בנבואות יחזקאל, המתנבא לעם הנמצא בגלות, בולט יסוד מעניין: חשש מפני תגובתם של הגויים. החרדה מפני הבנה לא נכונה של מהות העונש חוזרת בפי יחזקאל שוב ושוב, וחרדה זו היא הגורמת בסופו של דבר לגאולת העם.

את דבר יחזקאל הנביא נבין כאשר נקרא אותם על רקע דברי משה רבנו. משה דיבר על אותו נושא אבל בסיטואציה הפוכה: משה מדבר בפני עם העומד לסיים את גלותו ולהיכנס לארץ, ואילו יחזקאל מדבר אל עם שעזב את ארצו וזה עתה ירד לגלות.
מה אומר משה? "כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה..." - וכאן מופיעים דינים שונים בהתייחסות לאלילי הארץ.

וההמשך:

כי עם קדוש אתה לה' אלהיך,
בך בחר ה' אלהים להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה

וכאן מגיע משה לעיקר: מדוע, בעצם, נבחר ישראל? תשובת משה:

לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם, ויבחר בכם, כי אתם המעט מכל העמים. כי מאהבת ה' אתכם, ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם..." (דברים ז א-ח).

שתים סיבות מוצא משה לבחירת ישראל: 1. אהבת ה' אתכם; 2. ומשמרו את השבועה אשר נשבע לאבותיכם.

נראה כיצד מדבר יחזקאל, בפרק לו, על אותו נושא עצמו:

לכן אמור לבית ישראל, כה אמר ה' אלקים:
לא למענכם אני עושה, בית ישראל!
כי לשם קדשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם.
וקידשתי את שמי הגדול, המחולל בגויים אשר חיללתם בתוכם,
וידעו הגויים כי אני ה'. נאום -דוני אלהים,
בהקדשי בכם לעיניהם".

במקום שתי הסיבות שהזכיר משה לבחירת ישראל, מונה יחזקאל סיבה אחת בלבד לגאולת ישראל. והסיבה כל כך מעליבה: לא זכות ישראל; אף לא זכות השבועה שנשבע ה' לאבות. הסיבה לגאולת ישראל: כדי שהגויים לא יבינו הבנה לא נכונה את התהליך האלוקי העובר על העם. כדי שהגויים לא יחשבו שארץ ישראל היא ארץ "אוכלת אדם"; מפני שהגויים אמרו על ארץ-ישראל "משכלת גוייך היית" (לו יג).

יחזקאל הנביא מדבר על חמלה שחומל ה'. גם בחמלה זו אנו פוגשים את אותה תופעה. אנו מצפים כי החמלה תהיה על בני אדם, על ישראל; אנו זוכרים את נבואת ה' ליונה: "אתה חסת על הקיקיון... שבין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה..." (יונה ד יא)

ביחזקאל מופיעה חמלה; יותר נכון לומר: מופיעה שלילת החמלה. פעמים רבות משתמש הנביא בפועל "חמול", אבל צורתו צורה אכזרית היא: "לא אחמול ולא אחוס"; "ולא תחוס עיני עליך ולא אחמול" (ז ד), וכאלה רבים. רק פעם אחת בספר יחזקאל מופיעה החמלה בניסוח חיובי; רק פעם אחת בספר יחזקאל אומר הנביא כי ה' יחמול על... על מה? הבה ונשמע: "ויחללו את שם קודשי, באמור להם; עם ה' אלה, ומארצו יצאו. ואחמול על שם קודשי, אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה" (לו, כא). כמה נורא! לפני מאתים שנה קרא ישעיהו הנביא "בכל צרתם - לו צר; ומלאך פניו הושיעם. באהבתו ובחמלתו הוא גאלם" (ישעיהו סג, ט). ואילו יחזקאל, היושב עם העם בגלותו בבבל, מכריז: "ואחמול על שם קדשי אשר חיללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה" - אפסה חמלה על ישראל. החמלה היא על שמו של הקדוש ברוך הוא, המחולל בידי ישראל.

והנביא יחזקאל מתאר את הגאולה בצבעיה היפים; את קיבוץ הגלויות; מכריז: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם"; מבשר על הרווחה הכלכלית: "וקראתי את הדגן והרביתי אותו, ולא אתן עליכם רעב..." אבל בסיום הנבואה הוא חוזר ומטיח בפני שומעיו: "לא למענכם אני עושה, נאום ה' אלהים. יודע לכם! בושו והכלמו מדרכיכם, בית ישראל!" (לו לב).
כאשר ישראל שוכח חובותיו; כאשר הנביא אינו מוצא שום סיבה לחמול עליהם, עדיין נותרת נקודת אור אחת; עדיין קיימת סיבה בל-תימוט לגאולתם של ישראל: "עם ה' אלה, ומארצו יצאו"! (לו כ).