הפסיק מן הדרשה ויצא אליו].
אמר ליה ומה הויתה דריש תוכן [אלישע שאל את רבי מאיר: מה היית דורש?] א"ל "טוב אחרית דבר מראשיתו..." [משל] לאדם שהוליד בנים בנערותו ומתו ובזקנותו ונתקיימו, הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שעשה סחורה בילדותו והפסיד, ובזקנותו ונשתכר, הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו". לאדם שלמד תורה בנערותו ושכחה, ובזקנותו וקיימה. הוי "טוב אחרית דבר מראשיתו". אמר [אלישע] ווי דמובדין ולא משכחין! [חבל אל אלה שאבדו ואינם] עקיבה רבך לא הוה דרש כן, אלא טוב אחרית דבר מראשיתו - בזמן שהוא טוב מראשיתו.

מה פירוש הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו"? רבי מאיר מפרש: אחריתו יותר טובה מאשר ראשיתו. דבר יכול להשתנות. הוא יכול להתחיל רע, ולשנות את דרכו, ולהיות טוב. ואילו אלישע בן אבויה, הדטרמיניסט, מפרש ברך אחרת: טוב אחרית דבר רק אם הוא היה כך מראשיתו. הסוף יכול להיות טוב רק אם ברציפות, מן ההתחלה ועד לסוף היה הוא טוב. אם האדם התחיל רע - אין לו יכולת להיות טוב.

ואלישע ממשיך ומספר כיצד הייתה התחלתו הרעה:

ובי היה המעשה: אבויה אבא מגדולי ירושלם היה ביום שבא למוהליני קרא לכל גדולי ירושלם והושיבן בבית אחד, ולר' אליעזר ולר' יהושע בבית אחר, מן דאכלון ושתון שרון מטפחין ומרקדין, א"ר ליעזר לר' יהושע: עד דאינון עסיקין בדידון, נעסוק אנן בדידן. וישבו ונתעסקו בדברי תורה, מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם. אמר להן אבויה, רבותיי, מה באתם, לשרוף את ביתי עלי? אמרו לו, חס ושלום, אלא יושבין היינו וחוזרין בדברי תורה, מן התורה לנביאים, ומן הנביאים לכתובים, והיו הדברים שמיחים כנתינתן מסיני, והיתה האש מלחכת אותן כלחיכתן מסיני, ועיקר נתינתן מסיני לא ניתנו אלא באש: וההר בוער באש עד לב השמים. אמר להן אבויה אבא, רבותיי, אם כך היא כוחה של תורה, אם נתקיים לי בן הזה, לתורה אני מפרישו. לפי שלא היתה כוונתו לשם שמים, לפיכך לא נתקיימו באותו האיש.

הסיפור של אלישע על מה שארע ביום ברית המילה שלו מטילה את אשמת כל מעשיו על אביו. אילו היה אבי מקדיש אותי לתורה מתוך כוונה טובה, אומר אלישע, היה אפשר שסופי יהיה טוב מתחילתו. כיוון שהקדישני ללמוד תורה רק מפני שראה את כבודם של לומדי תורה, ורצה שאהיה מכובד כמותם, הייתה ההתחלה שלי רעה. ו"טוב אחרית דבר" רק אם היה טוב מראשיתו. ראשיתי, אומר אלישע, הייתה רעה.

וזאת לדעת: יש קשר הדוק בין יכולת האדם להחליט על מעשיו לבין מידת הצדק שיש במערכת השכר והעונש. אם אנו רואים עולם שאינו מתנהל לפי עקרונות הצדק - ניתן להסיק מכך שאין מעשה טוב ואין מעשה רע. ההתנהגות של האדם אין לה משמעות ערכית. שהרי אם היה מעשה טוב, וה' מנהל את העולם, צריכים לראות גמול טוב לעושי הטוב. אם אין גמול ואין מעשה טוב, הרי שהעולם מתנהל בדרך מכנית, דבר גורר דבר, אין טוב ואין רע, אין שכר ואין עונש.

ואמנם, זו בדיוק הייתה טענתו של אלישע שעה שבקש לנער מעל עצמו את אחריותו על מעשיו נגד עמו. ה"יועץ לענייני יהודים" של הצבא הרומאי חיפש תירוצים תיאולוגיים לבגידתו. והנה הם:

וכל דא מן הן אתת ליה? אלא פעם אחת היה יושב ושונה בבקעת גיניסר. וראה אדם אחד עולה לראש הדקל, ונטל אם על הבנים, וירד משם בשלום. למחר ראה אדם אחר, שעלה לראש הדקל, ונטל את הבנים ושילח את האם, וירד משם והכישו נחש ומת. אמר, כתיב שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים. איכן היא טובתו של זה, איכן היא אריכות ימיו של זה? ולא היה יודע שדרשה רבי יעקב לפנים ממנו: למען ייטב לך, לעולם הבא שכולו טוב. והארכת ימים, לעתיד שכולו ארוך.
ויש אומרים ע"י שראה לשונו של רבי יהודה הנחתום נתון בפי הכלב שותת דם. אמר: זו תורה וזו שכרה? זהו הלשון שהיה מוציא דברי תורה כתיקנן? זה הוא הלשון שהיה יגיע בתורה כל ימיו? זו תורה וזו שכרה? דומה שאין מתן שכר ואין תחיית המתים.

אלישע בן אבויה קושר את כל הדברים שהוא רואה למערכת אחת: אם אין תוצאה טובה למעשה הטוב - אין שכר ועונש. אם אין שכר ועונש - אין משמעות למעשה הטוב. ואם אין משמעות למעשה הטוב, אין הוא אלא מעשה מכני, הנגזר ממעשי האדם הקודמים, מן התורשה שירש, מן המסגרת שחונך בה. האדם אינו אוטונומי. היא יצור אוטומטי, ואין הבדל עקרוני בין האדם לבין כל מערכת טבע אחרת: גם הכוכבים נעים במסילותם, וגם בעלי החיים מנהלים את חייהם, וגם הצומח עובר מסלול של לידה, צמיחה ומוות. וכמו שאין לכל אלה משמעות ערכית, גם למעשי האדם אין משמעות ערכית. העולם מכני, והמעשה אוטומאטי.

אלישע בן אבויה היה חברו של רבי עקיבא. הוא מרבה להזכירו, כאדם המתפאר בחבריו הגדולים והחכמים. אבל רבי עקיבא היה זה שבמשפט אחד מיצה את כל השקפת העולם של האמונה ביכולת האדם. וכך אמר רבי עקיבא בפרקי אבות: "הכל צפוי, והרשות נתונה". משפט קצר זה הוא הממצה ביותר בכל אלפי הדיונים בשאלת הבחירה החופשית של האדם. הכל צפוי - עין של מעלה רואה את המעשה. אבל הרשות של האדם נתונה, הוא המחליט מה לעשות ומתי לעשות. הרשות של האדם להיות צדיק או רשע. לחזור בו מצדקתו, או לחזור בו מרשעתו. רבי עקיבא משלים את דברי יחזקאל הנביא. יחזקאל אומר:

(ל) לכן איש כדרכיו אשפט אתכם בית ישראל נאם אדני ה'
שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהיה לכם למכשול עון:

ורבי עקיבא נותן לדרישה זו את הממד הפילוסופי:

הכל צפוי, והרשות נתונה.