מדגיש הוא בדברי קינה אלו את תפישת עולמם של הרשעים, שממנה מעשיהם. תפישה הכופרת בהשגחה. מה מתאימים הדברים לעמלק, אשר קבלה בידינו, כי יחס הכל למקרה: "'אשר קרך בדרך', לשון מקרה" (רש"י דברים שם). לכן מתאים גם מאד ליחס לעמלק את השם 'גאים', חסרי כל מרות. כך מצינו גם בחז"ל: "'גאות אדם תשפילנו', זה עמלק" (במדב"ר י"ג, ה')⁸. את ה'גאים', ה'רשעים' ו'פעלי האון' במזמורנו מתאים אפוא לזהות עם העמלקים בצקלג⁹.

לעומתם, את ה'בוערים בעם' נכון כנראה לזהות עם אנשי דוד. עליהם מסופר, כי אבדו את משפחותיהם, ובנוסף אף אבדו את התקוה להצלתן: "...כי אמרו העם לסקלו, כי מרה נפש כל העם איש על בניו ובנותיו... ". אליהם פותח דוד בדברי תוכחה על אבדן אמונתם: "בינו בוערים בעם... " (ח'). נשים לב, כי אין הוא מוכיחם על מעשיהם הרעים, הרי אין עול בכפם. תוכחתו היא: "הנטע אזן הלא ישמע... היסר גויים הלא יוכיח..." (ט'-י"א), משקל נגד לדברי העמלקי: "...לא יראה י-ה ולא יבין אלקי יעקב". וכנגד: "עמך ה' ידכאו ונחלתך יענו" (ה') מעודד דוד את אנשיו: "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב. כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב" (י"ד-ט"ו). כנגד העמלקי, הכופר בהשגחה, מעורר המשורר לאמונה עמוקה בה. עד כמה מתאים השילוב זה של תוכחה ועדוד לנדרש מדוד במעמד צקלג השרופה, כאשר עליו להפוך את אנשיו המיואשים מאויב אכזר, הרוצים לסקלו, ליחידה לוחמת המאמינה ביכולתה לנצח ולהציל את שבוייה, שתרדוף אחר הגדוד העמלקי.

גם ההודיה המאוד אישית של המשורר בסופו של מזמורנו על הצלתו ממצב חמרי ונפשי קשה מתאימה למהפך בצקלג, ממצב בו "ותצר לדוד מאד, כי אמרו העם לסקלו, כי מרה נפש כל העם..." אל "וילך דוד... וירדוף דוד... ויכם דוד... ויצל דוד את כל אשר לקחו...".

סדר הדברים במזמורנו תואם אפוא לסדר הדברים במלחמת צקלג.
קינתו של דוד: "עד מתי רשעים ה' עד מתי רשעים יעלוזו... עמך ה' ידכאו... אלמנה וגר יהרגו..." (ג'-ז') בתחילתו של המזמור מתאימה למעמד בצקלג השרופה: "וישא דוד והעם אשר אתו את קולם ויבכו עד אשר אין בהם כח לבכות". (על מצוקתו האישית, "ותצר לדוד מאד...", ירמוז דוד רק בדברי הודיתו: "... כמעט שכנה דומה נפשי... מטה רגלי... ברב שרעפי...", ט"ז-י"ט).
ההודיה בסופו של מזמורנו: "ויהי ה' לי למשגב ואלקי לצור מחסי. וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלקינו" (כ'-כ"ג) מתאימה היטב לסופה של המלחמה שם בנצחון על פי ה': "וישאל דוד בה' לאמר... ויאמר לו: רדוף כי השג תשיג והצל תציל... וירדוף דוד... ויכם דוד... ויצל דוד את כל אשר לקחו...".
בין השניים, יש במזמורנו המהפך: "מי יקום לי עם מרעים... לולי ה' עזרתה לי... " (ט"ז). הד למעשה שהפך את המצב בצקלג: "ויתחזק דוד בה' אלקיו".
את מצוקותיהם, את הרגשותיהם ואת מחשבותיהם של דוד ושל אנשיו, המתוארות בספר שמואל בלשון קצרה ומעט יבשה, מביע כאן המשורר במלא עצמתם¹⁰.

אמונה ופירותיה

מעתה מתברר עומק הדמיון בין מזמורנו למזמור צ"ב "מזמור שיר ליום השבת", אליו רמז המשורר על ידי שמוש במטבעות לשון משותפות:

בשניהם מצאנו תלות בין אבדן הרשעים לרוממות ה'. במזמור צ"ב אבדן הרשעים הוא המביא לרוממות ה' (שם ט'): "בפרח רשעים... להשמדם עדי עד. ואתה מרום לעלם ה'" ("...שכל זמן שהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים, שמו מתגדל בעולם", תנחומא תצוה י'). כאן, בתחילתו של המזמור קורא המשורר לגלויה של רוממות ה', ולכן: "הנשא שופט הארץ, השב גמול על גאים". יתכן גם והבטוי "יתאמרו כל פעלי און" משמעו הרשעים מגביהים כעצים (מלשון 'אמיר'), ואתה ה', אומר המשורר, הרי הבטחתנו: "כעשב... להשמדם עדי עד" (שם ח').

בשניהם מצאנו תוכחה, אותה נסח המשורר במילים דומות: "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין זאת בפרח רשעים כמו עשב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד" במזמור צ"ב (ז'), וכנגדן במזמורנו: "בינו בערים בעם וכסילים מתי תשכילו... כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב". כאן גם שם מוכיח המשורר את מי שאינו מבין, כי סוף הרשעים לאבדון: "... יתפרדו כל פעלי און" (י') שם - "וישב עליהם את אונם..." כאן.

בשניהם מצאנו דמוי של ה' ל'צור'. במזמור צ"ב הפסוק: "להגיד כי ישר ה' צורי..." הוא בבחינת תקוה ואמונה, במזמורנו הפסוק: "ויהי ה' לי למשגב ואלקי לצור מחסי. וישב עליהם את אונם..." הוא הודיה על התגשמותה של אמונה זו בפועל. שם נמשח המשורר לשם מאבק ברשעים: "ותרם כראם קרני...". כאן, מנצח הוא אותם, ומודה לה' על כך: "ויהי ה' לי למשגב...", כאשר נצחונו בצקלג הוא נצחונו של מלך, כי קדמה לו השאלה באורים ותומים, זכות השמורה רק למלך (יומא ע"א, ב').

את "מזמור שיר ליום השבת" נכון אם כן לראות כשרטוטה של תוכנית עקרונית לבעורו של הרשע מן העולם: "להשמדם עדי עד...", להמלכת ה': "ואתה מרום לעולם ה'", ולהטבה לצדיקים: "צדיק כתמר יפרח...", שמרכיב יסוד בה הוא המאבק הפעיל ברשעים אויבי ה' על ידי משיח ה'. לעומתו, את מזמורנו נכון לראות כישום מעשי של תוכנית זו על ידי המשורר בעת המלחמה בעמלק. נקודת המפנה בה, "ויתחזק דוד בה' אלקיו", היתה תולדה של דבקותו של דוד באותה אמונה בנצחון הצדק, אותה בטא במזמור צ"ב.

יוצא אפוא, כי"כל השלושה מזמורים האלה (צ"ב, צ"ג וצ"ד) הם עצם אחד" המלבי"ם (צ"ד, א')¹¹, שלושתם בטויים שונים של אותו רעיון: מזמור צ"ב משרטט את מגמתה של הגאולה, מזמור צ"ג מלמד על תחילת מימושה בעת היציאה ממצרים, ומזמור צ"ד מלמד על המשך ממושה במלחמה בעמלק לקראת כנונה של מלכות דוד.

בין הים למדבר

מעתה גם מתחיל להתברר מקומו של מזמורנו במחרוזת המזמורים צ"ב-ק', שאת המוטיב הראשון שלה פענחנו בחלק א'.

שם מצאנו, כי שלושת מזמורי "ה' מלך...", 'מזמורי הגאולה', ערוכים לפי סדר הזמנים ההסטורי: "...גאות לבש" (צ"ג) - קריעת ים-סוף, "...תגל הארץ" (צ"ז) - מתן תורה, ו"...ירגזו עמים" (צ"ט) - בנין המקדש. מקומו של מזמורנו (צ"ד) הוא אם כן בין המזמור הדן בקריעת ים-סוף (צ"ג), לבין המזמור הדן במתן תורה (צ"ז). בין שני ארועים אלו בדיוק היתה גם מלחמת ישראל בעמלק במדבר (שמות י"ז). מתאים אפוא להזכיר את המלחמה בעמלק בימי דוד בין מזמור צ"ג למזמור צ"ז.

מלחמת עמלק מתוארת בתורה (שם) לאחר מתן המן, והאסור ללוקטו בשבת. חז"ל עמדו על סמיכות פרשיות זו: "א"ר יהודה אמר רב: אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון, שנאמר: 'ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט', וכתיב בתריה: 'ויבא עמלק...'" (שבת קי"ח, ב'). הרי לנו אפוא סיבה נוספת לסמיכות מזמורנו - המלחמה בעמלק, למזמור צ"ב "מזמור שיר ליום השבת".

לאור העיון ב"מזמור שיר ליום השבת" לעיל, מתבררת משמעותה של סמיכות זו. מצות השבת באה להנחיל לעולם את האמונה בעתיד טוב, ומכאן גם את הצווי המיוחד לישראל למאבק ברשעים אויבי ה'. לכן, הרפיון בשמירת השבת מלמד גם על רפיון באמונה בנצחון על הרשע, ולקוט המן בשבת מלמד על רפיון באמונה בהשגחת ה' על ישראל. העונש עליהם היה: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידִם".

יתרה מזאת, מחית עמלק היא השניה מתוך שלוש המצוות עליהן נצטוו ישראל עם כניסתם לארץ. קודמת לה מצוות מנויו של מלך, ולאחריה מצוות בנין בית הבחירה (סנהדרין כ', ב'). במזמור צ"ב מצאנו את משיחתו של דוד, ונושאו של מזמור צ"ט שבהמשך המחרוזת (פרק ד' לעיל) הוא בית הבחירה.

מתאים אפוא מקומו של מזמורנו, הן מבחינה הסטורית והן מבחינה רעיונית, בין מזמוריה של המחרוזת¹².

"כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב"

עתה ניתן גם להבין את משמעותם של הרמזים לשירת 'האזינו' שבמזמורנו. בשניהם נמצא יסורים, תוכחה ונחמה. ברם, אלה מצויים גם במקומות אחרים בתורה. המיוחד בשירת 'האזינו' הוא, תיאור הנקמה העתידית בגויים, והנחמה לישראל שבסופה: "... כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו"¹³. המקבילה במזמורנו היא: "ויהי ה' למשגב לי... וישב עליהם את אונם". הרמב"ן (דברים ל"ב, מ"ג) מסביר את הטעם לנקמה בגויים:

ואמרה השירה, כי בסוף ישיב נקם לצריו ולמשנאיו ישלם. והטעם, כי הם עשו כל הרעות לשנאתו של הקב"ה... והם צריו ומשנאיו ועליו להנקם מהם... .

מה מתאימים דברים אלו לעמלק דוקא, ולהדגשתו של המשורר: "ויאמרו לא יראה י-ה..." פתיחתו של המזמור: "א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע... השב גמול על גאים" הינה אפוא הד לסיומה של שירת 'האזינו': "...כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו..." (דברים שם)¹⁴.

ממשיך רמב"ן (שם) ומבאר את ייחודה של שירת 'האזינו':

והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ועבודה, רק היא שטר עדות שנעשה הרעות ונוכל, ושהוא יתברך יעשה בנו בתוכחות חימה, אבל לא ישבית זכרנו, וישוב ויתנחם ויפרע מן האויבים בחרבו הקשה והגדולה והחזקה, ויכפר על חטאתינו למען שמו. אם כן, השירה הזאת הבטחה מבוארת בגאולה העתידה.

ברור אם כן, מדוע בחר דוד לרמז לשירת 'האזינו' במזמורנו. האמונה המבוטאת בשירת 'האזינו': "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (שם ט'), שהד ברור לה במזמורנו: "כי לא יטש ה' עמו ונחלתו לא יעזב", היא זאת שהביאה למהפך אצל דוד, המהפך שאפשר את הנצחון על העמלקי.

יתכן, ויש ברמיזה לשירת 'האזינו' משום התיחסות למעגל הסטורי רחב יותר. הרמב"ן (שם) ממשיך ומצטט את ה'ספרי' (של"ג): "גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא...". כי תחילתה של שירת 'האזינו' באזכור בחירתו של ישראל ובתוכחה על בגידתו בה', המשכה בתיאור העונש הצפוי לישראל על כך¹⁵. כל אלה התקיימו עד לימי דוד. סופה של השירה הוא על הנקמה בגויים ועל גאולתם של ישראל, שאליהם מרמז דוד בדברי נחמתו. נקמה בגויים התקיימה בנצחונו של דוד על העמלקי. לכן יתכן, כי גם לממוש הבטחתה הנוספת של השירה, לגאולה בימיו, מכוון דוד.

"אשרי הגבר..."

הרמזים לשירת 'האזינו' בדברי דוד מאירים את דברי נחמתו באור חדש: