קודם כל מלים אחדות על התקופה בכללה. פעלו של הנביא ירמיהו בדור האחרון של הבית הראשון חל באחת התקופות הסוערות בימי-קדם. ואין זאת פראזה. מי שמכיר את תולדות ימי-הקדם יודע, ששלהי המאה השביעית לפה"ס, וראשית המאה השישית, היו פרק זמן יוצא-דופן מפאת שידוד המערכות במזרח הקדמון, ומבחינת עם ישראל הייתה זו אחת התקופות הטראגיות ביותר. הרבע האחרון של המאה השביעית לפה"ס עמד בסימן התמוטטותה של האימפריה האשורית, אשר הייתה, ללא ספק, המעצמה הצבאית האדירה ביותר במזרח הקדום. לאחר עשרות שנות שעבוד נפתחה הדרך לחידוש ריבונותן הלאומית של ממלכת יהודה ושכנותיה הקרובות. שעת הכושר נוצלה בתבונה ובכשרון רב על ידי המלך יאשיהו, שהרחיב את גבולות ממלכתו בצפון בשטחים, שהיו לפנים פחוות אשוריות; היינו שתי הפחוות - Samerina, היא אפרים ושומרון, ואף סיפח חבלים מפחוות Magiddu היא מגידו, שהשתרעה על עמק יזרעאל והגליל.

אולם ימי הרווחה לא ארכו. הכיסופים להחייאת גוף מדיני במתכונת ממלכת דוד ושלמה נגוזו לפתע, בשנת 609, כאשר נפצע יאשיהו פצעי מוות בקרב מגידו נגד פרעה נכו. אבל גם בלי מאורע טראגי זה החלו לפקוד זעזועים קשים את "עבר הנהר", הוא אזור הביניים שבין הפרת וחצי האי סיני, בעת שפרץ מאבק איתנים בין ממלכת בבל החדשה לבין מצרים על ירושת השלטון האשורי במרחב זה. ביתר עוז ואינטנסיביות משאר המדינות שבאזור-הביניים, הרגיש מבחינה גיאופוליטית, נגררה יהודה לתוך ההתמודדות הצבאית, שהתנהלה לסירוגין בין שתי המעצמות של התקופה ההיא - מצרים ובבל - עד שנפלה קרבן לתככי המדיניות הבינלאומית בשנת 586 (זה התאריך הנקוט בידינו ולא 587).

אם כי ספר ירמיהו מונה את ראשית הופעת הנביא כבר משנת השלוש-עשרה למלכות יאשיהו, היא שנת 627, הרי חלה עיקר פעולתו רק אחרי קרב מגידו. לפיכך נדון הערב רק בפרק הזמן מאז ימי הקיץ של שנת 609. על פרק זמן זה עומד לרשותנו שלל של מקורות, הממחישים היטב את העלילות שפקדו אז את יהודה. קודם כל החיבורים ההיסטוריוגרפיים של המקרא: ספר מלכים ודברי-הימים; הראשון איננו מזכיר את ירמיהו כלל ועיקר, חרף פעולתו הענפה בירושלים, בייחוד בימי צדקיהו, עניין שלמרות שתיקת ספר מלכים ביחס לנביאים, צריך, בדרך כלל, להתמיה; ואילו השני מזכיר את ירמיהו רק דרך אגב, פעמיים בלבד. אולם סערת התקופה ובעיותיה משתקפות בעליל בספר ירמיהו עצמו ואף בספר יחזקאל, שאמנם ישב מאז 597 בגולת בבל, אך בנסיבות, שאינן נהירות לנו די הצורך, חזה במתרחש בירושלים וביהודה. אפשר להעלות, כמובן, סברות שונות כיצד הגיעו אליו הידיעות, אבל לא אדון בזה הערב. לעדותו ולרמזיו של הנביא יחזקאל יש לייחס משקל רב בשחזור השנים האחרונות של הבית הראשון, כפי שעולה גם מן הטבלה הכרונולוגית על מצור ירושלים.

כמקור נפרד יש לראות את הפרק האחרון של ספר ירמיהו, פרק נ"ב, שאמנם מקביל ברובו לספר מלכים, אך סוטה ממנו בכמה פרטים חשובים, הוא גם כולל תוספת תשובה: רשימה כרוניקלית של מספר הגולים מיהודה בשלוש גלויות, פרטים שאינם ידועים משום מקור אחר. אולם הפרספקטיבה הנאותה להערכת הנסיבות ההיסטוריות, שאפפו את גורלה של יהודה, והדריכו את מדיניות שליטיה, עולה מן הידיעות שמחוץ למקרא, שהפעם מרובות הן באורה בלתי צפוי.

המקורות החיצוניים

אמנה עתה את התגליות האפיגרפיות התשובות ביותר לפי סדר גילוין, שיש לראות בהן ציוני-דרך בקידום תקר התקופה הנידונה:

1. התגלית הראשונה, שהביאה למפנה בהערכת התמונה ההיסטורית הכללית בסוף תקופת יאשיהו, וגרמה להערכה חדשה של נסיבות מערכת מגידו, הייתה הכרוניקה הניאו-בבלית של המלך נבופלאסר, מייסד ממלכת בבל החדשה ואביו של נבוכד-נאצר (תסלחו לי אם אשתמש בגרסה המקובלת נבוכדנאצר ולא בהיגוי הנכון יותר נבוכדרצר). זוהי כרוניקת Gadd על שם האשורולוג הבריטי, שפרסמה בשנת 1923. קטע ממנה סוקר את השנים 609-616 לפנה"ס, ומעלה את המערך המדיני-צבאי החדש, שקם במזרח: החזית של בבל ומדי, המתנגשת בברית החדשה, שנוצרה בין אשור השוקעת לבין מצרים החשה לעזרתה. השתלשלות המאורעות מהירה ומרתקת: בשנת 614 נופלת העיר אשור, בשנת- 612 עיר הבירה נינוה, בשנת- 610 חרן, שאליה נסוגה ממשלת אשור האחרונה. לפרטים, המובאים בכרוניקה זו על שנת 609, נשוב להלן.

2. ציון-הדרך הבא במחקר התקופה הוא, לדעתי, מאמרו הקלאסי של אולברייט, שנתפרסם בשנת 1932 ונשכח כיום במידה רבה: The Seal of Eliakilil and the latest preexilic history of Judah (J.B.L). מחקר זה מראה כיצד ניתן לדובב טביעת-חותם צנועה ויבשה ולהגיע למסקנות היסטוריות מאלפות. המדובר בטביעת חותם "לאליקים נער יוכן", שנתגלתה שנים מעטות לפני כן הן בחפירות בית-שמש והן בחפירות תל בית מירסים, בשכבות שמסוף ממלכת יהודה. אגב, לפני כעשר שנים גילה פרופ' אהרוני חותם זהה ברמת רחל. "יוכן", אינו אלא השם המקוצר של המלך יהויכין. אולברייט הניח על יסוד גילויו של החותם, וביתר דיוק של טביעות החותם על ידית כדים בשכבת החורבן הסופי של תל בית מירסים, כי לרשותו של יהויכין עמדו אחוזות-כתר ביהודה אף לאחר הגלייתו בבלה. גם מסיבות אחרות סבר, שאין לייחס חותמות אלה לימי מלכותו הקצרים של יהויכין בירושלים הנצורה. הוא הגיע למסקנה המאלפת, כי בשעה שצדקיהו מלך ביהודה כמלך דה-פאקטו, נשאר יהויכין, לאמיתו של דבר, בגולת בבל במעמד של מלך יהודה דה-יורה.

3. אישור מפתיע להנחה זו בא בשנת 1939 עם פרסום כמה תעודות מנהליות, שנתגלו בידי האשורולוג ויידנר במחסניו של נבוכדנאצר בעיר בבל. אחדות מהן מזכירות הקצבת מנות מזון מטעם מלך בבל ליהויכין ולחמשת בניו בשנת 592, היינו 6-5 שנים לאתר הגלייתו בבלה.
באותן תעודות עדיין נושא יהויכין את התואר "מלך ארץ יהודה" Ia-a-hu-du- Yaukin Sarmat באחד המחקרים, המבוסס על שתי התגליות האחרונות ועל ניתוח ספר ירמיהו, ניסיתי להראות, כיצד בעיית לגיטימיות השלטון ביהודה בימי צדקיהו, גרמה מחלוקת בעם ואף הביאה לפולמוס בין נביאי האמת, מצדדי צדקיהו, לבין נביאי השקר, מצדדי יהויכין, כפי שעולה, דרך משל, מן הוויכוח בין ירמיהו לחנניה בן עזור, "הנביא אשר מגבעון", בירמיהו כ"ח, א'. מצב עניינים זה יש בו גם כדי להבהיר הבהרה יתרה את התנהגותו ההססנית והפרדוכסלית של צדקיהו, שהביאה אותו לבסוף למרוד באותה מעצמה, שבחסדה שלט בארץ.

4. בינתיים, בשנים 1938-1935, נחשפו ופורסמו מכתבי לכיש הנודעים, שברובם יתחברו בראשית הפלישה הבבלית האחרונה ליהודה. אולם חומר זה כה ידוע, שאין צורך להרבות עליו את הדיבור כאן.

5. תרומה נוספת להבנת התקופה הוא הפפירוס, שנתגלה בסקארה, היא נוף שבמצרים, שאותו פרסם דיפון סימר בשנת 1948. לפנינו איגרת הכוללת תשע שורות, וביתר דיוק חצאי שורות, כי הצד השמאלי שלה קטוע. איגרת זו שוגרה לפרעה מלך מצרים, כפי שכונה כאן, מאת אחד משליטי הארץ, בבקשת עזרה צבאית דחופה נוכח האיום של מלך בבל, שגדודיו כבר הספיקו להגיע לעיר אפק, וודאי תל ראש-העין שבשרון. מלך בבל זה אינו יכול להיות אחר מאשר נבוכדנאצר. אבל מחמת קיטוע הפפירוס, חסר ציון מקום מושבו של המלך הכותב, ולא נודע זמנה המדויק של האיגרת.

6. התגלית התשובה ביותר והמרשימה ביותר באה, ללא ספק, בשנת 1956: זוהי הכרוניקה הבבלית מימי נבוכדנאצר, שנתפרסמה על-ידי פרופ' וייזמן לאחר ש"גילה" אותה במרתפי המוזיאון הבריטי, שם נשכחה במשך עשרות בשנים. כרוניקה זו סוקרת את מסעיו של נבוכדנאצר ב-11 השנים הראשונות לשלטונו (595-605), ובכלל זה נזכר כיבוש ירושלים בימי יהויכין. פרופ' וייזמן שלח לי בשעתו בדואר-אויר את חיבורו עם הופעתו, ושבועות מספר לאחר מכן פרסמתי את דעותי על משמעות הכרוניקה לתולדות יהודה ולנבואת ירמיהו [ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, כ', תשט"ז]. המסקנות העיקריות הובאו בצילום בטבלה כרונולוגית משווה. גילוי הכרוניקה פתח פתח לדיון אינטנסיבי וענף, ובייחוד בבעיות הכרונולוגיות של התקופה, שבו נטלו חלק גם חוקרים בארץ, כגון פרופ' תדמור.

7. רק ביעף אוכל להזכיר, לבסוף, את האוסטרקונים העבריים, שנחשפו בארץ בעשור האחרון, כגון, החרס ממצד חשביהו, שפרסם ד"ר נוה בשנת 1959, והמעיד, כנראה, על שלטון המלך יאשיהו בפלשת הצפונית.

8. פרופ' אהרוני פרסם בספר אולברייט קבוצה חדשה של אוסטרקונים עבריים מערד. מאחד מהם, מסוף הבית הראשון, והוא מכתב ששוגר, כנראה, למפקד ערד - נותר הכתוב האחורי בלבד - ובו הוראה דחופה לתגבר את חילות המצב בספר הדרומי של יהודה, כדי לקדם פני התקפה אדומית. המכתב מסתיים במלים, "פ תבוא אדום שמה". פרופ' אהרוני נוטה לכרוך את תוכן המכתב במסופר במל"ב כ"ד, ב' על משלוח גיסות עונשין ליהודה בימי יהויקים, בין השאר מאדום. אמנם במקרא נזכרים "גדודי ארם" אך הקריאה הנכונה היא, ללא ספק, "אדום". לא מן הנמנע, שהדברים באמת קשורים, אם כי בזמן ההוא היו בודאי פשיטות אדומיות נוספות ליהודה.

כללו של דבר: שחזורם של המקורות החיצוניים ושל נתוני המקרא למסכת אחת, ובייחוד מערכת התאריכים המפורטת המובאת בהם, מאפשרים להתחקות אחרי ההשתלשלות ההיסטורית ברווחי-זמן זעירים בהרבה מן הרגיל לגבי תקופת המקרא, אם בגבולות של שנה, ואם של חודש, או אף של ימים. הייתי מכנה את המחקר בתקופה הזאת במונת "מיקרו-היסטוריה", ואינני משתמש בכינוי זה לגנאי.

יתר על כן, על תקופה זו עומדים לרשותנו לוחות-עזר כרונולוגיים, המבוססים על חישובים אסטרונומיים מדויקים. ואם כתוב בכרוניקה הבבלית של נבוכדנאצר, שכבש את ירושלים בימי יהויכין בשנתו ה-7, בב' אדר, נוכל לקבוע, שהיה זה 16 במרס 597 לפה"ס.

קרב מגידו והמלכת יהואחז

בחלק השני של דברי אעבור לבירור כמה סוגיות היסטוריות-כרונולוגיות, ובחירתי נעשתה משתי נקודות-ראות:
האחת, להדגים את שילוב הנתונים החיצוניים בחומר המקרא.
והשני - יתד עם זה לאפשר לעקוב אחרי רציפות גורלה של ממלכת יהודה, לפתות בין השנים 597-609.

הנקודה הראשונה היא מערכת מגידו ומות יאשיהו והמאורעות, שבאו בעקבותיהם - המלכת יהואחז והסרתו מקץ שלושה חדשים על ידי פרעה נכו והכתרתו של יהויקים. פרשה זו נתבררה היטב בידי רבים מאז פרסום הכרוניקה של Gadd ובכלל זה ביד-כמה חוקרים בארץ.
אוסיף הפעם רק ניואנסים אחדים בלי להיכנס לעבי הקורה. נראה לי, שבנוסף לבחינה האסטרטגית לתקוף את המצרים בבקעת מגידו, יתכן, שההתקפה של יאשיהו כוונה גם נגד מגידו בתור מרכז הפחווה האשורית לשעבר, אשר אותה ירשה עכשיו מצרים, בעלת בריתה החדשה של אשור, כשם שירשה את כרכמיש או את רבלה אשר בסוריה.

אם אני חוזר בכלל לקרב מגידו, הרי מפני שפרשה זו משמשת פתח לזעזועים הבלתי-פוסקים, שפקדו את יהודה, כששליטיה מחליפים את האוריינטציה (נאמנותם) הפוליטית מדי פעם, ונפתחת שרשרת ארוכה של שעבודים ומעשי מרי עד לחורבן הבית.

כבר ימי הקיץ והסתיו של שנת 609 היו תקופה סוערת ורבת-מבוכה בירושלים, בעת ששלושה מלכים התחלפו בזה אתר זה בנסיבות בלתי רגילות: יאשיהו נהרג בחודש סיון, או אפילו בראשית תמוז, 609, כפי שיש להסיק משילוב דברי המקרא והכרוניקה הבבלית מימי נבופלאסר. שכן, לפי הכרוניקה עבר הצבא המצרי את הפרת בחודש תמוז כדי להתחבר אל בעלי הברית האשוריים נגד בבל. המקרא מעיד מצד אחר, שנכו נחפז מאד בדרכו לכרכמיש, שעה שיאשיהו עיכב אותו במגידו: "ואלהים אמר לבהלני", אומר פרעה ליאשיהו לפי הנוסח, שבדה"ב ל"ה, כ"א. המרחק בין מגידו וכרכמיש הוא למעלה מ- 500 ק"מ. אם נניח, שצבא מצרים התקדם במהירות רבה של 35 ק"מ ליום, או אף יותר - יש לזכור, שאנחנו נמצאים בימי הקיץ הארוכים - הרי גמא את כברת הדרך בין מגידו והפרת במשך שבועיים לערך. מכאן, שקרב מגידו נערך לכל המוקדם באמצע סיון, ולכל המאוחר באמצע תמוז.
שלושת חדשי מלכתו של יהואחז, שמלך אחרי יאשיהו, היו אפוא תמוז אב ואלול. ואכן מן הכרוניקה אנו שומעים, שפרעה צר על הבבלים בעיר חרן ללא הצלחה עד חודש אלול, ואז שב לסוריה, כנראה לרבלה, גם זה מהלך של כשבועיים, ורק אז נתפנה להסדרת ענייני סוריה וארץ-ישראל. הוא מאלץ את יהואחז להתייצב במפקדתו ברבלה ומגלה אותו מצרימה, וודאי מפני שנקט, ממש כאביו יאשיהו, קו אנטי-מצרי - אולי זה ניסוח זהיר יותר, מאשר לומר פרו-בבלי.

מינויו של יהויקים, שהיה הבכור ובן לאם אחרת מאשר יהואחז, והוא ייצג כנראה את הענף הפרו-מצרי בבית המלוכה (דבר שטיפל בו במיותר פרופ' ייבין), יצא אל הפועל, לפי דעתי וגם לפי דעת אחרים, רק בחודש תשרי. עלינו להביא בחשבון, כי חלף זמן-מה בין מותו של יאשיהו לעלייתו של יהואחז, שלא היה הבכור, ולפיכך לא היורש הלגיטימי, והמלכתו הייתה כרוכה, כנראה, בהפיכה-זוטא בחצר בירושלים. יתכן שעל כך מעידה גם התערבותו של "עם הארץ" בהמלכתו, אותו גוף שהופעל בעתות משבר למלכות, ובמיוחד, כשנתערערה רציפות השלטון של בית דוד. אולי מרמזת על כך גם ההזכרה המפורשת במקרא של משיחת יהואחז למלך (כדברי חז"ל, "מפני המחלוקת"). ואולי מרמזים על כך חילוף שמו משלום (כך הוא מכונה בפי ירמיהו ובמגילת-היוחסין של בית דויד בדה"א ג', ט"ו) ליהואחז, וטיב השם המלכותי החדש עצמו שפרושו "ה' אוחז". שימו-לב לחילופי השמות אליקים - יהויקים, מתניה - צדקיהו, שליטים שהומלכו מכוח התערבות חיצונית. גם שמו החדש של צדקיהו, לא בא, אלא לשם הענקת ליגליזציה לשלטונו (ה' צדקי). הדברים האחרונים הם בבחינת הרהור בלבד, והם צריכים בוודאי עיון נוסף.

מכל מקום, המסקנה שיהויקים לא עלה לשלטון לפני א' בתשרי 609, מסקנה הנראית מנימוקים בלתי משוחדים כסבירה, היא חיונית לגבי השיטה הכרונולוגית הנקוטה בידי, היינו, שמנין שנות המלוכה ביהודה, לפחות באותו פרק הזמן, החל בתשרי ולא בניסן. עניין מסובך זה, שאין באפשרותי לדון בו כאן הערב, יתברר לאלה הבקיאים כשאלות כרונולוגיה מן הלוחות המצורפים, בין אם יסכימו עמי ובין אם יחלקו עלי.

שעבוד יהודה לבבל

יהודה נעשית, אפוא, בסתיו 609 ואסאל למצרים, והוטל עליה מס כבד. אך כבר בקיץ 605 הוכה צבא מצרים שוק על ירך בידי נבוכדנאצר הצעיר במערכה הנודעת בכרכמיש שהדיה עולים גם מירמיהו מ"ו. בכך, למעשה, נחרץ גורלן של סוריה וארץ-ישראל. אולם אותות הזמן לא היו נהירים באותה שעה, ובאורח פטאלי אף לא בזמן מאוחר יותר, להנהגה המדינית בירושלים. רק בלב אנשים משיעור קומתו של ירמיהו שניתנו בתחושה היסטורית עמוקה, לא הותירו כל ספק. כבר חודשים מעטים לאחר מערכת כרכמיש משמיע הנביא את אמונתו האיתנה בשלטון נבוכדנצאר, ורואה את הדרך היחידה להצלת יהודה בכניעה מרצון לבבל (ירמיהו כ"ה, א'-י"ד; ל"ו).

אני עובר לבירור הנקודה השנייה:
מתי חל מועד שיעבודה של יהודה לבבל?
אומר מראש: לבעיה הזאת אין פתרון מוחלט עד היום. בשעתו הייתי בדעה, המקובלת על חוקרים שונים גם עתה, כי מועד זה חל זמן לא רב אחרי מערכת כרכמיש, עדיין בשנת 605 (לוח ימני). דעה זו אינה נראית לי עוד היום מכמה טעמים, שאחד מהם אפרט כאן: ההשלמה המובאת בכרוניקה הבבלית של וייזמן, כאילו כבש באותה שנה נבוכדנאצר את כל "ארץ-תת", שהוא כינוי באשורית-בבלית לסוריה וארץ ישראל - אינה נראית עוד. כפי שהראה גרייסון ואחריו גם ד"ר עודד, ההשלמה האפשרית היחידה היא כל "ארץ חמת". Hat-tu-ta ולא Ha-maחת, כלומר, עדות הכרוניקה אינה אלא, שאז נכבשה כל ארץ חמת ולא סוריה וארץ ישראל בכללן.

כן לא נראית בעיני הדעה הרווחת ביותר היום, כאילו הוכנעה יהודה שנה לאחר מכן, בשנתו הראשונה של נבוכדנאצר, כאשר כבש בחודש כסלו את אשקלון והרסה עד היסוד. כפי שאתם רואים בלוח הימני, כרכתי, מיד עם פרסום הכרוניקה, מאורע זה ביום הצום והעצרת הכללית, שנקרא לפתע בירושלים בשנה החמישית ליהויקים, בחודש התשיעי הוא חודש כסליו של אותה שנה, שכן, החודשים עצמם נמנו תמיד לפי השנה האזרחית מניסן - מסקנה שאליה הגיעו באופן בלתי תלוי גם אחרים, כגון פרופ' תדמור, בניתוח הכרוניקה. רק עם גילוי הכרוניקה אפשר לחוש במלוא הדרמטיות את המאורעות המתוארים בירמיהו פרק ל"ו, כאשר נתכנסה בירושלים מועצת השרים לישיבת-חירום, בוודאי מחמת הפורענות, שעמדה בשער. לפני פורום זה הובאו דברי האיום החמורים של ירמיהו. אבל מהתנהגותו הקיצונית של יהויקים, המתייחס בביטול לאזהרת הנביא: "בא יבוא מלך בבל והשחית את הארץ הזאת" (ל"ו, כ"ט), וכן מן העובדה, שיהויקים ציווה לשרוף את מגילת הנביא, יש להסיק, שבאותה שעה עדיין לא נכנעה יהודה לבבל. ואכן, גם הכרוניקה אינה מספרת, אלא שלאחר כיבוש אשקלון חזר נבוכדנאצר בחודש שבט ישר לבבל.

לפיכך הייתי נוטה היום לקבוע את כניעת יהודה רק למסע הבא של נבוכדנאצר, משנתו השנייה, היינו לסתיו 603, לאחר שמישור החוף בדרום הארץ כבר היה בידו; היה לו כבר עורף עם כיבוש אזור אשקלון. לרוע מזלנו מקוטע הלוח הבבלי במקום קריטי זה. אנו קוראים, שנבוכדנאצר יצא אל המערב בקיץ, והפעם מודגש "בצבא כבד ובעזרת מגדלי מצור". אבל אחרי כן חסרות לפחות ארבע שורות, שבהן דיווח, ללא ספק, על מי עלה ומה עשה. לדעתנו, עלה אז על ירושלים. אמנם לא נעים להסתתר, לצורך קביעתנו מאחורי lacuna (הקטע החסר) שבטכסט, אבל אנו מגיעים לשנה זו הן בדרך האלימינציה, כפי שראינו, והן מתוך שיקולים המבוססים על המשך הכרוניקה הבבלית.

על פי עדות המקרא, נשתעבד יהויקים לבבל לפי חישוב עגול, במשך שלוש שנים.
במל"ב כ"ד, א':

בְּיָמָיו עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְהִי לו יְהויָקִים עֶבֶד שָׁלשׁ שָׁנִים וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּו:

שלוש שנים הן מספר עגול, ויכול להיות גם כמה חודשים פחות. לפי חישובנו ייצא שהשעבוד נמשך למן סתיו 603 ועד שנת 600.

אפשר שגם הרקע למרידתו של יהויקים מתחוור על יסוד הכרוניקה. שכן בחורף שנת 600,601 התנגשו צבאות בבל ומצרים, כנראה באזור פלשת ראה בטבלה כרונולוגית משווה.

הכרוניקה עצמה מודה במחדלי הצבא הבבלי, בדווחה על אבדות כבדות שנגרמו לשני הצדדים וכי צבא בבל שב כלעומת שבא. זה היה כשלון בבלי חרוץ, שרק בעקבותיו ראו בוודאי שליטי ארץ-ישראל לפרוק את עול בבל.

לפרק זמן זה הייתי מציע עתה לייחס את האיגרת הארמית מסקארה, ששוגרה לפרעה מאת שליט אחת המדינות דרומית לאפק שבשרון, שכן אל אפק כבר הגיע חיל החלוץ הבבלי. אבל בגלל חוסר זמן לא אוכל להביא כאן, לדאבוני, את נימוקי להשקפה זו, כי עלי להגיע ישר אל הנקודה האחרונה, שברצוני לטפל בה הערב.

כניעת ירושלים בימי יהויכין והגלות הראשונה

עקב חולשתה של בבל לאחר התמודדותה עם מצרים בשנת -600 - 601 נבצר מנבוכדנאצר במשך שנתיים להגיב על מרד יהודה על-ידי התקפה ישירה על יהודה. הוא נאלץ להסתפק בנקיטת פעולות-עונשין בעזרת חילות-מצב כשדיים, שחנו במערב, ובעידוד עמי עבר-הירדן לפלוש ליהודה. הדברים מסופרים בקיצור במל"ב כ"ד, ב':

וַיְשַׁלַּח ה' בּו אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מואָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּון וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידו

התגובה הנמרצת של נבוכדנאצר באה רק בחורף שנת 597-598, בימי המלך יהויכין, כשצבא בבל עלה על יהודה ושם מצור על ירושלים.

המובאה בכרוניקה הבבלית על שנת ז' למלכות נבוכדנאצר מוקדשת כל כולה לפרשת כיבוש ירושלים, והיא דוגמה מצוינת כיצד מקור חיצוני מאשר את דברי המקרא ומוסיף עליהם ידיעות רבות עניין. אקרא אותה כלשונה: "בשנת שבע בחודש כסליו קבץ מלך אכד (הוא נבוכדנאצר) את חילו וילך לארץ תת (הכותה לסוריה - ארץ-ישראל). ויחן על עיר יהודה (היא ירושלים), ובחודש אדר ביום השני לכד את העיר. את המלך תפס (כלומר את יהויכין); מלך כלבבו בתוכה הפקיד (כלומר צדקיהו). מס כבד לקח ממנה והעביר לבבל". (צד אחורי שורות 13-11)
הציון המפתיע של היום המדויק של כיבוש ירושלים, שאין לו אח ורע, והחלפת שליטי יהודה בסמוך למועד זה, ישמש מעתה נקודה ארכימדית במערכת החישובים הכרונולוגיים לפנים ולאחור. אבל להשלכות שיש לתאריך זה על הבעיה הרחבה והעקרונית של שנות המלוכה ביהודה, אם מתשרי, כדעה שאני מקבל, ואם מניסן, למשל כדעתם של פרופ' ייבין ושל פרופ' תדמור - אני מציע לקבוע דיון מיוחד, מפני שבירור זה יאלץ אותנו להיכנס לחשבונות מסובכים ביותר. לפיכך אצטמצם כאן רק בשאלות המיידיות של תאריך כיבוש ירושלים לגבי ההשתלשלות של גלות יהויכין ולגבי גורל מצור ירושלים גופו.

מסתבר, שהמצור נמשך זמן קצר בלבד, כפי שעולה מן המועד של גיוס צבא בבל ויציאתו אל הדרך בחודש כסליו 598, כלומר, בין ה - 18 בדצמבר 598 וה - 15 בינואר 597. נבוכדנאצר נצרך למסע זה, שאורכו כ- 1600 ק"מ, לחודשיים בקירוב, תוך הנחה, שהתקדם בממוצע 30 ק"מ ליום (הוא יצא לדרכו בימי החורף הקצרים ובעונת הגשמים). הוא הגיע, אפוא, ירושלימה בחודש שבט, קרוב לוודאי רק ימים מעטים, ולכל היותר 3-2 שבועות, לפני כיבוש המקום. אכן גם מדברי המקרא משתמע, שמלך בבל הופיע לפני שערי ירושלים בשעה שחיל חלוץ, שכנראה נתארגן מגדודי הבבלים, שחנו במערב, כבר הטיל מצור על העיר (מל"ב כ"ד, י'-י"א). יתכן, שהופעתו של נבוכדנאצר בראש הכוח הצבאי הנבחר, היא שהניעה את יהויכין ופמלייתו להתמסר. הפעם הייתה, אפוא, בקרב מנהיגי העיר יד ה"יונים" על העליונה, ואילו בשעת המצור האחרון גברו בירושלים קולות ה"ניצים".

נותרה, לבסוף, הבעיה של המקורות הסותרים, כביכול, המצויים במקרא, על היקפה של גלות יהויכין ועל הזמן המדויק של ההגליה, שאלה שאף היא עשויה לבוא על פתרונה על יסוד הכרוניקה הבבלית.

לפי מל"ב כ"ד, י"ב ואילך מנתה הגלות 8,000 או 10,000 איש מבני העלייה של ממלכת יהודה ובכלל אלה, החרש והמסגר, אנשי המקצוע - ומודגש בכמה כתובים שהם מירושלים - ובראשם בית המלוכה, והיא יצאה אל הפועל רק בשנת שמונה למלכו של נבוכדנאצר, שהחלה ברסן, כחודש לאתר כניעת ירושלים. על כך מעיד גם נוסח הכתוב בדה"ב ל"ו:

וְלִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה שָׁלַח הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר וַיְבִאֵהוּ בָבֶלָה

כלומר, בראשית השנה החדשה בחודש ניסן, כשנבוכדנאצר כבר לא היה כיהודה, אורגנה גלות יהויכין הגדולה. סותרת לכך, לכאורה, רשימת הגולים המובאת במקור המיוחד של ירמיהו נ"ב, כ"ח. לפי המקור הזה הוגלו 3023 יהודים בשנת שבע לנבוכדנאצר. בדרך כלל נהגו לראות כאן מסורות שונות של עניין אחד והעדיפו אחת מהן, או שהציעו לראות כאן שיטות כרונולוגיות שונות שהיו נהוגות בשני המקורות, והיא הדעה השלטת היום.

אבל ניתן ליישב את הסתירה המדומה, לדעתי, כפי שיתברר ממבט בלוח טבלה כרונולוגית משווה:

היו שתי הגליות:
א) הגלייה מוקדמת ומצומצמת, הנזכרת בירמיהו נ"ב, שחלה מיד עם כיבוש ירושלים בשנה השביעית של נבוכדנאצר, ואולי אפילו בימי המצור על העיר. היא באה כנראה מערי השדה של יהודה, שכן הכתוב בירמיהו מדייק, ומכנה את הגולים "יהודים" - וזאת בניגוד לפסוק הבא על שנתו ה - 18 של נבוכדנאצר, שאז הוא מזכיר בפרוש גולים "מירושלם"; כלומר מבדילים בין "יהודים" ובין "יושבי ירושלים". ההנחה הזאת, שהייתה גלות גם מחוץ לירושלים, מערי השדה של יהודה, מתחזקת, לאור הכתוב בירמיהו י"ג, י"ח-י"ט המתייחס לימי יהויכין:

אֱמר לַמֶּלֶךְ וְלַגְּבִירָה הַשְׁפִּילוּ שֵׁבוּ כִּי יָרַד מַרְאֲשׁותֵיכֶם עֲטֶרֶת תִּפְאַרְתְּכֶם:
עָרֵי הַנֶּגֶב סֻגְּרוּ וְאֵין פּתֵחַ הָגְלָת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלומִים:

זוהי עדיין הגלות המצומצמת, כאשר נבוכדנאצר שהה בארץ יהודה.

ב) הגלות האחרת, שעליה מדווחים ספר מלכים ודברי-הימים, היא הגלות העיקרית, שכללה אלפי גולים, והצריכה ארגון מסובך, ולפיכך יצאה אל הפועל רק בשנתו השמינית של נבוכדנאצר, כלומר אחרי א' בניסן.

מסתבר, שבדרך דומה נערכו אף בימי הכיבוש האחרון של ירושלים, בימי צדקיהו, שתי הגליות: מוקדמת, בשנתו ה - 18 של נבוכדנאצר, שכללה 832 נפש בלבד מירושלים - שהיו כנראה עריקים מן העיר, אשר התמסרו לחיל הבבלים עדיין בימי המצור (ראה טבלה כרונולוגית על מצור ירושלים).

ומעיד על כך גם הכתוב בספר ירמיהו ובמלכים:

הַנּפְלִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל (מל"ב כ"ה, י"א; ירמיהו ל"ח, י"ט; נ"ב, ט"ו).

ואילו הגלות העיקרית המתוארת בספר מלכים, היא משנתו ה - 19 של נבוכדנאצר, אך מספרים עליה חסרים במקרא.

נספחים:

טבלה כרונולוגית משווה