הנביא יחזקאל מתלבט הרבה בשאלת האחריות של מנהיגי העם למעשי ההמון. נבואות הצופה של פרק ג' הן דוגמה לבעיה שהנביא מתלבט בה: האם יש ערך לדברי הנביא אם הוא יודע כי לא ישמעו לדבריו? ובפרק ג התשובה היא "ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו ומדרכו הרשעה, הוא בעונו ימות, ואתה את נפשך הצלת" [ג יט]. כאילו כל תפקידו של הנביא להציל את נפשו. והדבר חוזר בהמשך הפרק: "ובדברי אותך אפתח את פיך, ואמרת אליהם כה אמר ה' אלקים. השומע ישמע והחדל יחדל כי בית מרי המה" [ג כז].

העניין הוא, כמובן, עמוק הרבה יותר. לא את נפשו צריך הנביא להציל, אלא את נפש העם. כאשר הנביא אומר את דבר ה' לעם, והעם מסרב לשמוע, ונענש, בכל זאת קידם הנביא את העם לדרגה גבוהה מזו שהיה בה קודם: הפך אותו מעדר נסחף, לעם המחליט החלטות. החוטא מתוך בחירה והחלטה עדיף על זה שאינו מחליט ואינו חושב, ואינו אדם. והדבר מובן: זה שחוטא מתוך מחשבה, יכול לחשוב גם אחרת. זה שחוטא מתוך היגררות - אינו חושב ואינו משנה את מחשבתו.

בפרק ט רואה יחזקאל בחזונו את ירושלים. והוא עד לחטאים, והוא גם שומע את דבר האלוקים הממנה את האיש לבוש הבדים לסמן את יושבי ירושלים. והפסוקים המתארים את האירוע כאילו סותרים זה את זה. הבה ונשמעם:

(ד) ויאמר ה' אליו, עבור בתוך העיר בתוך ירושלם,
והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים
על כל התועבות הנעשות בתוכה.
(ה) ולאלה אמר באזני, עברו בעיר אחריו, והכו אל תחס עינכם ואל תחמלו.
(ו) זקן בחור ובתולה וטף ונשים תהרגו למשחית,
ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, וממקדשי תחלו.
ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית.

התו, לפי המובן בפסוק, הוא תו ההצלה, בדומה לדם על המשקוף של ליל מכת בכורות. אם כך, מדוע "ממקדשי תחלו"? דווקא שומרי משמרת המקדש הם שיהיו ראשונים להרג? מדוע לא יחלו במחללי מקדשי?

השאלה אינה חמורה כל כך, אבל הדרך בה מבין המדרש את הפסוקים גורמת להבחנה שהבחנו: תחילה ניתן תו מגן לעובדים את ה', ולבסוף אין התו מגן על איש, ומתחילים את ההריגה בעובדי המקדש. וכך מתאר המדרש את המתרחש מאחרי הקלעים של דבר זה

מדרש תנחומא פרשת משפטים סימן ז
אמר מר: כל מי שאפשר לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה - נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו - נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כלו - נתפס על כל העולם כלו...
ואמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב "ויאמר ה' אלי עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה" (יחזקאל ט) א"ל הקב"ה לגבריאל, לך רשום על מצחן של צדיקים תי"ו של דיו, כדי שלא ישלטו בהן מלאכי חבלה. ועל מצחן של רשעים תי"ו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה.
אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, מה נשתנו אלו מאלו?
אמר לה: הללו צדיקים גמורים הם, והללו רשעים גמורים.
אמרה לפניו: רבש"ע, היה בידם למחות ולא מיחו.
אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא קבלו מהן,
אמרה לפניו: רבש"ע אם לפניך גלוי, להם מי גלוי?
חזר ואמר: "זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית, ועל כל איש אשר עליו התו אל תגשו, וממקדשי תחלו". ומאי "ממקדשי תחלו"? תני רב יוסף אל תקרא "ממקדשי", אלא "ממקודשי". אלו בני אדם שקבלו ושקיימו את התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. הא למדת, שאפילו צדיקים גמורים נתפסים על הדור, וכן הוא אומר "והכרתי ממך צדיק ורשע", צדיק על שלא מיחה ברשע.

תאור חורבן העיר משתלב לפי דברי מדרש זה ברעיון הכללי של יחזקאל: אחריותו של הצדיק לבני עמו הרשעים. גם אם יודע הוא שדבריו לא ישמעו - חייב הוא להשמיעם, ולו כדי להפוך את עונשו של הרשע לעונש מוצדק יותר, הגון יותר.