על פי התאריכים הגלויים בספר, יחזקאל ניבא עשרים ושתים שנה: מחודש תמוז בשנה החמישית לגלות יהויכין, שש שנים לפני החורבן, ועד לראשון בניסן בשנה העשרים ושבע לגלות יהויכין, שש עשרה שנים לאחר חורבן הבית.

נבואות יחזקאל מיוחדות בשני עניינים עיקריים: בדברי יחזקאל מרובים החזונות שהוא חוזה: הוא טס לירושלים, הוא רואה בחזונו את הזקנים, במדור סתרים בבית המקדש, עובדים עבודה זרה. הוא רואה את העצמות היבשות לובשות עור וגידים. ועניין שני: המעשים הסמליים שיחזקאל עושה: מגלח את שערו, שוכב על צדו, אוכל את המגילה, עושה כלי גולה. וכבר דנו בשאלה אם מעשים אלה התרחשו בפועל ממש, או שהיו נבואות המתארות מעשים, ועיקרן תאור מילולי של מאורע, ולא תאור התרחשותו בפועל. רמב"ם, כאמור, מפרש את המעשים הנבואיים כתיאור מילולי של אירוע, שהשומע צריך להסיק ממנו את המסקנות שהנביא חותר אליהם, אך לא תאור מעשים שאירעו במציאות. חלילה לאלוה, כותב רמב"ם, מעשות את נביאיו שוטים ומשוגעים, כאשר הם עושים מעשים בלתי מובנים.

מבחינה פוליטית תקופת יחזקאל מסמלת את המעבר מן האימפריאליזם המצרי, ששלט בכל האזור, לאימפריאליזם הבבלי, שהחליף אותו. לאחר הניצחון הראשון של בבל על מצרים, על נהר פרת, בוטל השלטון המצרי על אזור הצפון. הבבלים עסקו בחיזוק ממלכתם, ובתקופת ביניים זו היו ישראל, ואף סוריה, יכולים לחתור לעצמאות כל שהיא. לאחר ששלטון בבל התחזק, ירדו הבבלים דרומה, וכבשו את ארץ ישראל. למצרים לא הגיעו, וכך היה הגבול בין שתי האימפריות באזור שלנו. והדבר גרר אחריו תככים ואינטריגות, כאשר האוריינטציה המצרית הייתה נחלתם של המלך יהויקים ושל צדקיהו, ואילו הנביא ירמיהו טען לכניעה לבבל, ולא לסמוך על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים. גם יחזקאל, שהיה בבבל, היה נאמן לאוריינטציה הבבלית, ונבואותיו על מצרים קשות וחריפות.

חז"ל מתארים את נבואות יחזקאל ביחס לנבואות ישעיהו, ואומרים דברים אלה:

"אמר רבא, כל שראה יחזקאל ראה ישעיה. למה יחזקאל דומה? לבן כפר שראה את המלך. ולמה ישעיה דומה, לבן כרך שראה את המלך".

ורש"י מפרש:

"שלא חש [ישעיה] לפרש את הכל, שהיה בן מלכים וגדל בפלטין. ובן הכרך הרואה את המלך אינו נבהל ואינו תמה ואינו חש לספר."

רמב"ם נותן אינטרפרטציה אחרת לדברי רבא אלה. הוא כותב:

והמשילו על כך משל לשני בני אדם, שראו את המלך בהיותו במרכבתו. אחד מהם מבני העיר, ואחד מבני הכפר. זה שמבני העיר, ביידעו כי בני העיר יודעים את תכונת מרכבת המלך, לא תיאר תכונת רכיבתו, אלא אמר ראיתי את המלך בלבד. והשני, מפני שהוא רוצה לתאר לבני הכפר, שאין להם ידיעה במאומה מתכונה זו, פירט להם היאך תכונת רכיבתו, ותיאור צבאותיו ושמשיו, והמוציאים לפועל את פקודותיו... ישעיהו דומה לבן כרך שראה את המלך. יחזקאל דומה לבין כפר שראה את המלך... ישעיהו לא היו בני דורו זקוקים לבאר להם אותו הפירוט, אלא הספיק להם אמרו "ואראה את ה'". ובני הגולה היו זקוקים לפירוט זה."

אני מבקש למשוך את ההבחנה הזאת של רבא, על פי הפירושים שקראנו, ולתת להם משמעות רחבה יותר.

בספר יחזקאל יש ביטויים שאין כמוהם במקרא כולו. ביטויים שמטרתם לזעזע את השומע, להדהים אותו, להכות על קדקודו. דבריו של יחזקאל אינם דומים לניסוחים הדיפלומאטיים של ישעיהו, אף לא לדבריו המרוסנים קמעה של ירמיהו. יחזקאל מכה את הראש, באלה, מהמם את השומע, השואל את עצמו: זה דבר הנביא?! הנה דברו:

ותתן תזנותיה עליהם, מבחר בני אשור כולם,
ובכל אשר עגבה בכל גילוליהם נטמאה.
ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה,
כי אותה שכבו בנעוריה, והמה עישו דדי בתוליה.
וישפכו תזנותם עליה" (כג, ח).

או:

אביך האמורי, ואמך חיתית... אל כל ראש דרך בנית רמתך,
ותתעבי את יפיך, ותפשקי את רגליך לכל עובר,
ותרבי את תזנותיך [טז, א. כה]

אם נשווה דברים חריפים אלה לדברים החריפים ביותר שאמר ישעיהו על בנות ירושלים, נראה כמה עדין וכמה דיפלומטי היה סגנונו של ישעיהו:

יען כי גבהו בנות ציון, ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים,
הלוך וטפוף תלכנה, וברגליהם תעכסנה.
וספח ה' קודקוד בנות ציון, וה' פתהן יערה" [ב, טז].

ואם נקרא את הפסוקים החריפים ביותר של ירמיהו, נמצא גם שם סגנון קל יותר מזה של יחזקאל:

שאי עיניך על שפיים, וראי איפה לא שוכבת,
על דרכים ישבת להם, כערבי במדבר.
ותחניפי ארץ בזנותיך וברעתך" [ג, ב].

עכשיו נוכל לפרש את דברי רבא, על יחזקאל שהוא בן כפר שראה את המלך, בדרך חדשה. יחזקאל מדבר אל העם ששמע את הנבואות המעודנות של ירמיהו - ולא קבל. שהמשיך להתווכח עם הנביא גם בגלותו לבבל. ולעם זה צריך לדבר בדרך אחרת. ויחזקאל מדבר בסגנון אחר. לא עוד דימויים רכים, לא עוד רמזים. יחזקאל תוקף את העם, ומדבר בסגנון שאין כמוהו לחריפות, לזעזוע. והעם, העם שהפך עכשיו להיות בן כפר, גס ומחוספס וחסר רגישות, שומע דברים המכים על ראשו. אולי סגנון כזה ייקלט. אולי זוהי השפה שעוד אפשר לדבר בה לעם שאינו מקשיב לדבר הנביא.

מרכיב נוסף מודגש בדברי יחזקאל, וייתכן שאפשר לקשור אותו לקהל שומעיו ולסיטואציה שהוא עומד בה. אחריות האדם על מעשיו. הלא הם נבואות הצופה, המזהיר ומתריע, אבל האדם אחראי למעשיו. לא זכות אבות, אף לא עונש אבות. אתם אחראים למעשיהם. וכאשר יהודי היושב בגולה בבבל שומע כי גורלו בידיו, וכי העונש שבא עליו אינו סבל הירושה, אלא פרי התנהגות אישית - ישמע האיש את דברי הנביא. על כן מדגיש יחזקאל חזור והדגש: איש בעוונו. ומכאן - לכל איש שכרו.