ה' מלך גאות לבש
תהלים צ"ג
אברהם ישראל שריר
מתוך הספר 'פני שבת נקבלה' מאת
(הוצאת ארז תשס"ג)
|
תוכן המאמר:
מאי בעי פסוקא דא לפסוקא דלעילא? סגנון ותוכן - לחלוקתו של המזמור מקבילות "נשאו נהרות קולם" "אף תכון תבל בל תמוט" "עז התאזר" "לביתך נאוה קדש" צורה ותוכן מספרים ומשמעותם מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא מי שהמליכוני תחילה על הים שירת הים מזמור שיר ליום השישי תקציר: ביאור מזמור צ"ג בתהלים, והשוואתו לשירת הים מילות מפתח: שירת הים |
מאי בעי פסוקא דא לפסוקא דלעילא?
ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ - לָבֵשׁ ה' עז הִתְאַזָּר -מן הידועים שבתהלים הוא. בנוסף להיותו חלק מסדר קבלת שבת, חותם הוא את תפילת השחר בימי ששי, זכר לשיר שהלויים היו אומרים במקדש ביום זה (תמיד ז', ד'). אולם למרות היותו שגור בפי כל, ואולי עקב כך, הרי משמעותו עמומה - מה תוכנו? מה בא הוא ללמד?
אַף תִּכּון תֵּבֵל בַּל תִּמּוט.
נָכון כִּסְאֲךָ מֵאָז - מֵעולָם אָתָּה.
נָשְׂאוּ נְהָרות ה' - נָשְׂאוּ נְהָרות קולָם - יִשְׂאוּ נְהָרות דָּכְיָם.
מִקּלות מַיִם רַבִּים - אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם - אַדִּיר בַּמָּרום ה'.
עֵדתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאד - לְבֵיתְךָ נַאֲוָה קדֶשׁ -
ה' לְארֶךְ יָמִים.
את התהיה הזאת אפשר אולי לנסח בשלוש שאלות מרכזיות:
מהו נושאו של המזמור? לכאורה, לכל פסוק או שניים בו נושא שונה - מלכות ה', נהרות מים... . מאליה עולה אפוא השאלה, האם יש כלל זיקה בין הנושאים השונים, ואם כן, מה הוא הנושא המאחד את חלקי המזמור. וכבר במדרש (מדרש הנעלם בראשית, יקוו המים) מצאנו תהיה זאת: "'עדותיך נאמנו...', א"ר יוסי מאי בעי פסוקא דא לפסוקא דלעילא";
כותרתו של המזמור היא חריגה (אחת משלוש בכל ספר תהלים), עמוסה היא משמעות: "ה' מלך...". במה זכה מזמור קצר זה, הנראה ברובו כתאור של איתני הטבע, בכותרת כה מיוחדת?
למה מכוון המשורר באותם 'תאורי טבע' שבפסקה האמצעית של המזמור, ומדוע בחר דוקא בתאור, או בדמוי, של משברי ים?
כמו כן נוסיף ונשאל, מה יש בו כי נבחר לשיר של יום הששי? על הסיבה לשלובו בסדר קבלת שבת ננסה לעמוד רק לאחר העיון במחרוזת המזמורים כולה (בפרק י"ד).
סגנון ותוכן - לחלוקתו של המזמור
שלושה נושאים במזמור: מלכות ה' - בשני פסוקיו הראשונים, 'תאורי טבע' - בשני הפסוקים הבאים, ופסוק מסכם ובו שלושה ענינים שונים, ולכאורה אף חדשים (עדות ה', בית ה', ו'אריכות ימים'), בסוף המזמור.
אמנם כל הפסוקים, למעט פסוק ב', הם בני שלש צלעות, אולם לכל אחד מהנושאים מקצב מעט שונה:
הפסוק הראשון הוא בעל מקצב מהיר של צלעות בנות שתי מילים כל אחת - "ה' מלך - גאות לבש; לבש ה' - עז התאזר; תכון תבל - בל תמוט"2. בפסוק השני יש תערובת של מקצבים - צלע אחת בת שלוש מילים וצלע אחת בת שתי מילים, מעין חוליה מקשרת לשני הפסוקים הבאים.
לפסוקים ג' וד' שלוש צלעות כל אחד, כל צלע בת שלוש מילים. המאפין הסגנוני הבולט בהם הוא החזרה על מילים וצלילים מסוימים ["נשאו נהרות... - נשאו נהרות... - ישאו נהרות...", ו"... מים רבים - אדירים... ים - אדיר"].
גם בפסוק ה' שלוש צלעות של שלוש מילים כל אחת, אולם אין בו כל חזרה.
הן הפסוק הראשון והן הפסוק האחרון מאופיינים בכך, שהצלע האחרונה בהם שונה באופיה ובנושאיה מהקודמות לה ["ה'... ה'... - תבל...", "עדותך... לביתך... - ה'..."]. הצלע האחרונה במזמור, "ה' לאורך ימים", מרמזת אולי לפתיחתו, "ה' מלך גאות לבש".
ניתן אם כן להצביע על מבנה פנימי מאד ברור למזמור: שלוש פסקאות נפרדות, כאשר לכל אחת נושא ומקצב האופיניים לה. פסוק ב' הוא כאמור חריג, יש בו שתי צלעות בלבד, ואולי מרמז הדבר כי שמור לו מעמד מיוחד. בהתאם לחלוקה זאת רווחנו את הדפסת המזמור לעיל. לאורה ננסה גם לפענח את תוכנו של המזמור3.
בנגוד למאפיינים אלו במזמור המרמזים לשלושה נושאים שונים בו, הרי המבנה האחיד של כל הפסוקים (למעט אחד) של שלוש צלעות לפסוק, מרמז דוקא על אחדותו. כך גם מבנהו המספרי של המזמור. מספר אחד מאפיין את מרכיביו השונים - המספר חמש. חמישה פסוקים למזמור, וחמש אזכרות בו. סך כל המילים במזמור ארבעים וחמש - חמש פעמים תשע4. מבנה מחושב זה מצביע, לכאורה, כי למרות החלוקה הפנימית הברורה לשלוש פסקאות על שלושה נושאים שונים, הרי תוכן אחד למזמור. על מהותו של זה נשתדל לעמוד בהמשך.
מקבילות
|
ה' מלך
גאות לבש לבש ה' עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה. נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים. מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'. עדתיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש. ה' לארך ימים. |
ה' ימלוך לעולם ועד
כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. עזי וזמרת י-ה... נהלת בעזך... מכון לשבתך במים אדירים נוה קדשך. ה' ימלוך לעולם ועד. |
מתברר גם, כי כל הבטויים המקבילים למזמורנו בשירת הים ("גאה גאה", 'עז' המוסב כלפי ה', "אדירים", "מכון", "נוה", "ה' ימלוך לעולם ועד" כבטבלה לעיל), מופיעים בתורה רק בה.
יתרה מזאת, הפסוק האחרון בשירת הים "ה' ימלוך לעולם ועד", שהוא גם שיאה, הוא גם הפסוק היחיד בתורה כולה, ובנביאים ובכתובים כולם עד לתקופתו של שמואל הנביא, בו מיוחסת לה' מלכות באופן מפורש6. את פתיחתו של מזמורנו "ה' מלך...", ניתן אפוא לראות כהמשך לסיומה של שירת הים "ה' ימלוך לעולם ועד". מעין מה שאמרו חז"ל על ספר תהלים כולו: "ממקום שפסק משה שם התחיל דוד" (ב"ר ק', וראה בפרק המבוא).
גם המקצב של הפסוק הראשון של המזמור, שתי מילים לצלע7, מיוחד לשירת הים ["אשירה לה' - כי גאה גאה; סוס ורוכבו - רמה בים; ..."].
נראה אפוא, כי משורר מזמורנו לא הניח כל מקום לטעות, כי מרמז הוא לקריעת ים סוף, ולשירה שאחריה. אכן מצאנו, כנראה לאור רמזים אלו, כי חז"ל זיהו את המזמור במספר מקומות ובמספר אופנים כמתיחס לנס בים סוף8. כך למשל, דרשו הם את פתיחתו של המזמור:
שבעה לבושין לבש הקב"ה. אחד במלחמת הים - "ה' מלך גאות לבש", זה כנגד מלחמת הים, שנאמר: "אשירה לה' כי גאה גאה" (מדרש תהלים צ"ג).
נחזור ונשאל את השאלות שהצבנו בראש עיוננו, ובנסוח מחודש:
מדוע מתאימה כותרתו עמוסת המשמעות של המזמור, "ה' מלך...", לתאור משברי הים שבהמשכו?
מהו תוכן הרמיזה הבולטת במלותיו ובמקצבו של המזמור לנס על ים סוף?
מדוע נבחר הוא לשיר של יום הששי במקדש?
*
"נשאו נהרות קולם"
|
ג
ד |
נשאו נהרות ה' - נשאו נהרות קולם - ישאו נהרות דכים.
מקולות מים רבים - אדירים משברי ים - אדיר במרום ה'. |
זהויו של המזמור ע"י חז"ל כמתאר את קריעת ים סוף מעורר מייד קושי, שודאי הרתיע מפרשים רבים, ראשונים כאחרונים, מללכת בדרכם. המילה "נהרות", החוזרת בפסוקו האמצעי של המזמור שלוש פעמים: "נשאו נהרות ה' - נשאו נהרות קולם - ישאו נהרות דכים", איננה מתאימה לכאורה כלל וכלל לתיאורו של ים כדוגמת ים-סוף.
אולם פסוק מפורש בספר יונה מלמד, כי 'נהר' יכול להיות גם בלב ים: "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני, כל משבריך וגליך עלי עברו" (ב', ד'). יוצא אם כן, כי מובנה של המילה 'נהר' איננו נחל גדול, אלא זרם מים, וזה יכול להיות גם בלב ים. כך, שאין כל קושי להבין את הפסקה כמתארת את קריעת ים סוף. דוקא השמוש במילה החריגה "נהרות" יכול ללמד, כי המשורר בקש להדגיש פן מאד מסוים במעמד ים סוף. לא את יבוש המים שבקריעת הים ומעבר ישראל בתוכו בחרבה, אלא דוקא את זרמי המים שהיו במעמד זה. הלא הם הזרמים ששטפו את המצרים עת התמוטטו חומות המים מימינם ומשמאלם. "נהרות ה'" מרמזים אפוא ל"נשפת ברוחך כסמו ים...".
לכוונה זאת מתאים גם מבנה הפסוק, הבנוי שלבים שלבים לקראת שיא מכוון: "נשאו נהרות...", מה נשאו? - "... קולם", איזה קול? - "דכים". ומה הם "דכים"? בארו המפרשים: "'דכים', מלשון דכא ושברון, והם הגלים הקרואים משברים" (מצודות ציון). "כל לשון דכא לשון עומק ושפלות" (רש"י). מתברר אפוא, שתאור המים בפסוק זה מכוון להדגיש דוקא את קולות הגלים הנשברים. על פי הבנת חז"ל את נושא המזמור, הרי אלו קולות המים הנשברים על המצרים, "... צללו... במים אדירים".
גם הפסוק הבא, בו חוזרים ומודגשים "משברי הים": "מקולות מים רבים - אדירים משברי ים - אדיר במרום ה'", בנוי שלבים שלבים המטפסים לקראת שיא, שהוא גם המסקנה העולה משני הפסוקים גם יחד - "אדיר במרום ה'". בהבנתו של הפסוק נחלקו המפרשים. יש שפרשו את המ"ם של "מקולות..." כמ"ם היתרון - יותר מקולות המים "אדיר במרום ה'" (רש"י, ראב"ע). אולם, לכאורה, מתאים יותר להבין את המ"ם כמ"ם המקור - מתוך קולות המים ומשברי הים האדירים מתברר, כי "אדיר במרום ה'". כך הוא המובן בתרגום, וכך הבין גם המדרש (ב"ר ה'):
"אף תכון תבל בל תמוט"
מעתה פתוחה הדרך לביאורם של הקשיים בהבנת המזמור עליהם עמדנו לעיל - מהות הקשר הרעיוני בין פסקאותיו השונות, והתאמת כותרתו לתוכנו. נתבונן תחילה בפסקה הראשונה של המזמור:
אולם פסוק מפורש בספר יונה מלמד, כי 'נהר' יכול להיות גם בלב ים: "ותשליכני מצולה בלבב ימים ונהר יסובבני, כל משבריך וגליך עלי עברו" (ב', ד'). יוצא אם כן, כי מובנה של המילה 'נהר' איננו נחל גדול, אלא זרם מים, וזה יכול להיות גם בלב ים. כך, שאין כל קושי להבין את הפסקה כמתארת את קריעת ים סוף. דוקא השמוש במילה החריגה "נהרות" יכול ללמד, כי המשורר בקש להדגיש פן מאד מסוים במעמד ים סוף. לא את יבוש המים שבקריעת הים ומעבר ישראל בתוכו בחרבה, אלא דוקא את זרמי המים שהיו במעמד זה. הלא הם הזרמים ששטפו את המצרים עת התמוטטו חומות המים מימינם ומשמאלם. "נהרות ה'" מרמזים אפוא ל"נשפת ברוחך כסמו ים...".
לכוונה זאת מתאים גם מבנה הפסוק, הבנוי שלבים שלבים לקראת שיא מכוון: "נשאו נהרות...", מה נשאו? - "... קולם", איזה קול? - "דכים". ומה הם "דכים"? בארו המפרשים: "'דכים', מלשון דכא ושברון, והם הגלים הקרואים משברים" (מצודות ציון). "כל לשון דכא לשון עומק ושפלות" (רש"י). מתברר אפוא, שתאור המים בפסוק זה מכוון להדגיש דוקא את קולות הגלים הנשברים. על פי הבנת חז"ל את נושא המזמור, הרי אלו קולות המים הנשברים על המצרים, "... צללו... במים אדירים".
גם הפסוק הבא, בו חוזרים ומודגשים "משברי הים": "מקולות מים רבים - אדירים משברי ים - אדיר במרום ה'", בנוי שלבים שלבים המטפסים לקראת שיא, שהוא גם המסקנה העולה משני הפסוקים גם יחד - "אדיר במרום ה'". בהבנתו של הפסוק נחלקו המפרשים. יש שפרשו את המ"ם של "מקולות..." כמ"ם היתרון - יותר מקולות המים "אדיר במרום ה'" (רש"י, ראב"ע). אולם, לכאורה, מתאים יותר להבין את המ"ם כמ"ם המקור - מתוך קולות המים ומשברי הים האדירים מתברר, כי "אדיר במרום ה'". כך הוא המובן בתרגום, וכך הבין גם המדרש (ב"ר ה'):
מתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקדוש ברוך הוא עולה אלא מן המים. הדא הוא דכתיב: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים", ומה היו אומרין: "אדיר במרום ה'"9.יוצא אפוא, כי אין כוונת המשורר להגיד, כי מתוך התבוננות בעצמת איתני הטבע הבאים לידי בטוי במשברי הים, אפילו באותו מעמד מיוחד של קריעת ים סוף, מגיע הוא למסקנה ש"אדיר במרום ה'". אף לא מן הנס שנעשה לישראל עת עברו בתוך הים בחרבה. את המסקנה, כי "אדיר במרום ה'" מסיק המשורר מתוך התבוננות בטביעת המצרים בים דוקא, ממשברי הים ומ'דכים' של זרמי המים שהטביעו אותם10. ובלשונם הציורית של חז"ל (מנחות דף נ"ג, א'):
... פתח ואמר: יבא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים.דווקא הענשת הרשעים, היא המורה, כי "אדיר במרום ה'":
יבא אדיר - זה הקדוש ברוך הוא, דכתיב: "אדיר במרום ה'";
ויפרע לאדירים - אלו ישראל, שנאמר: "ואדירי כל חפצי בם";
מאדירים - אלו המצרים, דכתיב: "צללו כעופרת במים אדירים";
באדירים - אלו מים, שנאמר: "מקולות מים רבים אדירים משברי ים".
"ואכבדה בפרעה" (שמות י"ד, ד' וי"ז, על הנס בים). מגיד הכתוב שכשהמקום פורע מן האומות שמו מתגדל בעולם (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח, א').כך אפוא נכון להבין את משמעותם של 'תאורי הטבע' במזמורנו.
"אף תכון תבל בל תמוט"
|
א
ב |
ה' מלך גאות לבֵש - לבֵש ה' עז התאזר -
אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז - מעולם אתה. |
קצה חוט להתרת קשיים אלו מצאנו במדרש קצר על סיומו של הפסוק הראשון: "'אף תכון תבל' - בצדק, 'בל תמוט' - שאין הרשעים מצויים" (מדרש תהלים צ"ו).
כנונה של תבל הוא על ידי ממוש הצדק ואבדן הרשעים - כך בפסקה הראשונה, כותרתו של המזמור. מבארת היא אפוא, אליבא דחז"ל, את משמעות המאורעות שיתוארו בפסקה השניה, עליהם עמדנו לעיל - אובדן המצרים בים. אבדן זה, ה'פרעון מן הרשעים', הוא שהחזיר לעולם את יציבותו.
עד כאן באשר לסופו של הפסוק ראשון. בתחילתו של הפסוק בולט דמוי הלבוש. מופיע הוא פעמיים: "גאות לבש - לבש ה' עז התאזר". על פי המדרש שצטטנו לעיל, הקב"ה 'לובש' לבושים שונים, אחד מהם היה בים:
את משמעותה של טביעת הרשעים במים דוקא, ואת הדגש המיוחד במזמור על יציבותה של תבל באר ה'ספורנו' (כאן), שאמנם הסב את הדברים על העתיד:
"עז התאזר"
לא רק 'גאות' 'לבש' ה', אלא גם 'עוז'. כפילות זאת מודגשת בפסוק הראשון: "גאות לבש - לבש ה' - עז התאזר" (מלשון לחגור אזור של עוז).
בכל מקום בכתובים מציין המושג 'עוז' עצמה פנימית, שהיא תולדה של הקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל. כך הבין המדרש גם את משמעות המילה 'עוז' בפסוקנו (שמו"ר ח'):
לקשר ה'עוז' בין הקב"ה לישראל מספר ביטויים. תורה נקראת 'עוז' (מדרש תהלים כ"א), ארון הברית נקרא 'עוז' (שם) ותפילין נקראו 'עוז' (ברכות ו', א'). עליהם גם נדרש (שם), כי לא רק ישראל מניחים אותם, כי אם גם הקב"ה כביכול מניחם, ובהם הוא מתפאר בישראל. 'עוז' מציין אפוא את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה, 'לבושו' של הקב"ה אותו גם ישראל 'לובשים'12.
על משמעות דמוי ה'אזור', ההאזרות ב'עוז', מצאנו, כי הנביא מדמה את ישראל ל'אזורו' של הקב"ה:
אכן, גבושו של ישראל מאוסף של משפחות לעם היה דוקא על ים סוף. כי אם אמנם כל תהליך יציאת מצרים משול ללידתו של עם ישראל ("גוי מקרב גוי"), אולם הפסוק המתאר את שלבי היציאה ממצרים מדגיש לכאורה, כי דוקא בסופו של התהליך, הפכו ישראל לעם: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ו'-ז'). ממצרים יצאו ישראל כמשפחות, בהתאם למצבם זה היה גם האופן בו הם נצטוו על אכילת קרבן הפסח: "שה לבית אבות שה לבית". רק על הים התגבשו בני ישראל לעם13. כך גם הם אמרו את השירה - יחדיו, 'בכנופיא דכל ישראל'. שם גם חוזר ונשנה השם 'ישראל' עליהם (כמעט לראשונה) ללא תוספות: "ויושע ביום ההוא את ישראל... וירא ישראל" (שמות י"ד, ל'), בנגוד ל'בני ישראל' או ל'עדת ישראל'.
אולם לא לעוד עם ככל העמים הפכו ישראל, כי אם לעם ה'. זאת גם כנראה משמעותו של הבטוי "עז התאזר" במזמורנו, ובלשונו של ירמיהו: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל... נאם ה' להיות לי לעם...". בטויה המוחשי של הפיכת ישראל לעם ה', של 'הדבקתם'-דבקותם של ישראל בה' על הים היה בשירה שאמרו ישראל שם לפניו. שיאה, סיומה של אותה שירה היה בהמלכתו של ה' עליהם: "ה' ימלוך לעולם ועד". כי רק אז, כאשר עלו ישראל מן הים הפכו הם לעם, ולכן רק אז יכלו הם להמליך את הקב"ה עליהם לראשונה, רק אז היו הם לעם ה'. הווי אומר: "עז התאזר" במזמורנו מקביל ל"עזי וזמרת י-ה" שבשירת הים.
הבנה זאת של הפסוק "לבש ה' עז התאזר" מבארת מדרש (תנחומא, כי תשא ח') הקושר את דמוי האזור בירמיהו למעמד ים סוף, שבלעדיה נראה בלתי מובן ותמוה, וזאת לשונו:
הפסוק הראשון:
ברור עתה מה הקשר בין "פסוקא דא לפסוקא דלעילא" בין שתי פסקאותיו הראשונות של המזמור, וברורה גם משמעותה של כותרתו עמוסת המשמעות של המזמור "ה' מלך".
סופו של המדרש שצטטנו לעיל: "ומרוב חבתם ירדתי מן העליונים לתחתונים ושכנתי בתוך יריעות עזים" מרמז אל תוכן הפסקה האחרונה במזמור, ואל הקשר שלה לשתי פסקאותיו הראשונות.
"לביתך נאוה קדש"
סופה של שירת הים מעיד, כי יציאת מצרים הינה רק תחילתו של תהליך. בהמשך עוד צפויים הכניסה לארץ ובנין בית המקדש. כך בשירת הים:
*
צורה ותוכן
בפתח העיון במזמור ציינו מספר מאפיינים סגנוניים מיוחדים בו:
לכל הפסוקים שלוש צלעות, למעט פסוק ב', שהינו בעל שתי צלעות בלבד. שערנו, כי יש לו משמעות מיוחדת;
הפסוק השלישי דומה לרביעי - שלש צלעות מדורגות ששיאן בסופן;
הפסוק הפותח את המזמור דומה לזה הסוגר אותו, בכל אחד מהם שתי צלעות דומות ושלישית שונה מהן.
עתה מתבהר עד כמה מבנה זה תואם את תוכנו של המזמור:
אכן הפסוק השני: "נכון כסאך מאז - מעולם אתה" הוא בעל משמעות מיוחדת, הוא מסקנתו-תמציתו של המזמור כולו;
שני הפסוקים המרכזיים, השלישי והרביעי אכן מובילים לשיא - "אדיר במרום ה'";
מבנה הפסוק הפותח ומבנה הפסוק הסוגר של המזמור הוא: צלע א' עם צלע ב' (הדומות אחת לשניה) מובילים לתוצאה שבצלע ג' (השונה מהן בסגנונה). כך בפסוק הפותח: "גאות לבש" יחד עם "עז התאזר" מבטיחים כי: "אף תכון תבל בל תמוט". כך בפסוק הסוגר: "עדותיך נאמנו מאד" יחד עם "לביתך נאוה קדש" משמעותם "ה' לאורך ימים".
המזמור פתח במלכות: "ה' מלך...", ומעתה ניתן להבין כי גם סיים במלכות: "ה' לאורך ימים". פתח בהמלכה, וסיים במלכות 'יציבה' ו'קיימת'.
נשים גם לב לפרט הנראה על פניו כסגנוני בלבד, אולם עומק משמעותו יתבהר רק עם העיון בפרקים הבאים. בתחילת עיוננו במחרוזת חלקנו את מזמוריה על פי פתיחותיהם וסיומיהם לשלושה מזמורים של 'מלכות וקדושה', שמזמורנו הוא הראשון שבהם, ולשלושה מזמורים של 'שירה ומשפט'. למרבה הפלא מתברר, כי אם אמנם עטיפתו של מזמורנו היא של 'מלכות' ושל 'קדושה', הרי תוכנו הוא על 'שירה' ועל 'משפט'. ה'שירה' בו היא שירת הים, השירה הראשונה בתורה, והמקור לכל שירת הלל על ישועה לעתיד (פסחים קי"ז, א', ומהרש"א שם), ו'משפט' מצאנו בקולות המים הנשברים, המרמזים למשפט המצרים בים, הלא הוא דוגמת האב לכל משפט רשעים לעתיד. לפחות במזמורנו אפוא, כרוכים, מעורים זה בזה, שני ה'מוטיבים' הלכאורה 'סגנוניים' של המחרוזת כולה.
כריכתם של צורה ותוכן יחדיו בשירה בכלל, ובמזמור תהלים בפרט, מעצימה עד מאד את חווית הקריאה בם, יחד עם העמקת הבנתו של הלימוד העולה מהם והפנמתו. מעוררת היא את הסקרנות ואת הרצון לחפש שלוב זה גם במזמורים בהמשך.
מספרים ומשמעותם
בתחילת עיוננו ציינו את מאפייניו המספריים של מזמורנו: שלושה חלקים ושלוש צלעות בפסוק; חמישה פסוקים, חמש אזכרות וחמש כפול תשע תיבות. בפרקים הבאים יתברר אט אט, כי תבנית של מספר מסוים תמצא בזיקה למשמעות מסוימת. מספר מספר ומשמעותו. מלוא משמעותן של התבניות המספריות השונות במזמור זה וביתר המזמורים במחרוזת יתבאר רק לאור העיון במחרוזת כולה (פרק י"ד). עם זאת, ניתן כבר להעיר עליהן כאן.
המספר שלוש מציין יציבות (כפי שיבואר בהרחבה בפרק ד'). מה מתאים אפוא, כי חותם המספר שלוש ימצא במזמור המלמד על יציבותו של עולם - "אף תכון תבל בל תמוט", ושל מלכות ה' - "ה' לארך ימים".
על משמעותו של המספר חמש כתב המהר"ל: "חמישה הם אגודה" (גבורות ה' פרק כ"ג). לעיל שערנו, כי חותם של מספר אחד כלשהו הטבוע במזמור כולו מעניק לו תבנית אחידה, המרמזת, כי הנושאים השונים הכלולים בו אינם אלא נושא אחד. יש נושא המאגד אותם לידי חטיבה רעיונית אחת. עתה, בסיומו של העיון במזמורנו, ברור לנו כי אכן נושא אחד מאגד את כל פסוקיו ונושאיו של המזמור - מלכות ה' על עמו ישראל. המספר חמש כחותם למזמור כולו מאגד אותו, על פי הבנת המהר"ל, באופן מיוחד.
משמעותו של המספר תשע, מסביר המהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ו ועוד), היא של הכללת כל החלקים המרכיבים דבר (וכן הוא בראב"ע שמות ג', ט"ו). יתכן, כי גם המשורר מכוון בחותם המספר תשע ללמד, כי מקיף הוא את נושא המזמור על כל היבטיו. (ברם כאמור, משמעותם המלאה של שלושת המספרים שלוש, חמש ותשע למחרוזת המזמורים כולה תברר רק בפרק י"ד).
*
מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא
בשולי המזמור נכון להבין, מה היה כה מיוחד בישועת ישראל על הים דוקא ובשירה שאחריה, עד כי רק אז כש"אמרנו שירה לפניך ב'אז' נתיישבה מלכותך וכסאך נכון" (שמו"ר כ"ג). מדוע דוקא אז, לראשונה בהיסטוריה, "נכון כסאך", למרות ש"מעולם אתה".
כלל גדול למדונו חז"ל בהבנת מלכות ה': "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח, א'). לכן, אם ברצוננו להבין את כוונת הפסוקים על מלכות שמים, נחפש להם מקבילות במלכות שבארץ.
בספור המלכתו של שאול, מלכו הראשון של ישראל, מצאנו שלושה מרכיבים:
בעת הבקשה על המלוכה מצאנו: "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל... ויאמרו אליו: ...שימה לנו מלך לשפטנו..." (שמו"א ח', ד'), בעת המלכתו הראשונה של שאול: "ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה" (שם י', י"ח), ובעת חדוש המלוכה: "וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול" (שם י"א, י"ט). אין מלך אלא על עם שלם. 'שופט' יכול להנהיג משפחה או שבט, אך 'מלך' יכול להיות רק על עם.
באותו מעמד מצאנו, כי לא די היה במשיחתו של שאול ע"י שמואל על פי ה' (שם י', א'). נדרשת היתה קבלה של מרותו ע"י העם (שם י', כ"ד). לכן, מכיון שהיו כאלה שתחילה לא קבלו את מלכותו עליהם (שם י', כ"ז), היה צורך "לחדש את המלוכה" ע"י "כל העם" בלב שלם: "וימליכו שם את שאול לפני ה'... וישמח שם שאול וכל ישראל עד מאד" (שם י"א, ט"ו). רק אז התבססה מלכותו. מלוכה בישראל תתכן רק בהסכמה חופשית ובקבלה מרצון (בנגוד לשליט, שתופס השלטון או מתמנה בכח. ראה פירוש המלבי"ם על בראשית ל"ז, ח')17.
חידוש מלוכתו של שאול בא בעקבות הנצחון על נחש העמוני ביבש גלעד (שמו"א פרק י"א). תפקידו של המלך הוא להושיע את עמו. כך מצאנו בדברי זקני ישראל עת בקשו להם ישראל מלך: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמו"א ח', כ'). וכך גם מצאנו בנביא: "אהי (איה) מלכך אפוא ויושיעך" (הושע י"ג, י'), ו"ה' מלכנו הוא יושיענו" (ישעיה ל"ג, כ"ב).
גם בדוד מצאנו שלושה מרכיבים אלו: "ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל" (שמו"ב ה', ג'), ובאופן יותר מפורט מתואר בדבה"א (י"ב, כ"ד ואילך) כיצד באו רבבות מכל ישראל להמליך את דוד. נציגי כל העם קבלו את מלכות דוד עליהם מרצונם. הם עשו זאת לאחר שיצא שמו כמושיעם של ישראל, ואולי במיוחד לאחר נצחונו על העמלקים במלחמת צקלג (שמו"א ל')18.
נראה אפוא, שלשם 'המלכה' של 'מלך', בנגוד לקבלת מרותו של 'אדון', של 'נגיד', של 'שליט', או של 'שופט', נדרשים לפחות שלושה תנאים:
א. מלך יתכן רק על עם, לכן נדרש גבושו של עם לפני שיקבל עליו עול מלכותו;
ב. קבלת מלכותו חייבת להיות ברצון דוקא;
ג. תפקידו הראשוני של המלך הוא המלחמה באויבי העם, והושעתו מהם19.
מי שהמליכוני תחילה על הים
וממלכותא דארעא נלמד על מלכותא דרקיעא. רק על הים, לראשונה בהיסטוריה האנושית, חברו שלושת התנאים שמנינו להמלכתו של ה' כמלך:
רק על הים התגבשו משפחות ישראל ושבטי ישראל לכלל עם אחד (כפי שנתבאר לעיל).
אז היה גם המעמד הראשון עליו מסופר בתורה, כי נאמרה בו שירה: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל" (שמו"ר כ"ג). שירה היא פעולה רצונית, ובמקרה זה אף ספונטנית ("בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה...", סוטה ל', ב'). הווי אומר: "ומלכותו ברצון קבלו עליהם...".
שירה זאת נאמרה מיד לאחר ישועה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים..." (שמות י"ד, ל'), ומיד לאחר מכן: "אז ישיר משה ובני ישראל...".
על הקשר מלך-עם-ישועה עמד כבר המהר"ל, ובאר את תוכנו (גבורות ה' סוף פרק מ"ז):
רק על הים חברו אפוא לראשונה שלושת הגורמים שאפשרו את המלכתו של הקב"ה: גבושו של עם, תשועתו מיד צריו, וקבלה על ידו מרצון של עול מלכותו של מי שהושיעו. לכן רק על הים נקרא ה' 'מלך'. לא 'אדון' כפי שקראו אברהם, לא 'אלוקים' כפי שקראו יעקב, אלא 'מלך' דוקא: "ה' ימלוך לעולם ועד". או בלשון המדרש שצטטנו לעיל:
שירת הים
מעתה נוכל גם להבין, מדוע לשירת הים יש מעמד כל כך מרכזי בתפילתנו היום-יומית.
את שירת הים אומרים אנו בסיומם של פסוקי דזמרא, וחוזרים ומזכירים אנו אותה בסיומן של ברכות קריאת שמע, בברכת 'גאל ישראל'20 (נרמזת היא גם ב'קדושא דסדרא'). תכניה היסודיים של התפילה הם: ההודיה והשבח (בפסוקי דזמרא), קבלת עול מלכות שמים (בקריאת שמע ובברכותיה), והבקשה על ישועה וגאולה (בתפילת העמידה). מנוסחת היא בלשון רבים, כל אחד ואחד מישראל מתפלל את תפילתה של כנסת ישראל כולה. שלושה יסודות אלו של התפילה - הישועה, ההודיה עליה, וקבלת עול מלכות שמים שבעקבותיה, התגלו לראשונה בשירת הים. זאת גם השירה הראשונה שנאמרה על ידי עם שלם. בשירת הים עוצבה אפוא מתכונתה של תפילתו היום-יומית של עם ישראל לדורות. הקשר עם-מלך שנוצר בשירת הים אז, הוא גם הערובה לגאולה, ומכוחו מבקשים אנו עליה היום ובכל יום21.
סיומה של שירת הים היא בתקוה לבנין המקדש ("תביאמו ותטעמו בהר נחלתך... מקדש אד-ני כוננו ידך"). זאת גם שיאה של הבקשה בתפילת העמידה ("ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"), ושל התפילה כולה. לכן, בשירת הים חותמים אנו את השבח לקראת קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע, שהיא היא ההקדמה לבקשה שבתפילת העמידה. חוזרים אנו ומזכירים אותה בין קבלת עול מלכות שמים לבין העמידה, זכר לקבלת עול מלכות שמים הראשונה, שמכוחה מבקשים אנו על הגאולה העתידה.
*
מזמור שיר ליום השישי
את בחירתו של מזמורנו לשיר של יום הששי מסבירה הגמרא: "על שם שגמר מלאכתו ומלך עליהן" (ר"ה ל"א, א'). ותמוהים הדברים, מה פשר מלוכה זאת בסיום מעשה בראשית?
הכוונה כנראה היא לפתיחתה של האפשרות של קבלת עול מלכות שמים, לבריאתו של האדם22. כי האדם הוא היחידי מכל הבריאה כולה שביכולתו לקבל עול מלכות שמים, כי רק הוא ניחן בכח רצון ובבחירה חופשית, שהן הרי תנאי לקבלת עול מלכות שמים. לכן, רק עם יצירתו של האדם ניתן היה להגיד "שגמר מלאכתו ומלך עליהן".
אולם היתה זו רק פתיחתה של אפשרות של המלכת ה', על האדם היה עדיין לממשה למעשה על ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים בפועל. בחטאיו הוא רק הרחיק את ממושה, ובמבול שבא בעטיים, כמעט והתבטלה האפשרות הזאת. האדם, והבריאה כולה, כמעט ונכחדו.
כנגדם בא מזמורנו ומלמד, כי על ים סוף נפל דבר, באה לידי בטוי ההבטחה שנתנה לאחר המבול כי יותר לא יגרמו רשעים לאבדן תבל, כי אם לאבדנם הם בלבד. הובטחה יציבותה של תבל, מכיון שעל הים נולד עם שקיבל עליו את עול מלכות ה'. בכך קיבל עליו עם זה את תפקידו המקורי של אדם הראשון. לידתו של ישראל כעם על ים סוף, כפי שמבאר אותה מזמורנו, היא אם כן מהלך המקביל ליצירתו של אדם הראשון ביום השישי.
זאת כנראה עומק תוכנה של ההקבלה בין הלויים בדוכנם לישראל במעמדם. כי כנגד הלויים שדברו שיר של יום על דוכנם, היו ישראל קוראים במעשה בראשית של אותו היום במעמדם (תענית כ"ז, ב'). כך שביום השישי, בעוד הלויים משוררים על דוכנם את "ה' מלך גאות לבש..." על יצירתו של עם ישראל ועל תפקידו, קראו ישראל כנגדם במעמדם על בריאת האדם:
1. המזמור מובא כאן באופן המבליט את מבנהו הפנימי, הנתוח המוביל למבנה זה יעשה בהמשך.
2. 'אף' היא מילת הקשור.
3. חלוקה לשלושה מתאימה לאמירתו של המזמור כ'שיר של יום' בעת הקרבת התמיד במקדש: "כשהיו מנסכין את נסכי התמיד, הלויים אומרים בשיר, ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו, ותוקעין הכהנים בחצוצרות, ומשתחוים העם" (רש"י סוכה נ"ג, ב').
4. בכל אחד משלושת הפסוקים האחרונים יש תשע מילים, בפסוק ב' חמש מילים, אשר יחד עם פסוק א' עולה לשמונה עשרה - פעמיים תשע.
בהמשך העיון יתבאר, כי שני מספרים אלו - תשע וחמש, מאפינים את מחרוזת המזמורים כולה.
5. וכבר עמד על הקבלה זו המפרש ב'דעת מקרא'.
6. באופן מרומז מצאנו "ויהי בישורון מלך", "ה' אלקינו ה' אחד", וכבר התקשו חז"ל במציאת שלושה פסוקים מן התורה לסדר מלכויות של תפילת הימים הנוראים. עיין ר"ה ל"ב, ב'.
בשמואל מצאנו "כי אותי מאסו ממלוך עליהם..." (שמו"א ח', ז'), ובדוד בתהלים לפנינו ועוד.
7. למעט מילות קישור.
8. מכילתא בשלח ויהי ה', ויק"ר ב', ושה"ש (זוטא) ג', ועוד.
9. ועוד במדרש תהלים על המזמור: "...כך שמענו לאוקינוס מקלס לקב"ה: 'אדיר במרום ה'".
10. 'קול' משברי הים, בנגוד ל'מראיהם', מרמז כנראה למשמעות הדברים, למניע מאחוריהם, ולא לתאורם. ראה פרק ט"ז בהמשך.
11. הדדיות זאת מצאנו באופן מפורש גם בתהלים במזמור המתאר את יציאת מצרים ומתן תורה (ס"ח, ל"ה-ל"ו): "תנו עז לאלקים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים... הוא נותן עז ותעצומות לעם".
12. נשים לב, כי הצווי על התפילין נתפרש לראשונה בסוף פרשת 'בא', בסמיכות לתיאור הישועה בים סוף, שם, כדברי המדרש, נתן הקב"ה את 'לבושו' לישראל. עתה יש להבין כי הפסוק שהגמרא שם קוראת על תפלין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" בא לעורר את זכר הישועה על ים סוף.
13. ועיין גבורות ה' פרק מ': "ע"י העברת ים סוף נעשו לעם ה'".
עיין ב'דרשות לימי הפסח' של מו"ח הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בדרשה 'נכון כסאך מאז' (עמ' קל"א), שם הסביר, מדוע גבוש זה של משפחות ישראל לעם היה על הים דוקא. היה זה בזכות מסירות נפשם של בודדים עבור העם כולו: "זה אומר אני יורד לים תחילה..." (סוטה ל"ו ב'), ובמיוחד קפיצתו של נחשון לים. אכן, אותו מדרש המכנה את ישראל "מי שהמליכוני תחילה על הים" (מכילתא בשלח ויהי, ה') מסביר בהמשכו, כי בזכות אותה מסירות נפש של נחשון זכה זרעו במלכות: "... מפני מה זכה יהודה למלכות, א"ל... קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים". מידה כנגד מידה - נחשון איחד את ישראל לעם במסירות נפשו, וכך סלל את הדרך להמלכתו של הקב"ה על ישראל, וכנגד זה זכה כי זרעו הוא שנבחר לשבת על "כסא ה'" (דבה"א, כ"ט, כ"ג) למלוך על העם כולו, וכך לאחדו. מסירות נפש עבור העם היתה גם התכונה הראשונה אותה מציין הנביא אצל דוד מיד לאחר משיחתו למלך, במלחמתו עם גלית.
14. וכן במקומות נוספים במדרש. ראה הערה 8 לעיל.
15. "ו'נוה קדשך', הוא בית המקדש" (רמב"ן שם).
16. ולכן הפסוק הוא בלשון עתיד (ראב"ע הארוך שם): "כאשר יבנה בית המקדש לשמו, אז תראה מלכותו בארץ".
17. עיין ב'עמוד הימיני' למו"ח זצ"ל סי' ט' שהוכיח, כי כל תוקף סמכויותיו של מלך הם מצד קבלת העם.
18את שלושת המרכיבים האלו מצאנו גם ביהושע, ממנו נלמדו הלכות מלכות: ה' 'מחזקו ומאמצו' (שלש פעמים) תחילה (פרק א'), ולאחר מכן עושים זאת ישראל (שם בסוף הפרק). לקראת מעבר הירדן, המקביל לישועתם של ישראל, נאמר: "היום הזה אחל גדלך" (שם ג, ז'), וכך גם בסכום הפרשה (שם ד', י"ד).
19. ראוי גם לשים לב, כי הקמתה של מלכות מתרחשת בשלושה משורים שונים. הווצרותו של עם הינה במישור הפנימי של יחס העם אל עצמו, קבלת מלכותו של המלך מגדירה את היחס בינו לבין מלכו, וישועתו של המלך על ידי המאבק בעמים האחרים, את היחס אליהם. נתן להראות, כי משולש יחסים זה הינו משולש יסודי המקבל בטוי רב במזמורי תהלים, בחז"ל, ובתורתו של המהר"ל. לכן יש בו יציבות. ויורחבו הדברים בפרקים הבאים בע"ה.
20. רמוזה היא גם בפתיחתן, ב'יוצר': "המלך המרומם לבדו מ'אז'", וכן: "... והמתנשא מימות עולם", שאולי מזכיר את "גאות לבש".
21. מכאן גם אולי נוסח ברכת האבות "ומביא גואל... מלך... ומושיע...", וכן בקדושה של מוסף: "הוא מלכנו, הוא מושיענו".
22. וכבר דרשו דורשי רשומות, כי הגמטריא של 'אדם' עולה לארבעים וחמש, מספר התיבות במזמורנו (סדור 'בית א-ל', על המזמור).
23. "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ" (מגילה ל"א, ב'), ועוד.
כנונה של תבל הוא על ידי ממוש הצדק ואבדן הרשעים - כך בפסקה הראשונה, כותרתו של המזמור. מבארת היא אפוא, אליבא דחז"ל, את משמעות המאורעות שיתוארו בפסקה השניה, עליהם עמדנו לעיל - אובדן המצרים בים. אבדן זה, ה'פרעון מן הרשעים', הוא שהחזיר לעולם את יציבותו.
עד כאן באשר לסופו של הפסוק ראשון. בתחילתו של הפסוק בולט דמוי הלבוש. מופיע הוא פעמיים: "גאות לבש - לבש ה' עז התאזר". על פי המדרש שצטטנו לעיל, הקב"ה 'לובש' לבושים שונים, אחד מהם היה בים:
שבעה לבושין לבש הקב"ה. אחד במלחמת הים: "ה' מלך גאות לבש", זה כנגד מלחמת הים, שנאמר: "אשירה לה' כי גאה גאה".לבוש הינו דבר שעוטים, אך גם מסירים, "כלבוש תחליפם ויחלפו" (תהלים ק"ב, כ"ז), הוא זמני במהותו. 'לבוש' במזמורנו הינו אפוא אופן התכסות זמנית של המופשט הבלתי נתפש בחושים, התגלות זמנית של מידה ממידותיו של הקב"ה. ב'מלחמת הים' היה זה לבוש של 'התגאות' לשם הכנעת הרשעה, 'לבוש' של התערבות במהלך ההיסטוריה לשם הצלתו של עולם. הצורך ל'כונן תבל' מרמז שהרשעה שהתפתחה בה איימה אפילו על יציבותו של עולם. לכן, "ה'... גאות לבש..." - התערב, לשם הטבעת המצרים בים. כתוצאה: "אף תכון תבל בל תמוט" - "שאין הרשעים מצויים".
את משמעותה של טביעת הרשעים במים דוקא, ואת הדגש המיוחד במזמור על יציבותה של תבל באר ה'ספורנו' (כאן), שאמנם הסב את הדברים על העתיד:
"אף תכון תבל בל תמוט", ואף על פי שילבש עוז למלוך על כל הארץ וינערו רשעים ממנה, לא יחריב בזה העולם כמו שעשה במבול, אבל בהפך, כי תכון תבל על אופן יותר נאות באופן שלא תמוט עוד.בזמן המבול, יחד עם מחית הרשעה נחרב גם העולם. במתואר במזמורנו, נשטפו רק הרשעים בנהרות המים. יתרה מזאת, בנגוד למבול התלוה למחית הרשעים במתואר במזמורנו ארוע נוסף, שדוקא הבטיח את יציבותה של תבל לעתיד. על מהותו של ארוע זה מרמז אולי הדמוי השני של לבוש בפסוק.
"עז התאזר"
בכל מקום בכתובים מציין המושג 'עוז' עצמה פנימית, שהיא תולדה של הקשר המיוחד שבין הקב"ה לישראל. כך הבין המדרש גם את משמעות המילה 'עוז' בפסוקנו (שמו"ר ח'):
מלך בשר ודם אין לובשין לבושו, וישראל לובשין לבושו של הקדוש ברוך הוא. ומהו לבושו של הקדוש ברוך הוא? - 'עוז', שנאמר: "לבש ה' עוז התאזר". ונתנו לישראל, שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".'עוז' הינו אפוא גם 'לבושו' של הקב"ה, וגם 'לבושם' של ישראל. כבר בשירת הים מצאנו כפילות זו. נחלקו המפרשים בהבנת המילה "עזי" שבשירה (שמות ט"ו, ב'). התרגום פרש 'עזו של ישראל', ורש"י פרש 'עזו של הקב"ה'. על פי המדרש יוצא, כי שניהם אמת11.
לקשר ה'עוז' בין הקב"ה לישראל מספר ביטויים. תורה נקראת 'עוז' (מדרש תהלים כ"א), ארון הברית נקרא 'עוז' (שם) ותפילין נקראו 'עוז' (ברכות ו', א'). עליהם גם נדרש (שם), כי לא רק ישראל מניחים אותם, כי אם גם הקב"ה כביכול מניחם, ובהם הוא מתפאר בישראל. 'עוז' מציין אפוא את הקשר המיוחד שבין ישראל לקב"ה, 'לבושו' של הקב"ה אותו גם ישראל 'לובשים'12.
על משמעות דמוי ה'אזור', ההאזרות ב'עוז', מצאנו, כי הנביא מדמה את ישראל ל'אזורו' של הקב"ה:
כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל ואת כל בית יהודה נאם ה' להיות לי לעם ולשם ולתהילה ולתפארת... (ירמיה י"ג, י"א).הקב"ה חגר, כביכול, את בית ישראל כאזור, ועל ידי כך, אומר ירמיהו, הפך ישראל להיות עמו.
אכן, גבושו של ישראל מאוסף של משפחות לעם היה דוקא על ים סוף. כי אם אמנם כל תהליך יציאת מצרים משול ללידתו של עם ישראל ("גוי מקרב גוי"), אולם הפסוק המתאר את שלבי היציאה ממצרים מדגיש לכאורה, כי דוקא בסופו של התהליך, הפכו ישראל לעם: "והוצאתי... והצלתי... וגאלתי... ולקחתי אתכם לי לעם" (שמות ו', ו'-ז'). ממצרים יצאו ישראל כמשפחות, בהתאם למצבם זה היה גם האופן בו הם נצטוו על אכילת קרבן הפסח: "שה לבית אבות שה לבית". רק על הים התגבשו בני ישראל לעם13. כך גם הם אמרו את השירה - יחדיו, 'בכנופיא דכל ישראל'. שם גם חוזר ונשנה השם 'ישראל' עליהם (כמעט לראשונה) ללא תוספות: "ויושע ביום ההוא את ישראל... וירא ישראל" (שמות י"ד, ל'), בנגוד ל'בני ישראל' או ל'עדת ישראל'.
אולם לא לעוד עם ככל העמים הפכו ישראל, כי אם לעם ה'. זאת גם כנראה משמעותו של הבטוי "עז התאזר" במזמורנו, ובלשונו של ירמיהו: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל... נאם ה' להיות לי לעם...". בטויה המוחשי של הפיכת ישראל לעם ה', של 'הדבקתם'-דבקותם של ישראל בה' על הים היה בשירה שאמרו ישראל שם לפניו. שיאה, סיומה של אותה שירה היה בהמלכתו של ה' עליהם: "ה' ימלוך לעולם ועד". כי רק אז, כאשר עלו ישראל מן הים הפכו הם לעם, ולכן רק אז יכלו הם להמליך את הקב"ה עליהם לראשונה, רק אז היו הם לעם ה'. הווי אומר: "עז התאזר" במזמורנו מקביל ל"עזי וזמרת י-ה" שבשירת הים.
הבנה זאת של הפסוק "לבש ה' עז התאזר" מבארת מדרש (תנחומא, כי תשא ח') הקושר את דמוי האזור בירמיהו למעמד ים סוף, שבלעדיה נראה בלתי מובן ותמוה, וזאת לשונו:
"כי תשא את ראש בני ישראל'". רבי יהודה בשם רבי שמואל בר נחמן אמר: משל למלך שהיו לו פורפרין הרבה, והיה מצוה לאחד ואומר לו, פורפירא זו שהיא חביבה עלי מכל פורפרין שבעולם, תן דעתך עליה, שאותה לבשתי ביום שנכנסתי במלכות, והיא דבקה במתני ואני מתגאה בה. אף כאן אמר הקב"ה למשה: תן דעתך על ישראל שהם דבקים לי במתני, שנאמר: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל", והם המליכוני בעולם ואמרו: "ה' ימלוך לעולם ועד", ומרוב חבתם ירדתי מן העליונים לתחתונים ושכנתי בתוך יריעות עזים.עתה מתבארים אפוא היטב שני הפסוקים הראשונים של המזמור.
הפסוק הראשון:
ה' מלך גאות לבש - לבש ה' עז התאזר -שעורו: "גאות לבש" - המזכיר את "כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים" - משפטם של מצרים בצלע הראשונה, יחד עם "עז התאזר" - דבקותו של ישראל בה' בצלע השניה, שניהם יחדיו הביאו לתוצאה של "אף תכון תבל בל תמוט". רק שלובם של שני הדברים גם יחד הוא המבטיח את יציבותה של תבל. מכאן אפוא משמעותה ההיסטורית הכלל עולמית של ישועת ישראל בים סוף ושל השירה שאחריה, לראשונה בתולדות הבריאה קבל עם את מלכות ה' עליו, ולכן:
אף תכון תבל בל תמוט.
נכון כסאך מאז - מעולם אתה.ובלשון חז"ל:
"נכון כסאך מאז", ... באמת עד שלא בראת עולמך היית אתה, משבראת אותו אתה הוא (רמז ל"מעולם אתה"), אלא כביכול עומד... אבל משעמדת בים (הכונה כנראה לענישת המצרים, אולי "גאות לבש"), ואמרנו שירה לפניך ב"אז" - נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי "נכון כסאך מאז" - ב"אז ישיר" (שמו"ר כ"ג)14."נכון כסאך מאז" יכול אפוא לרמז ל"אז ישיר" כדרשת חז"ל, ויכול גם לרמז למתואר בתחילתו של הפסוק, "גאות לבש... עז התאזר", כפשוטו של מקרא. שניהם מכוונים אל אותו מעמד על ים סוף, עת "נשאו נהרות ה'... דכים..." ו'אמרו' כלשון המדרש על מלכו של עולם: "אדיר במרום ה'", "ואין אדיר אלא מלך" (גיטין נ"ו, ב'). הוא ה"זמן שהקדוש ברוך הוא נפרע מן הרשעים" בים סוף, הוא גם המעמד בו ישראל אמרו לפניו שירה, ובה בסופה-שיאה קבלו עליהם עול מלכותו: "ה' ימלוך לעולם ועד". הוא אולי גם המעמד אליו מרמז הנביא ירמיהו, בהתבססו על מזמורנו, בנבואתו על האזור: "כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש... להיות לי לעם ולשם ולתהילה ולתפארת...".
ברור עתה מה הקשר בין "פסוקא דא לפסוקא דלעילא" בין שתי פסקאותיו הראשונות של המזמור, וברורה גם משמעותה של כותרתו עמוסת המשמעות של המזמור "ה' מלך".
סופו של המדרש שצטטנו לעיל: "ומרוב חבתם ירדתי מן העליונים לתחתונים ושכנתי בתוך יריעות עזים" מרמז אל תוכן הפסקה האחרונה במזמור, ואל הקשר שלה לשתי פסקאותיו הראשונות.
"לביתך נאוה קדש"
נטית ימינך תבלעמו ארץ.כך גם צריך כנראה להבין את הפסוק החותם את מזמורנו:
נחית בחסדך עם זו גאלת, נהלת בעזך אל נוה קדשך...
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ה' מקדש ה' כוננו ידיך.
ה' ימלוך לעולם ועד.
"עדותך נאמנו מאד" - מתן תורה,טביעת המצרים בים וישועתם של ישראל, שני המאורעות שהביאו להמלכתו של ה' בשירת משה ובני ישראל, אינם אלא תחילתו של מסע. המלכה זאת היתה רק בבחינת 'לבוש' אחד, רגעי. עוד שתי תחנות בדרך עד לגלויה המלא של מלכות ה' - מתן תורה ובנין המקדש. רק אז יתקיים: "ה' לארך ימים" - "ה' ימלוך לעולם ועד"16.
"לביתך נאוה קדש" - בית המקדש15, ורק אז:
"ה' לארך ימים" - "ה' ימלוך לעולם ועד".
*
צורה ותוכן
לכל הפסוקים שלוש צלעות, למעט פסוק ב', שהינו בעל שתי צלעות בלבד. שערנו, כי יש לו משמעות מיוחדת;
הפסוק השלישי דומה לרביעי - שלש צלעות מדורגות ששיאן בסופן;
הפסוק הפותח את המזמור דומה לזה הסוגר אותו, בכל אחד מהם שתי צלעות דומות ושלישית שונה מהן.
עתה מתבהר עד כמה מבנה זה תואם את תוכנו של המזמור:
אכן הפסוק השני: "נכון כסאך מאז - מעולם אתה" הוא בעל משמעות מיוחדת, הוא מסקנתו-תמציתו של המזמור כולו;
שני הפסוקים המרכזיים, השלישי והרביעי אכן מובילים לשיא - "אדיר במרום ה'";
מבנה הפסוק הפותח ומבנה הפסוק הסוגר של המזמור הוא: צלע א' עם צלע ב' (הדומות אחת לשניה) מובילים לתוצאה שבצלע ג' (השונה מהן בסגנונה). כך בפסוק הפותח: "גאות לבש" יחד עם "עז התאזר" מבטיחים כי: "אף תכון תבל בל תמוט". כך בפסוק הסוגר: "עדותיך נאמנו מאד" יחד עם "לביתך נאוה קדש" משמעותם "ה' לאורך ימים".
המזמור פתח במלכות: "ה' מלך...", ומעתה ניתן להבין כי גם סיים במלכות: "ה' לאורך ימים". פתח בהמלכה, וסיים במלכות 'יציבה' ו'קיימת'.
נשים גם לב לפרט הנראה על פניו כסגנוני בלבד, אולם עומק משמעותו יתבהר רק עם העיון בפרקים הבאים. בתחילת עיוננו במחרוזת חלקנו את מזמוריה על פי פתיחותיהם וסיומיהם לשלושה מזמורים של 'מלכות וקדושה', שמזמורנו הוא הראשון שבהם, ולשלושה מזמורים של 'שירה ומשפט'. למרבה הפלא מתברר, כי אם אמנם עטיפתו של מזמורנו היא של 'מלכות' ושל 'קדושה', הרי תוכנו הוא על 'שירה' ועל 'משפט'. ה'שירה' בו היא שירת הים, השירה הראשונה בתורה, והמקור לכל שירת הלל על ישועה לעתיד (פסחים קי"ז, א', ומהרש"א שם), ו'משפט' מצאנו בקולות המים הנשברים, המרמזים למשפט המצרים בים, הלא הוא דוגמת האב לכל משפט רשעים לעתיד. לפחות במזמורנו אפוא, כרוכים, מעורים זה בזה, שני ה'מוטיבים' הלכאורה 'סגנוניים' של המחרוזת כולה.
כריכתם של צורה ותוכן יחדיו בשירה בכלל, ובמזמור תהלים בפרט, מעצימה עד מאד את חווית הקריאה בם, יחד עם העמקת הבנתו של הלימוד העולה מהם והפנמתו. מעוררת היא את הסקרנות ואת הרצון לחפש שלוב זה גם במזמורים בהמשך.
מספרים ומשמעותם
המספר שלוש מציין יציבות (כפי שיבואר בהרחבה בפרק ד'). מה מתאים אפוא, כי חותם המספר שלוש ימצא במזמור המלמד על יציבותו של עולם - "אף תכון תבל בל תמוט", ושל מלכות ה' - "ה' לארך ימים".
על משמעותו של המספר חמש כתב המהר"ל: "חמישה הם אגודה" (גבורות ה' פרק כ"ג). לעיל שערנו, כי חותם של מספר אחד כלשהו הטבוע במזמור כולו מעניק לו תבנית אחידה, המרמזת, כי הנושאים השונים הכלולים בו אינם אלא נושא אחד. יש נושא המאגד אותם לידי חטיבה רעיונית אחת. עתה, בסיומו של העיון במזמורנו, ברור לנו כי אכן נושא אחד מאגד את כל פסוקיו ונושאיו של המזמור - מלכות ה' על עמו ישראל. המספר חמש כחותם למזמור כולו מאגד אותו, על פי הבנת המהר"ל, באופן מיוחד.
משמעותו של המספר תשע, מסביר המהר"ל (גבורות ה' פרק מ"ו ועוד), היא של הכללת כל החלקים המרכיבים דבר (וכן הוא בראב"ע שמות ג', ט"ו). יתכן, כי גם המשורר מכוון בחותם המספר תשע ללמד, כי מקיף הוא את נושא המזמור על כל היבטיו. (ברם כאמור, משמעותם המלאה של שלושת המספרים שלוש, חמש ותשע למחרוזת המזמורים כולה תברר רק בפרק י"ד).
*
מלכותא דארעא ומלכותא דרקיעא
כלל גדול למדונו חז"ל בהבנת מלכות ה': "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח, א'). לכן, אם ברצוננו להבין את כוונת הפסוקים על מלכות שמים, נחפש להם מקבילות במלכות שבארץ.
בספור המלכתו של שאול, מלכו הראשון של ישראל, מצאנו שלושה מרכיבים:
בעת הבקשה על המלוכה מצאנו: "ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל... ויאמרו אליו: ...שימה לנו מלך לשפטנו..." (שמו"א ח', ד'), בעת המלכתו הראשונה של שאול: "ויצעק שמואל את העם אל ה' המצפה" (שם י', י"ח), ובעת חדוש המלוכה: "וילכו כל העם הגלגל וימליכו שם את שאול" (שם י"א, י"ט). אין מלך אלא על עם שלם. 'שופט' יכול להנהיג משפחה או שבט, אך 'מלך' יכול להיות רק על עם.
באותו מעמד מצאנו, כי לא די היה במשיחתו של שאול ע"י שמואל על פי ה' (שם י', א'). נדרשת היתה קבלה של מרותו ע"י העם (שם י', כ"ד). לכן, מכיון שהיו כאלה שתחילה לא קבלו את מלכותו עליהם (שם י', כ"ז), היה צורך "לחדש את המלוכה" ע"י "כל העם" בלב שלם: "וימליכו שם את שאול לפני ה'... וישמח שם שאול וכל ישראל עד מאד" (שם י"א, ט"ו). רק אז התבססה מלכותו. מלוכה בישראל תתכן רק בהסכמה חופשית ובקבלה מרצון (בנגוד לשליט, שתופס השלטון או מתמנה בכח. ראה פירוש המלבי"ם על בראשית ל"ז, ח')17.
חידוש מלוכתו של שאול בא בעקבות הנצחון על נחש העמוני ביבש גלעד (שמו"א פרק י"א). תפקידו של המלך הוא להושיע את עמו. כך מצאנו בדברי זקני ישראל עת בקשו להם ישראל מלך: "ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו" (שמו"א ח', כ'). וכך גם מצאנו בנביא: "אהי (איה) מלכך אפוא ויושיעך" (הושע י"ג, י'), ו"ה' מלכנו הוא יושיענו" (ישעיה ל"ג, כ"ב).
גם בדוד מצאנו שלושה מרכיבים אלו: "ויבואו כל זקני ישראל אל המלך חברונה ויכרות להם המלך דוד ברית בחברון לפני ה' וימשחו את דוד למלך על ישראל" (שמו"ב ה', ג'), ובאופן יותר מפורט מתואר בדבה"א (י"ב, כ"ד ואילך) כיצד באו רבבות מכל ישראל להמליך את דוד. נציגי כל העם קבלו את מלכות דוד עליהם מרצונם. הם עשו זאת לאחר שיצא שמו כמושיעם של ישראל, ואולי במיוחד לאחר נצחונו על העמלקים במלחמת צקלג (שמו"א ל')18.
נראה אפוא, שלשם 'המלכה' של 'מלך', בנגוד לקבלת מרותו של 'אדון', של 'נגיד', של 'שליט', או של 'שופט', נדרשים לפחות שלושה תנאים:
א. מלך יתכן רק על עם, לכן נדרש גבושו של עם לפני שיקבל עליו עול מלכותו;
ב. קבלת מלכותו חייבת להיות ברצון דוקא;
ג. תפקידו הראשוני של המלך הוא המלחמה באויבי העם, והושעתו מהם19.
מי שהמליכוני תחילה על הים
רק על הים התגבשו משפחות ישראל ושבטי ישראל לכלל עם אחד (כפי שנתבאר לעיל).
אז היה גם המעמד הראשון עליו מסופר בתורה, כי נאמרה בו שירה: "מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה לקב"ה אלא ישראל" (שמו"ר כ"ג). שירה היא פעולה רצונית, ובמקרה זה אף ספונטנית ("בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה...", סוטה ל', ב'). הווי אומר: "ומלכותו ברצון קבלו עליהם...".
שירה זאת נאמרה מיד לאחר ישועה: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים..." (שמות י"ד, ל'), ומיד לאחר מכן: "אז ישיר משה ובני ישראל...".
על הקשר מלך-עם-ישועה עמד כבר המהר"ל, ובאר את תוכנו (גבורות ה' סוף פרק מ"ז):
"ה' ימלוך לעולם ועד"... ומפני שהמלך, כמו שאי אפשר לו בלא עם אשר מלכותו עליהם, ואם אין עם על מי ימלוך, כן כאשר יש מתנגד (לעם) הוא ביטול אל המלכות. כי המלך ראוי שיושיע את העם אשר הוא מולך עליהם ויעשה מלחמה במתנגדים... כדרך שאמר: "ה' מלך עולם ועד אבדו גויים מארצו", כי מפני שהוא מלך מאבד את המתנגדים.לכן גם מצאנו, כי ישועה קשורה עם מלכות דוקא, למשל: "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו" (תהלים כ', י').
רק על הים חברו אפוא לראשונה שלושת הגורמים שאפשרו את המלכתו של הקב"ה: גבושו של עם, תשועתו מיד צריו, וקבלה על ידו מרצון של עול מלכותו של מי שהושיעו. לכן רק על הים נקרא ה' 'מלך'. לא 'אדון' כפי שקראו אברהם, לא 'אלוקים' כפי שקראו יעקב, אלא 'מלך' דוקא: "ה' ימלוך לעולם ועד". או בלשון המדרש שצטטנו לעיל:
...אבל משעמדת בים, ואמרנו שירה לפניך ב'אז' - נתיישבה מלכותך וכסאך נכון. הוי: "נכון כסאך מאז" - ב"אז ישיר".
שירת הים
את שירת הים אומרים אנו בסיומם של פסוקי דזמרא, וחוזרים ומזכירים אנו אותה בסיומן של ברכות קריאת שמע, בברכת 'גאל ישראל'20 (נרמזת היא גם ב'קדושא דסדרא'). תכניה היסודיים של התפילה הם: ההודיה והשבח (בפסוקי דזמרא), קבלת עול מלכות שמים (בקריאת שמע ובברכותיה), והבקשה על ישועה וגאולה (בתפילת העמידה). מנוסחת היא בלשון רבים, כל אחד ואחד מישראל מתפלל את תפילתה של כנסת ישראל כולה. שלושה יסודות אלו של התפילה - הישועה, ההודיה עליה, וקבלת עול מלכות שמים שבעקבותיה, התגלו לראשונה בשירת הים. זאת גם השירה הראשונה שנאמרה על ידי עם שלם. בשירת הים עוצבה אפוא מתכונתה של תפילתו היום-יומית של עם ישראל לדורות. הקשר עם-מלך שנוצר בשירת הים אז, הוא גם הערובה לגאולה, ומכוחו מבקשים אנו עליה היום ובכל יום21.
סיומה של שירת הים היא בתקוה לבנין המקדש ("תביאמו ותטעמו בהר נחלתך... מקדש אד-ני כוננו ידך"). זאת גם שיאה של הבקשה בתפילת העמידה ("ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים"), ושל התפילה כולה. לכן, בשירת הים חותמים אנו את השבח לקראת קבלת עול מלכות שמים שבקריאת שמע, שהיא היא ההקדמה לבקשה שבתפילת העמידה. חוזרים אנו ומזכירים אותה בין קבלת עול מלכות שמים לבין העמידה, זכר לקבלת עול מלכות שמים הראשונה, שמכוחה מבקשים אנו על הגאולה העתידה.
*
מזמור שיר ליום השישי
הכוונה כנראה היא לפתיחתה של האפשרות של קבלת עול מלכות שמים, לבריאתו של האדם22. כי האדם הוא היחידי מכל הבריאה כולה שביכולתו לקבל עול מלכות שמים, כי רק הוא ניחן בכח רצון ובבחירה חופשית, שהן הרי תנאי לקבלת עול מלכות שמים. לכן, רק עם יצירתו של האדם ניתן היה להגיד "שגמר מלאכתו ומלך עליהן".
אולם היתה זו רק פתיחתה של אפשרות של המלכת ה', על האדם היה עדיין לממשה למעשה על ידי שיקבל עליו עול מלכות שמים בפועל. בחטאיו הוא רק הרחיק את ממושה, ובמבול שבא בעטיים, כמעט והתבטלה האפשרות הזאת. האדם, והבריאה כולה, כמעט ונכחדו.
כנגדם בא מזמורנו ומלמד, כי על ים סוף נפל דבר, באה לידי בטוי ההבטחה שנתנה לאחר המבול כי יותר לא יגרמו רשעים לאבדן תבל, כי אם לאבדנם הם בלבד. הובטחה יציבותה של תבל, מכיון שעל הים נולד עם שקיבל עליו את עול מלכות ה'. בכך קיבל עליו עם זה את תפקידו המקורי של אדם הראשון. לידתו של ישראל כעם על ים סוף, כפי שמבאר אותה מזמורנו, היא אם כן מהלך המקביל ליצירתו של אדם הראשון ביום השישי.
זאת כנראה עומק תוכנה של ההקבלה בין הלויים בדוכנם לישראל במעמדם. כי כנגד הלויים שדברו שיר של יום על דוכנם, היו ישראל קוראים במעשה בראשית של אותו היום במעמדם (תענית כ"ז, ב'). כך שביום השישי, בעוד הלויים משוררים על דוכנם את "ה' מלך גאות לבש..." על יצירתו של עם ישראל ועל תפקידו, קראו ישראל כנגדם במעמדם על בריאת האדם:
וכמו שהאדם שהוא שלמות כל מעשה בראשית ובו נשלם כל מעשה בראשית, כך ישראל היו שלמות כל העולם בהם יושלם הכל. וזה אמרם: "אתם קרוים אדם, ואין אומות העולם קרוים אדם" (תפארת ישראל י"ז).ומה מתאים, כי שיר זה של הלויים על תפקידם של ישראל יאמר במקדש דוקא. כי אם אמנם "נכון כסאך מאז" על ים סוף, הרי לא היתה זו מלכות שמים שלמה. אז על הים רק נוצרה מחדש האפשרות בכח לקבלת עול מלכות שמים על ידי גבושו של ישראל לעם שקבל עליו עול מלכות שמים. שירת הים סימנה רק את תחילתו של תהליך, שהמשכו בקבלת תורה ("עדותיך נאמנו מאד"), וסופו בעבודת ה' במקדש ("לביתך נאוה קדש"). וכשם שאז על הים הובטח קיומו של עולם, כך גם מטרתה של העבודה במקדש היא המשך קיומו של עולם23.
"ה' מלך... עז התאזר
נכון כסאך מאז...
עדותיך נאמנו מאד לביתך נאוה קדש
ה' לארך ימים".
הערות:
1. המזמור מובא כאן באופן המבליט את מבנהו הפנימי, הנתוח המוביל למבנה זה יעשה בהמשך.
2. 'אף' היא מילת הקשור.
3. חלוקה לשלושה מתאימה לאמירתו של המזמור כ'שיר של יום' בעת הקרבת התמיד במקדש: "כשהיו מנסכין את נסכי התמיד, הלויים אומרים בשיר, ושלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקין בו, ותוקעין הכהנים בחצוצרות, ומשתחוים העם" (רש"י סוכה נ"ג, ב').
4. בכל אחד משלושת הפסוקים האחרונים יש תשע מילים, בפסוק ב' חמש מילים, אשר יחד עם פסוק א' עולה לשמונה עשרה - פעמיים תשע.
בהמשך העיון יתבאר, כי שני מספרים אלו - תשע וחמש, מאפינים את מחרוזת המזמורים כולה.
5. וכבר עמד על הקבלה זו המפרש ב'דעת מקרא'.
6. באופן מרומז מצאנו "ויהי בישורון מלך", "ה' אלקינו ה' אחד", וכבר התקשו חז"ל במציאת שלושה פסוקים מן התורה לסדר מלכויות של תפילת הימים הנוראים. עיין ר"ה ל"ב, ב'.
בשמואל מצאנו "כי אותי מאסו ממלוך עליהם..." (שמו"א ח', ז'), ובדוד בתהלים לפנינו ועוד.
7. למעט מילות קישור.
8. מכילתא בשלח ויהי ה', ויק"ר ב', ושה"ש (זוטא) ג', ועוד.
9. ועוד במדרש תהלים על המזמור: "...כך שמענו לאוקינוס מקלס לקב"ה: 'אדיר במרום ה'".
10. 'קול' משברי הים, בנגוד ל'מראיהם', מרמז כנראה למשמעות הדברים, למניע מאחוריהם, ולא לתאורם. ראה פרק ט"ז בהמשך.
11. הדדיות זאת מצאנו באופן מפורש גם בתהלים במזמור המתאר את יציאת מצרים ומתן תורה (ס"ח, ל"ה-ל"ו): "תנו עז לאלקים, על ישראל גאותו ועזו בשחקים... הוא נותן עז ותעצומות לעם".
12. נשים לב, כי הצווי על התפילין נתפרש לראשונה בסוף פרשת 'בא', בסמיכות לתיאור הישועה בים סוף, שם, כדברי המדרש, נתן הקב"ה את 'לבושו' לישראל. עתה יש להבין כי הפסוק שהגמרא שם קוראת על תפלין "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" בא לעורר את זכר הישועה על ים סוף.
13. ועיין גבורות ה' פרק מ': "ע"י העברת ים סוף נעשו לעם ה'".
עיין ב'דרשות לימי הפסח' של מו"ח הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל בדרשה 'נכון כסאך מאז' (עמ' קל"א), שם הסביר, מדוע גבוש זה של משפחות ישראל לעם היה על הים דוקא. היה זה בזכות מסירות נפשם של בודדים עבור העם כולו: "זה אומר אני יורד לים תחילה..." (סוטה ל"ו ב'), ובמיוחד קפיצתו של נחשון לים. אכן, אותו מדרש המכנה את ישראל "מי שהמליכוני תחילה על הים" (מכילתא בשלח ויהי, ה') מסביר בהמשכו, כי בזכות אותה מסירות נפש של נחשון זכה זרעו במלכות: "... מפני מה זכה יהודה למלכות, א"ל... קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לגלי הים". מידה כנגד מידה - נחשון איחד את ישראל לעם במסירות נפשו, וכך סלל את הדרך להמלכתו של הקב"ה על ישראל, וכנגד זה זכה כי זרעו הוא שנבחר לשבת על "כסא ה'" (דבה"א, כ"ט, כ"ג) למלוך על העם כולו, וכך לאחדו. מסירות נפש עבור העם היתה גם התכונה הראשונה אותה מציין הנביא אצל דוד מיד לאחר משיחתו למלך, במלחמתו עם גלית.
14. וכן במקומות נוספים במדרש. ראה הערה 8 לעיל.
15. "ו'נוה קדשך', הוא בית המקדש" (רמב"ן שם).
16. ולכן הפסוק הוא בלשון עתיד (ראב"ע הארוך שם): "כאשר יבנה בית המקדש לשמו, אז תראה מלכותו בארץ".
17. עיין ב'עמוד הימיני' למו"ח זצ"ל סי' ט' שהוכיח, כי כל תוקף סמכויותיו של מלך הם מצד קבלת העם.
18את שלושת המרכיבים האלו מצאנו גם ביהושע, ממנו נלמדו הלכות מלכות: ה' 'מחזקו ומאמצו' (שלש פעמים) תחילה (פרק א'), ולאחר מכן עושים זאת ישראל (שם בסוף הפרק). לקראת מעבר הירדן, המקביל לישועתם של ישראל, נאמר: "היום הזה אחל גדלך" (שם ג, ז'), וכך גם בסכום הפרשה (שם ד', י"ד).
19. ראוי גם לשים לב, כי הקמתה של מלכות מתרחשת בשלושה משורים שונים. הווצרותו של עם הינה במישור הפנימי של יחס העם אל עצמו, קבלת מלכותו של המלך מגדירה את היחס בינו לבין מלכו, וישועתו של המלך על ידי המאבק בעמים האחרים, את היחס אליהם. נתן להראות, כי משולש יחסים זה הינו משולש יסודי המקבל בטוי רב במזמורי תהלים, בחז"ל, ובתורתו של המהר"ל. לכן יש בו יציבות. ויורחבו הדברים בפרקים הבאים בע"ה.
20. רמוזה היא גם בפתיחתן, ב'יוצר': "המלך המרומם לבדו מ'אז'", וכן: "... והמתנשא מימות עולם", שאולי מזכיר את "גאות לבש".
21. מכאן גם אולי נוסח ברכת האבות "ומביא גואל... מלך... ומושיע...", וכן בקדושה של מוסף: "הוא מלכנו, הוא מושיענו".
22. וכבר דרשו דורשי רשומות, כי הגמטריא של 'אדם' עולה לארבעים וחמש, מספר התיבות במזמורנו (סדור 'בית א-ל', על המזמור).
23. "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ" (מגילה ל"א, ב'), ועוד.