א לַמְנַצֵּחַ עַל-הַגִּתִּית מִזְמור לְדָוִד: ב ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-תְּנָה הודְךָ עַל-הַשָּׁמָיִם: ג מִפִּי עולְלִים וְינְקִים יִסַּדְתָּ עז לְמַעַן צורְרֶיךָ לְהַשְׁבִּית אויֵב וּמִתְנַקֵּם: ד כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעתֶיךָ יָרֵחַ וְכוכָבִים אֲשֶׁר כּונָנְתָּה: ה מָה-אֱנושׁ כִּי-תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן-אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ: ו וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט מֵאֱלהִים וְכָבוד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ: ז תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כּל שַׁתָּה תַחַת-רַגְלָיו: ח צנֶה וַאֲלָפִים כֻּלָּם וְגַם בַּהֲמות שָׂדָי: ט צִפּור שָׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם עבֵר אָרְחות יַמִּים: י ה' אֲדנֵינוּ מָה-אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל-הָאָרֶץ:

מצמיח חציר לבהמה, ועשב לעבודת האדם, להוציא לחם מן הארץ. ויין ישמח לבב אנוש, ולחם לבב אנוש יסעד (פס' י"ד, ט"ו), יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (פס' כ"ג).

לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה (תה' נ"א, י"ט), מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח...(ישע' נ"ז, ט"ו).

הבט-נא השמיימה וספר הכוכבים (ברא' ט"ו ה') ובישעיה מ', כ"ו: שאו מרום עיניכם וראו, מי ברא אלה? המוציא במספר צבאם וכו'.

אנוש כחציר ימיו (תה' ק"ג, ט"ו), ידעו גוים אנוש המה (תה' ט', כ"א), אף כי אנוש רמה (איוב כ"ה, ו').

ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו.
תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו.

מה אנוש כי תזכרנו
ובן אדם כי תפקדנו

ואמרתי לא אזכרנו (ירמיה כ', ט'), זכר אזכרנו (שם ל"א, כ'), בגוי חנף אשלחנו (ישע' י', ו'), אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו (ירמיה כ"ג, כ"ד)

כי בי חשק ואפלטהו, אשגבהו כי ידע שמי. יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה, אחלצהו ואכבדהו. ארך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי (צ', י"ד - ט"ז); אשרי משכיל אל דל, ביום רעה ימלטהו ד'. ה' ישמרהו ויחיהו ואשר בארץ, ואל תתנהו בנפש אויביו מ"א, ב' ג').

מכל אדיר בארץ
אין אדיר כמו האדם!
הוא גם ארחות ימים
על פני שיבת תהום
בסערות תימן נוסע,
בעד הגלים ההומים,
בתוך שאון משברים...
את בעלי כנף, קלי הדעת,
ילכוד ברשת אשר להם טמן,
וכל משפחות החיות ביערים
ואת היצורים אשר בימים
במכמרתו הוא יצודם,
האדם הגאה...

(סופוקלס, אנטיגונה, פ' 348-333)