סיומו של הפסוק בספר דברים הוא:

ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה.

הרגשת הרחוק בספר דברים היא תוצאה של חטא. נראה, כי המשורר בא לרמז, כי גם הסתר הפנים שאותו הוא מרגיש הוא תולדה של חטא, וננסה בהמשך לעמוד על הסיבות האפשריות לכך בהמשך.

לשון הפסוקים במזמורנו מרמזת אולי גם למקום נוסף בתורה, בו בקשה דומה לבקשתו של המשורר. לאחר חטא העגל מבקש משה (שמות ל"ג, יג-יד): "הודעני נא את דרכך..." מזכירה את: "הורני ה' דרכך" (יא) במזמורנו. תשובתו של ה' שם היא: "פני ילכו והנחותי לך", המזכירה את "את פניך ה' אבקש" (ח) ו"ונחני בארח מישור" (יא) במזמורנו.

הדמוי הכללי של המשורר בחלק זה של המזמור הוא של בן אבוד שננטש על ידי הוריו, "כי אבי ואמי עזבוני...", ומחפש את דרכו חזרה אל ביתו. "וה' יאספני" מזכיר את "ואספתו אל תוך ביתך" (דברים כ"ב, ב) האמור באבידה שבעליה רחוק ממנה. לכן מבקש המשורר, שה' יראה לו את דרכו חזרה אל בית ה': "הורני ה' דרכך ונחני באורח מישור...". גם מצבו של עם ישראל לאחר חטא העגל היה מאד דומה. העם נזוף ומנודה לאחר שחטא וירד מגדולתו, ולאחר שכמעט והושמד על ידי ה'. אובד הוא במדבר. המסע אל ביתו המובטח, אל ארץ ישראל, בהנחית ה' הופסק ("כי לא אעלה בקרבך", שם, ג), ומשה מבקש על מאור פני ה' להנחותם הדרך אליו.

חלקו השני של המזמור הינו אפוא בקשה על חזרה אל הדבקות בה', אל המצב המתואר בחלקו הראשון. לכן ערוכים שני חלקיו של המזמור במתכונת דומה זה כנגד זה: שלשה תארים לה' בחלקו הראשון של המזמור (א), וכנגדם שלוש פניות אליו בחלקו השני (ז). שלושה כנויים לאויבים בחלקו הראשון, ושלושה כנויים בחלקו השני. בקשה אחת ל"שבתי בבית ה'....", אותה פורט המשורר לשבע בחלקו הראשון, ובקשה אחת "את פניך ה' אבקש", אותה פורט המשורר לשבע בחלקו השני.

לך אמר לבי

ברם, מהו אופיה של בקשתו של המשורר? האם מחכה הוא, כי ה' יאספנו, או שמא מנסה הוא לשוב גם בכוחות עצמו?

פסוק אחד, קשה להבנה, בחלק זה. בין שלושת הפניות שבחלק זה לשבעת הבקשות בו אומר המשורר: "לך אמר לבי, בקשו פני, את פניך ה' אבקש" (ח). תחבירו של הפסוק תמוה - פתיחה בפניה ליחיד "לך", ומיד שנוי לפניה לרבים: "בקשו". ומי בכלל המושאים השונים בפסוק? פרושים שונים נאמרו בו (נביא רק מקצתם), ודרשות רבות נדרשו עליו:

המאירי פרש: "כשאני מבקש כבוד ושררה מאת העם, עד שאני אומר להם שיבקשו פני ויבקרוני תמיד, אין זה כוונה ממני לשררת עצמי ובקשת כבוד, אבל לבי, ר"ל תכלית כוונתי ומחשבתי, כדי שתהא אימתי עליהם עד שאביאם לבקש את פניך...". אולם קשה להלום את הדברים עם מהלך המזמור כולו;

רש"י פרש (ובעקבותיו בעל המצודות): "'לך' - בשליחותך - אומר לבי: 'בקשו', ישראל, פני הקב"ה. ואני, דוד, שומע לו". הקשיים בפרוש זה ברורים - הצורך ב'השתלת' "ישראל" לפסוק, ופשר ה'שליחות', שאיננה מוזכרת במזמור.

הספורנו פרש בדרך אחרת (ובדומה לו גם הרד"ק): "'לך' - לרצון לפניך, 'בקשו פני' - אמר וצוה [לבי] את פני [פני המשורר] שיבקשו וידרשו אותך". לב המשורר מצווה את פניו לבקש את ה'. השמוש במושג "פנים" הוא אפוא בהשאלה מקשרי בני אדם, בבחינת "כמים פנים אל פנים" - 'פני' מול 'פניך'.

בדרך זו גם פרש המלבי"ם: "'לך אמר לבי', כי עיקר בקשתי היא [לכן היא מהלב] שפני יבקשו פניך".

אולם עדיין תחילתו של הפסוק מוקשה, מדוע מציין המשורר, כי עושה הוא לשם ה'. לכן, מסתבר יותר, כי המילה "לך" איננה פניה, כי אם צווי מלשון הליכה. "לך" משמעו "לכה". מצאנו כתיב זה בתנ"ך במובן זה בשלושה מקומות¹². לפי זה, בנוי הפסוק על מטבע הלשון 'ללכת ולבקש'¹³, ומשמעו: לבי (הקול הפנימי שלי) פונה אלי ואומר לי: "לך!", ואל פני הוא אומר: "בקשו!" - "את פניך ה'".

אין כאן רק בקשה פסיבית לישועה, לפי הבנה זו, אלא קריאה לפעילות, לחיפוש יזום אחר הדרך אל בית ה', אל פני ה'. 'השתדלות' שעליה המשורר מבקש סיוע: "אל תסתר... הורני...". "כי הענין האלוקי אינו חל על אדם, כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט אם הרבה הרבה" (כוזרי, ב', כ"ד).

הבנה זו של המילה, כלשון הליכה, מתישבת יפה עם הפסוקים בהמשך המזמור, בהם מפרט המשורר את בקשתו לסיוע בחיפוש אחר הדרך בה ילך אל בית ה': "הורני ה' דרכך ונחני..."

בשני הפסוקים הראשונים בחלק זה מפרט המשורר את בקשתו האחת - את אור פני ה', אותה הוא מפרט ומנמק בפסוקים הבאים. מחפש הוא את ה'אור' ("הורני", יא) ואת ה"ישע" ("אלקי ישעי", ט).

מעתה ברור ההגיון שמאחרי סדר החלקים במזמור, ונאה להם הסימטריה ביניהם (במספר הפסוקים, ובמבנה הפנימי שלהם):

א. חלקו הראשון של המזמור הוא מעין 'הצהרה של אמונה' של המשורר, כי אם ידבק בה', "שבתי בבית ה'...", הרי מובטח לו גם הנצחון על אויביו. אין הוא מתאר את מצבו של דוד, אלא את אמונתו (היה זה אולי גם מצבו בעבר). בקשה אחת בו - על ישיבה בבית ה', אותו קורא המשורר בשבעה שמות שונים. בשלושה כנויים פונה המשורר אל ה', והפניה אליו בו היא בגוף שלישי;

ב. חלקו השני של המזמור הוא בטוי למצבו העכשוי של המשורר, מרוחק הוא מבית ה', ולכן מחפש הוא את דרכו לחזור ולהאסף אליו. בקשתו היא אחת -לזכות למאור פני ה', אותה מפרט הוא בשבעה לשונות של בקשה. בשלוש פניות פונה המשורר אל ה', והפניה אליו היא בגוף ראשון.

ברם, מדוע מרגיש המשורר מנודה ומרוחק? מדוע אין הוא מבקש על נצחון על אויביו, אלא רק שלא יפול בידיהם? מה פשר רוח הנכאים הזו?

בארץ חיים

נראה, כי פענוח חלקו האחרון של המזמור יאפשר מענה על שאלות אלו.

פותח הוא בפסוק מקוטע, "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים...". כוונתו, כנראה, כי האמונה לראות בטוב ה' ב'ארץ חיים' היא הנותנת לו את הכח להמשיך ולחפש, להמשיך ולבקש על החזרה אל בית ה'. מה היא 'ארץ חיים'? חז"ל (ברכות ד', א) אמנם הסבו את כוונת הבטוי לעולם הבא, אולם הבנה זו קשה בהקשרו הכללי של המזמור - וכי למה יחשוש המשורר מאויביו בעולם הזה, אם מעייניו בעולם הבא¹⁴. לכן, פרשוהו רוב המפרשים על העולם הזה ככלל (מצודות), ועל ארץ ישראל בפרט (ספורנו, מלבי"ם). חיפוש הדרך אל בית ה' אינו אפוא משהו רוחני בלבד, אלא גם חיפוש מעשי, המרמז כי דוד נמצא מחוץ לגבולות הארץ בעת חבורו של המזמור.

המפרשים (ספורנו, מלבי"ם) הסיקו מבטוי זה, כי דוד אמר את המזמור בעת בריחתו מעם שאול. אולם דקדוק בלשון המזמור מלמדת לכאורה אחרת: אויביו של המשורר מתוארים כ"עדי שקר - ויפח חמס", "שוררי" - אלה המביטים בו מרחוק, המשורר נמצא כאמור ברחוק מבית ה', והאוירה בסופו של המזמור היא מסופקת. כל אלה אינם מתאימים לבריחתו של דוד מפני שאול. שאול לא רדף את דוד כתוצאה של עדות שקר או של חמס (אם כי היו כאלה שדאגו גם לכך¹⁵), בתקופה בה ברח דוד משאול לא היה 'בית ה'', הארון היה עדיין בקרית יערים, ואף דוד לא היה מסופק בנצחונו הסופי. משיחתו ע"י שמואל היתה ערובה בידו, כי ינצל משאול. נשים גם לב, כי אין במזמורנו כל בקשה על נצחון על האויב (כבמזמור י"ח למשל, שנאמר על הנצחון על שאול), אלא רק כי לא יפול לידיו. כנויי האויב בחלקו השני של המזמור הם הרבה יותר מעודנים מאשר בחלקו הראשון.

נראה, כי הכוונה לגלות אחרת של דוד - גלותו בעת מרד אבשלום. תאור המרד בספר שמואל מתאים עם המרומז במזמורנו. אבשלום הכין את המרד על ידי: "ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל" (שמו"ב, ט"ו, ו), על ידי שחזר ואמר לעם: "... ושומע אין לך מאת המלך" (שם ג). הווי אומר: "כי קמו בי עדי שקר ויפח חמס"¹⁶. בעת יציאתו של דוד לגלות עקב המרד מתוארת באופן מפורש פרידתו מארון ה', שעד אז היה באהל אשר נטה לו דוד בירושלים: "השב את ארון ברית האלקים העיר" (שם, כה). האוירה היא קשה "וכל הארץ בוכים קול גדול" (שם כג), ודוד עצמו מביע ספק באשר לעצם חזרתו אל בית ה': "אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אתו ואת נוהו" (שם כה). כנוי האויב "שוררי" - אלה המביטים בי מרחוק, מתאים אולי למצבו של רוב העם, הצופה מרחוק לתוצאות המאבק בים דוד לבין בנו. כל אלה גם יחד מתאימים למצב המתואר במזמורנו - גלות, הסתר פנים, ריחוק מבית ה', חשש מ"עדי שקר", וספק באשר לחזרה לנוה ה'. מתאים גם לארוע זה, כי דוד לא מבקש את נצחונו על אויבו, אלא רק כי לא יפול לידיו ("לאט לי לנער, לאבשלום" אמר דוד ליוצאים לקרב נגדו, שמו"ב י"ח, ה).

אוירת הנכאים של דוד בעת מרד אבשלום, כמו גם 'הסתר הפנים' ואוירת הספק בחלקו השני של מזמורנו, הם ודאי תולדה של ראית המרד כעונש על חטא - על מעשה בת שבע. בסוף תוכחתו של נתן הנביא על מעשה זה אומר הוא: "הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת" (שמואל ב' י"ב, יא). כך בדיוק נהג אבשלום, 'רעו מביתו' (שם ט"ו, כב). החטא גרם להסתר פנים ולגלות בעקבות מרד אבשלום, הם הם דברי התוכחה בספר דברים, אליהם מרמז דוד במזמורנו: "וחרה אפי ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם...". החטא הוא הסיבה לחששו של דוד.

מדברי נתן הנביא שם בהמשך ניתן אולי ללמוד גם על מקורה של האמונה "לראות בטוב ה' בארץ חיים" שבמזמורנו, הכח המניע את דוד במאמציו לחזור לבית ה'. שם, לאחר תוכחתו של נתן, באה תשובתו המיידית של דוד: "ויאמר דוד אל נתן חטאתי לה'". על כך עונה לו הנביא: "ויאמר נתן אל דוד גם ה' העביר חטאתך לא תמות" (שם יג). זה אולי מקור אמונתו של דוד: "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים...". הבטחתה של התשובה היא הנותנת את הכח והמניע להמשיך לקוות!

אולם, האם תתקבל תשובתו באופן מלא? האם יזכה 'למצוא חן בעיני ה' ולשוב לראות את נוהו'? זאת אין הוא יודע, כפי שמעידה לשון הפסוק שם ("אם אמצא חן בעיני ה' והשיבני והראני אתו ואת נוהו", שם כה). על כן משתמש הוא בלשון של תקוה דוקא, לשון שאין בה ביטחון מחלט. על כן מזרז הוא ומחזק את עצמו בלשון כפולה: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'", כדברי הגמרא: "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ואמץ לבך, וקוה אל ה'" (ברכות ל"ב, ב)¹⁷.

שעור הפסוקים הוא אפוא "לולא האמנתי לראות בטוב ה'..." לא הייתי מתאמץ, כי לא היתה לי תקוה. אולם כעת, כאשר התגלה לי כוחה של התשובה "בארץ חיים", הריני מתאמץ עליה, למרות שאין לי ביטחון מחלט כי תתקבל: "קוה אל ה', חזק ואמץ לבך וקוה אל ה'".

נראה, כי גם בחז"ל יש דעה המסבירה את הרקע למזמור במרד אבשלום (במדבר רבה י"א):

עד שלא חטא דוד באותו מעשה: "ה' אורי וישעי ממי אירא...", כיון שבא אותו מעשה: "ואבוא עליו והוא יגע ורפה ידים..." (שמו"ב י"ז, ב).

הפסוק האחרון הוא תאורו, המדויק, של אחיתופל את מצבו של דוד אחר בריחתו מפני אבשלום.

מזמורנו משלים אפוא את המסופר בספר שמואל. שם מובא התיאור המעשי, החיצוני, של בריחתו של דוד ושל מאמציו לחזור לירושלים. דוד בורח למחניים, עורך מחדש את צבאו וחוזר ככובש לירושלים לאחר מפלת המורדים ומות אבשלום. כאן, בתהלים, מתגלים לנו מסתרי לבבו, המאבק הפנימי בנפשו המביא אותו למאבק הצבאי הגלוי, האמונה, התקוה, והתפילה לחזור אל בית ה'.

בהתאם להם גם בנוי ערוך המזמור:
פרוט אמונתו של המשורר, כי הקרבה אל ה' היא המגן מפני כל צר בחלקו הראשון של המזמור;
בקשה ותחינה ממרחקים לחזור אל בית ה' בחלקו השני;
הסבר המניע למאמציו - הבטחתה של התשובה למתאמץ בה, בחלקו השלישי.

לכן גם שלוש פעמים מופיעה המילה 'לב' במזמור:
"לא יירא לבי" על "מעוז חיי" בסתר בית ה' בחלקו הראשון;
"לך אמר לבי בקשו פני", על ה'אור' ועל ה'ישע', על החיפוש אחר הדרך אל בית ה' בחלקו השני;
"חזק ויאמץ לבך" על האופן בו צריך לחפש, ולחזור ולחפש, את הדרך חזרה אל קרבת ה' בחלקו השלישי. כי "אמר רבי חמא ברבי חנינא: אם ראה אדם שהתפלל ולא נענה, יחזור ויתפלל, שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ואמץ לבך, וקוה אל ה'" (ברכות ל"ב, ב)¹⁸.

החטא מרחיק, נפשית - הסתר פנים, וגם פיזית - גלות. התשובה מקרבת, נפשית - "לראות בטוב ה'", ופיזית - "בארץ חיים". כך בדוד במזמורנו, כך גם בתורה על עם ישראל ככלל: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלקי אבותם... ויתשם ה' מעל אדמתם... וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה..." (דברים כ"ט, כד-כז), ולעומתו: "ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלקיך שמה" (שם ל', ג).

בזאת יבוא אהרן אל הקודש

הבנה זו של המזמור מבארת את הסיבה לאמירתו בימים שמראש חודש אלול ועד ליום הכפורים.

בשבעה עשר בתמוז שבר משה את הלוחות הראשונים לאחר חטא העגל והתחילו ארבעים יום של הסתר פנים, בהם היו ישראל מרוחקים ומנודים. בראש חודש אלול עלה משה בשניה אל הר סיני לארבעים יום של רצון, שבסופם קבל את הלוחות השניים. סופם של ארבעים הימים על ההר היה בסליחה לעם על חטאו, שלוותה בנתינתם של הלוחות השניים, בצווי על עשית המשכן ובלמוד סדר אמירת י"ג מידות. זה היום שנקבע לכפרה לדורות- יום הכפורים (סדר עולם רבה ו', רש"י שמות ל"ג, יא).
ישראל היו בהסתר פנים לאחר חטא העגל, נזופים ואובדים במדבר. במשך ארבעים הימים הללו מראש חודש אלול עמד משה ובקש והתחנן לחזור ולהתקרב, לחזות בנעם אור פני ה' לקראת קבלת הלוחות בשניה: "ועתה אם נא מצאתי חן בעינך הודעני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך...". עד אשר נעתר ה' לו: "ויאמר פני ילכו והנחותי לך" (שמות ל"ג, יג-יד). אל בקשה זו בדיוק, ראינו, מרמז המשורר במזמורנו: "הורני נא את דרכך", "את פניך ה' אבקש", ו"נחני באורח מישור". כי זו בדיוק גם הבקשה במזמורנו, לחזור ולחזות בנעם ה' בביתו. שם בארון מונחות אותן הלוחות, עדות על הסליחה.

זו גם מהותה של העבודה בארבעים הימים מראש חודש אלול עד ליום הכפורים עד היום, הבקשה על הכפרה למען הקרבה, זכר לארבעים היום של משה בחורב. זאת הסיבה לתקיעת השופר בימים אלו:

תניא בפרקי ר"א בר"ח אלול אמר הקב"ה למשה עלה אלי ההרה, שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג, והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז): "עלה אלהים בתרועה...". לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה... (טור אורח חיים סימן תקפא).

זאת אולי גם הסיבה לאמירתו של מזמורנו בימים אלו. מחפשים אנחנו את דרכנו, ומבקשים הארה לה: "אל תסתר פניך... הורני ה' דרכך...".

יתרה מזאת. לעיל ראינו, כי טעם נוסף יש לאמירת מזמורנו בימים אלו, והוא י"ג אזכרות שיש בו, כנגד י"ג מידות של רחמים: "שמראש חודש אלול נפתחים י"ג מכילין של רחמים" (סדורו של ר' שבתי מראשקוב). אולם, את י"ג מידות אלו 'שאינן חוזרות ריקן', 'סדר בקשת הרחמים', למד ה' את משה יחד עם נתינתן של הלוחות, כאשר סלח לישראל על חטא העגל, כנראה באותו יום שנקבע לכפורים לדורות. זה היה המענה לבקשתו: "הודעני נא את דרכך". טעם זה לאמירת המזמור בימים אלו של הכנה ליום הכפורים איננו נעוץ אפוא בזיקה מספרית יבשה, י"ג כנגד י"ג. "הורני ה' דרכך" שבמזמורנו בא להזכיר את "הודעני נא את דרכך" בבקשתו של משה באותם ארבעים ימי תחנונים על הסליחה ועל הכפרה בחורב, ושלוש עשרה האזכרות אותן שלב המשורר במזמור באות כנראה להזכיר את י"ג המידות, אותן למד ה' את משה להגיד בעת בקשת רחמים וסליחה על החטא, את 'י"ג מכילין של רחמים' שנפתחים הימים אלו. לכן מזכירים אנו אותן בסליחותינו בימים אלו. לכן, על פי טעם זה, אומרים אנו את מזמורנו בימים אלו:

"[ומל ה' אלקיך] את לבבך ואת לבב [זרעך...]", ר"ת אלול, לכך נהגו להשכים להתפלל סליחות מר"ח אלול ואילך,
וכן "לולא האמנתי לראות בטוב ה'", "לולא" אותיות אלול, שמאלול ואילך חרדתי נגד ה' (בעל הטורים, דברים ל', ו).

ביום הכפורים הראשון בחורב נצטווה משה על עשית המשכן. לדורות נצטוינו על כפרתו מדי שנה בשנה. רק ביום הזה נכנס כהן גדול אל בית קדשי הקדשים, אל מקום גלוי שכינה. רק ביום הזה היה הכהן הגדול כבן בית במקדש "משום חביבותם של ישראל", נכנס היה ללא פעמונים ורמונים במעילו (ר"ח יומא נ"ב, א), ועולה במרכזו של כבש, כדוגמת בן שחזר אל ביתו מן הרחוק של כל ימות השנה (רש"י יומא מ"ג, ב ד"ה והיום). ליום הקדוש. וגם כאשר אין עבודה במקדש ביום זה, ורק עבודת התפילה בידינו, מלווים אנו עם שליח הצבור את הכהן הגדול בעבודתו ובכניסתו אל בית קדשי הקדשים בתפילת המוסף. מבקשים אנו ברטט על התשובה, ובה בעת קוראים אנו כבני בית "ברוך שם כבוד מלכותו" בקול רם.

מתאים אפוא מזמורנו לימי ההכנה ליום הזה. כי בדיוק על חזרה למצב זה של 'בן בית' מבקש דוד, עומד הוא במרחקים ומיחל לחזור מגלותו אל בית ה'. זו גם בקשתנו בימים אלו.

גם לשתי ההרגשות הלכאורה מנוגדות המוצאות את בטוין במזמור - הביטחון בסליחה: "לולא האמנתי...", והמאמץ הנדרש להשגתה: "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך", יש מקבילה ביום הכפורים. כי שני מרכיבי כפרה נטעו בו: עצומו של יום, ועבודת היום (ויורחבו הדברים בחלקים הבאים). לכך כנראה גם כוונו חז"ל במדרש שצטטנו לעיל: "אם תחנה עלי מחנה... לא ירא לבי, שהבטחתני: 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'" (ויקרא רבה כ"א). אין הכוונה במאמרם למשמעותו של פסוק זה בלבד, אלא לתוכנו של המזמור כולו. הביטחון שבאפשרות הכפרה, ההבטחה על אי הסתר פנים לאורך זמן, על האפשרות לחזור ולהכנס לבית ה', "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא ט"ז, ל), הוא הכח שהניע את דוד, הוא הכח המניע את עבודת ההכנה של הימים הללו, עבודה של חיפוש הדרך חזרה, שיבה לבית ה'.
דורשי רשומות דרשו: 'אלול', ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי", הלא זו הבקשה במזמורנו: "בקשו פני את פניך ה' אבקש".

מתאים אפוא מזמורנו לימי ההכנה ליום הכפורים.

דורות מאוחר יותר חרבו העיר והבית בראשונה ובשניה בימי הסתר הפנים שבין שבעה עשר בתמוז לסופו של חודש אב, אלו הימים בהם גם יצא ישראל לגלות. הרצון להתקרבות אל ה' בחודש אלול ובעשרת ימי התשובה שלאחריו קבל ממד חדש, נורא, מוחשי ורחב הרבה יותר - לא רק הכנה לקראת כניסתו של כהן גדול אל קודש הקדשים ביום הכיפורים, אלא גם ביטוי של השאיפה לחזור מגלות העמים אל ארץ חיים, לחזור ולחדש את העבודה לקראת המלכתו יתברך על כל יושבי תבל. היא היא הבקשה של מזמורנו, אותו אומר דוד בגלותו במחניים, כאשר מבקש הוא לחזור לירושלים לכונן מחדש את מלכותו. החטא גרם להסתר פנים ולגלות. כאז גם עתה, השיבה עליה אנחנו מבקשים באומרנו את המזמור בימי הרחמים והסליחות היא משניהם גם יחד¹⁹.

דוד מבקש על סליחה מחטאו במזמורנו, תוך שהוא משתמש במטבעות לשון מיוחדות ובמספר האזכרות המרמזים לבקשתו של משה על חטא העגל. בימי ההכנה ליום בו נסלח לישראל חטא העגל משננים אנו את אותו מזמור לקראת הכניסה אל היום הקדוש. כי מחטאם של ישראל בעגל ניתן ללמוד על תשובה לדורות, ומחטאו של דוד בבת שבע ניתן ללמוד על תשובה לדורות:

וא"ר יהושע בן לוי: לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה... והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה... אלא למה עשו? תלמוד לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים להו לכו אצל צבור (עבודה זרה ד', ב).

היא היא גם בקשתנו אנו בימים אלו, לחזור אל בית ה', אל אור פניו מהסתר הפנים ומן הגלות²⁰.

אורי וישעי

מתאים אפוא המזמור לארבעים היום שבין ראש חודש אלול ליום הכפורים, אולם מה מקומו של ראש השנה ביניהם, במה מהווה יום זה "אורי" המאיר את הדרך ל"ישעי" כלשון המדרש? על כך למד מו"ח הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל:

בראש השנה הננו מתרוממים מעל לעצמנו, הננו מדברים על מלכות שמים, על רשעה כולה שכלה בעשן, על פחד אלקים הניתן על כל המעשים. ואמירה זו חודרת אלינו לתוך התוך, הננו חשים את זה וחיים עם זה - "אמרו לפני מלכויות". ורק אחרי זה הננו חוזרים מן הכלל אל הפרט, אל חיי החולין שלנו, בודקים אותם לאור שנתגלה לנו בזו השאיפה האידאלית. ורק אז הננו רואים כי אכן טעינו. כאותו הברק המבריק על דרך התועה בתוהו לא דרך, ורק על ידי אור זה, המתגלה עלינו, הננו מתאזרים על ידי זה להגיע לידי הישע - "שתמליכוני עליכם - ביום הכפורים" (דרשות לימים הנוראים, שבת שובה תש"ד).

ראש השנה קודם ליום הכפורים, ה'אור' קודם ל'ישע', תמרור בדרך אליו. גם במזמורנו - הצגת המצב האידאלי, ה'אור', בחלקו הראשון של המזמור קודמת לבקשה על ה'ישע' בחלקו השני. כותרת המזמור מקפלת אפוא בתוכה הן את תכניו והן את סדר הדברים בו, זה גם סדרם של הימים הנוראים - ה'אור' קודם ל'ישע'.

יאה אפוא המזמור לימי ההכנה לקראת הכניסה אל הקודש. מתאים הוא בתכניו, ברמזיו, בעריכתו, ואף במספר אזכרותיו. מלמד הוא אותנו על מהות העבודה של חודש אלול ושל עשרת ימי התשובה.

"הורני ה' דרכך, ונחני בארח מישור... חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".

הערות:

1. אמנם, יש קהילות בהן נוהגים לאומרו כל ימות השנה.
2. ציון פסוקים גרידא מכוון אל מזמורנו.
3. ברכות ד', א: "ותנא משמיה דרבי יוסי: למה נקוד על לולא? - אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, אבל איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו! - שמא יגרום החטא".
4. המנהגים בקהילות האשכנזים באשר לסיום זמן אמירתו של המזמור חלוקים (משנה ברורה תקפ"א, א): יש המסיימים ביום הכפורים, אולם המנהג המקובל הוא להמשיך באמירת המזמור עד שמיני עצרת. בדברי חז"ל מצאנו רק את הדרשה הקושרת אותו לראש השנה ויום הכפורים, ונעמוד על הדברים בהמשך.
5. "'ויהי נעם ה' אלקינו עלינו' (תהלים צ', יז) - יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם" - נאמר על מעשה המשכן (ספרי בלק קמ"ג).
6. "'ויהי בשלם סכה' (תהלים ע"ו, ג) - זה בית המקדש" (מדרש תהלים שם).
7. "לבוא בהר ה' אל צור ישראל" (ישעיה ל', כט).
8. בהמשך, דעה אחרת שם, אותה צטטנו לעיל: "רבנן פתרין בראש השנה ויום הכפורים... שהבטחתני 'בזאת יבוא אהרן אל הקדש'" - בעבודת יום הכפורים.
9. בתוכנם של דברים, אין רש"י חולק על חז"ל, אם כי מפרש הוא את הפסוקים אחרת. הישועות בים, במלחמה עם גלית ובצקלג, המפורטות במדרש, באו בעקבות האמונה. בים - "לא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'ויאמן העם'" (מכילתא בשלח ו'), במלחמת גלית - "ה' אשר הצלני... הוא יצילני מיד הפלשתי הזה" (שמו"א י"ז, לז), ובצקלג - "ויתחזק דוד בה' אלוקיו" (שמו"א ל', ו). ההצהרה שבראש המזמור, אליה כוון רש"י, היא האמונה.
10. וראה 'נתיב העבודה' למהר"ל פרק ד'.
11. וראה גם במו"נ שם.
12. "לך נא אתי אל מקום אחר" (במדבר כ"ג, יג); "לך ונקרבה באחד המקומות" (שופטים י"ט, יג); "לך נתראה פנים" (דה"ב כ"ה, יז).
13. "האתונות אשר הלכת לבקש" (שמו"א י', ב); "וילך שאול ואנשיו לבקש" את דוד (שמו"א כ"ג, כה) ועוד.
14. כדי לענות על קושי זה הסב המלבי"ם, בהסבירו את דעת חז"ל, אויבים אלו לאויבים רוחניים פנימיים. עיין שם.
15. סנהדרין צ"ג, ב.
16. גם במזמור העוקב למזמורנו, מזמור כ"ח, שהוא מעין השלמה למזמור זה: "דוברי שלום עם רעיהם ורעה בלבבם" (שם ג).
17. בתאור בריחתו של דוד משובצים ארועים, אותם ניתן להבין כנסיונות לו ולאחרים על תשובתם השלמה. באור כזה יש כנראה לראות את הוצאת הארון מירושלים, ואת מעשה ציבא. ואין כאן המקום להרחיב. .
18. אולי מכיון ש"ארבעה צריכין חיזוק: ...תפילה מנין? שנאמר: 'קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה''" (ברכות ד', א).
19. בשמואל ב' מתואר כיצד דוד והעם אשר אתו מגיעים בסוף בריחתם מאבשלום מחנימה "רעב ועיף וצמא במדבר" (י"ז, כט). ביומא (ע"ז, א) למדו מפסוק זה דיני ענוי. האברבנאל (שמואל שם) הבין שהבריחה מירושלים, היום בו נאמר המזמור להבנתנו, היתה ביום הכפורים.
20. כאמור, חלוקים המנהגים באשר לאמירתו של המזמור. המנהג לסיימו ביוה"כ מובן עפ"י המבואר לעיל. בקצשו"ע מוזכר גם "'כי יצפנני בסכה' - רמז לסכות", שאיננו מופיע במדרש. יתכן, ונהגו להמשיך לאמרו עד הושענא רבה, יום החותם הגדול, סוף הדין. לחליפין, יתכן ורצו לאמרו בסוכות, שהוא הוא חגו של המקדש, "שבתי בבית ה'", ובו נחנך בראשונה ובשניה, ובו החלו ענני הכבוד להאסף עם תחילת העבודה על המשכן גר"א (שה"ש א', ד) "כי יצפנני בסכה...". אולם במדרשי חז"ל יש קשר בין מזמורנו לראש השנה וליום הכפורים בלבד.

---