מעמדו של עם ישראל בקרב הגויים - כבודו או שפלותו - הם מנקודות הוויכוח המרכזיות שבין היהדות לנצרות. הגישה הנוצרית טוענת: היהודים צריכים להיות חלשים ובזויים, וחולשתם וביזיונם יהיו עדות לכך שהדת היהודית אינה דת האמת; צריך בית-כנסת ברומא, אבל על בית-הכנסת להיות קטן ועלוב מול הכנסייה המפוארת, שישמש עדות חיה איזו היא הדת הנבחרת ואיזו היא הדת המושפלת.

בוויכוח שבין היהודים לבין העמים שהיהודים גלו לתוכם עלה רעיון זה שוב ושוב: אם אתם מושפלים, משמע שאתם גם טועים. האמת נמצאת בצדו של החזק, של המכובד. וכל כך הייתה טענה זו חריפה, עד כי רבי יהודה הלוי חיבר את ספרו "הכוזרי", שכותרת המשנה שלו היא "ספר ההגנה על הדת המושפלת". בספר זה מתווכח החבר היהודי עם מלך מחפש אמונה, וגם מלך זה חוזר על הטענה ואומר כי מתוך מצבם המושפל של ישראל אפשר להסיק כי אין הם העם הנבחר. תשובתו של החבר היהודי היא זו:

רואה אני כי אתה מגנה אותנו על דלותנו ועל רוע מצבנו. האין טובי אנשי הדתות מתפארים בכמו אלה? ...הנוצרים... מאות בשנים באו... עליהם בוז ויסורים והרג... ובאלה מתפארים כעת כל בני דתם! וכדבר הזה קרה גם למיסד דת האיסלם ולחבריו" (כוזרי א, קיג).

החבר היהודי דוחה את השאלה, אך לא משיב תשובה של ממש. כאשר הוא נשאל מדוע היהודים מושפלים, עונה הוא כי כל דת גאה באלה שמסרו נפשם עליה, ומכאן הוכחה כי אין קשר בין הצלחה לבין השגת האמת. ייתכן שאדם ישיג את האמת ויסבול בגללה, אבל אין זו סיבה שיוותר על האמת שבלבו.

הוויכוח על הצלחת עם ישראל או סבלו, והמסקנות שאפשר להסיק ממצב העם, נמשך כל ימי הגלות. מסמך מזעזע מתקופת השואה חוזר על ויכוח זה: רב שעבר את השואה וניצל כותב בהקדמה לספרו כי כאשר נתפס התעלל בו קצין נאצי והכה אותו. תוך כדי מכות טען הנאצי וחזר וטען: אתה רואה כי אנחנו מנצחים ומשתלטים על כל העולם, הנה הוכחה כי אנחנו צודקים; כי אתם באמת תת-אדם. והרב המוכה מספר כי טען באותם רגעים נוראים: אין קשר בין הדברים. הצלחתכם אינה הוכחה לצדקתכם.

התלבטות בשאלה מה משמעות העובדה שישראל בגלות שפלים ומוכים ניכרת בספר יחזקאל באופן חריף. יחזקאל נותן שם למצב זה: "חילול השם". הבעיה המעסיקה את יחזקאל שונה מזו שתיארנו עד כה. הבעיה שהעלינו קודם הייתה איזו מסקנה יסיקו היהודים מן המצב השפל שבו הם נתונים. אצל יחזקאל זו אינה בעיה. בעייתו היא: איזו מסקנה יסיקו הגויים מן העובדה שעם ישראל מושפל ונתון בגלות.

כאשר הנביא יחזקאל מתאר את גאולת מצרים חוזר הוא על התיאור המקראי, אבל מוסיף לו את המונח שטבע: "חילול השם": "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר המה בתוכם" (כ, ט). גאולת ישראל ממצרים, לפי דברי יחזקאל, אינה בגלל ההבטחה לאברהם "גר יהיה זרעך... ואחר כן יצאו..." (בראשית), אלא כדי שלא לחלל את שם השם! וכך מתאר יחזקאל את חטאי העם: חטא המרגלים וחטאם של הבנים שמרו - בכל אלה הסיבה לגאולתם היא "למען שמי לבלתי החל לעיני הגויים אשר הוצאתי אותם לעיניהם" (כ, כב).
בדרך זו בדיוק מתאר יחזקאל את גאולת ישראל. באחרית הימים יבוא גוג למלחמה על ירושלים, וכישלונו במלחמה יהיה עדות לכישלון דרכו. כיצד יבינו הגויים את כישלונו של גוג? בדיוק כמו שהבינו שפלותם של ישראל:

ונתתי את כבודי בגויים,
וראו כל הגויים את משפטי אשר עשיתי ואת ידי אשר שמתי בהם (לט, כא).

ומצד שני, גאולתם של ישראל:

(כה) לכן כה אמר ה' אלהים, עתה אשיב את שבות יעקב,
ורחמתי כל בית ישראל, וקנאתי לשם קדשי...
(כז) ..וקבצתי אותם מארצות אויביהם, ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים.
(כח) וידעו כי אני ה' אלהיהם בהגלותי אותם אל הגוים,
וכנסתים על אדמתם, ולא אותיר עוד מהם שם".

גאולת ישראל נותנת ממד חדש להיסטוריה. עכשיו הכול מבינים כי "בעוונם גלו בית ישראל"; וכי גאולתם של ישראל הינה עדות כי גם העונש וגם השכר הם גמול על מעשי העם; הגלות אינה ראיה כי אמונת ישראל אינה נכונה, אלא ראיה כי עם ישראל משרך דרכו. הגאולה מעידה על קשר מתחדש שבין עם לאלוקיו. הקשר שבין עם לאלוקיו אינו באמצעות הצלחה חומרית אלא באמצעות קשר רוחני:

ולא אסתיר עוד פני מהם, אשר שפכתי את רוחי על בית ישראל,
נאום ה' אלהים".