בדניאל פרק ו' יש מספר קשיים, שניתן לסכמם ברשימה זו:
למה דניאל נקרא 'דניאל דנה' בפסוקים ד', ו', כ"ט?
אם דריווש ידע, כפי שנראה מפסוק י"ז, שדניאל מתפלל, ולא רצה ברעת דניאל, איך גזר את הגזירה?
מה היה השיקול של דניאל שהמשיך להתפלל כרגיל (פסוק י"א), הרי לכאורה אין התפילה מצוה שיש למסור את הנפש עליה?
למה דריווש מצטער כל כך כאשר אומרים לו שדניאל מתפלל (פסוק ט"ו), אבל אינו שואל אותו למה עשה זאת ומנסה לשכנעו שלא לעשות זאת בעתיד, כפי שנבוכדנצר עשה לחנניה מישאל ועזריה (לעיל ג' י"ג -ט"ו)?
למה דריווש מנסה להציל את דניאל (פסוק ט"ו)?
למה דריווש מברך את דניאל "א-לקך די אנת פלח ליה בתדירא הוא ישזבינך" (פסוק י"ז), ומה משמעות ברכה זו?
למה שמו אבן גדולה על פי הבור וחתמו אותה עם חותמות המלך והשרים (פסוק י"ח)? והאם אין די בחותם המלך?
מדוע דריווש מתנהג בצורה כה נסערת בלילה (פסוקים י"ט, כ')?
איך דריווש יודע שיש סיכוי סביר שדניאל עוד חי השכם בבוקר, כאשר הוא ממהר לגוב האריות (פסוק כ"א)?
מה פירוש דברי דניאל "ואף קדמך מלכא חבולה לא עבדית" (פסוק כ"ג), והרי הוא הפר את צו המלך?
מדוע האנשים שהלשינו על דניאל נזרקים לגוב האריות (פסוק כ"ה), הרי הם רק פעלו ברוח הגזירה של דריווש?
מדוע דריווש מוציא כתב לכל מלכותו על האמונה בהקב"ה (פסוקים כ"ז, כ"ח)?
המפתח להבנת הפרק, לעניות דעתי, נמצא בדברי דניאל "ואף קדמך מלכא חבולה לא עבדית" בפסוק כ"ג, ובפירוש בעל המצודות: 'ואף לפניך המלך לא עשיתי דבר השחתה, וכאומר הנה בדבר התפילה לא ייחשב למרד, כי אני ואתה חייבים בכבודו'.
בעקבות זאת נראה
שדריווש הכיר בגדולת הקב"ה וברוח הקודש ששרתה על דניאל, מכיון שיש להניח שהוא הכיר את ההיסטוריה הבבלית, ובפרט את אשר ארע בלילה של משתה בלשאצר.
על פי זה ניתן להבין את הביטוי 'דניאל דנה' בפסוק ד', כלומר דניאל זה אשר מוכר מתוך המעשים שלו עם מלכי בבל. זוהי גם הסיבה למינויו מעל כל השרים. כמובן שהמינוי הוא הסיבה לקנאה ולעלילות בפסוק ו', ומאידך המשך הצלחתו בפסוק כ"ט.
מכאן יש לדון מה היתה משמעות הגזירה בעיני השרים, ומה בעיני דריווש? נראה לי שהביטוי "כל אֱלָהּ" בפסוק ח' בעיני השרים כולל גם את הקב"ה, אבל בעיני דריווש הקב"ה אינו "כל אֱלָהּ" אלא מעל לכל! דריווש נופל במלכודת של השרים ומוציא כתב "כדת מדי ופרס דלא תעדא".
דניאל מאמין שאין הקב"ה נכלל ב"כל אֱלָהּ", והוא יכול להמשיך ולהתפלל כי אינו עובר כל גזירת המלך. ואם יתעקש המלך ויאמר שגם הקב"ה נכלל, הרי יש כאן גזירת שמד להעביר את ישראל על דתם, ויש למסור את הנפש (רמב"ם יסודי התורה פ"ה הל' ג', ד', שמדבר בפירוש על דניאל, וכן וכן הרמב"ן והר"ן על הרי"ף שבת מט.). נמצא שממה נפשך הוא צריך להמשיך להתפלל: או שאין כאן בעיה עם הגזירה, או שזו גזירת שמד שיש למסור את הנפש.
תעדא".
מה קורה בנפשו של דריווש? נראה לי שהוא מאמין בהקב"ה שהוא נעלה מכל אלוהים, ורק כאשר מלשינים על דניאל ומצטטים לו את גזרתו בפניו הוא מזהה את התרמית. אלא שאין לו דרך לעקוף את דתי מדי ופרס.
דריווש אף מאמין שיש אפשרות שדניאל יינצל, אלא שאין סומכים על הנס, ולכן הוא מחפש עד הערב דרכים לברוח מחובת גזירתו הוא לזרוק את דניאל לגוב האריות.
דריווש רוצה להוכיח את עליונות הקב"ה, ובכך שאין עבודתו ית' נכללת בגזרת "כל אֱלָהּ". הוא רואה בנסיון של גוב האריות מבחן קריטי לטיעון הזה, ולכן הוא מברך בכל ליבו את דניאל שבזכות התפילה יינצל.
כדי שהמבחן של הטיעון של דריווש מול הטיעון של שריו יהיה אמיתי, יש למנוע כל אפשרות של התערבות חיצונית, ולכן הבור נחתם בחותמות גם שלו וגם שלהם.
מכאן ברור מדוע דריווש כה נסער בלילה, כאשר אמונתו בהקב"ה עומדת במבחן, ולא רק חייו של דניאל.
דריווש מקוה שדניאל עוד חי, אך כמובן אינו בטוח, ולכן ממהר לגוב האריות וקורא בעצב לדניאל.
לאחר שדניאל יצא בשלום, ואפילו לא נשרט, כפי שמתברר בהמשך, ברור שהוא לא עבר על דבר המלך, כפי שאומר בעל המצודות.
אולם, אלה אשר ניסו להכשיל את המלך, מתבררת עכשיו רמאותם, כי ניסו ללחוץ עליו בלשון גזירתו בניגוד לאמת! עונשם ברור, ואף משמש להוכיח שבדרך הטבע אוכלים האריות את כל אשר נקרה לפניהם.
עכשיו יכול דריווש להוציא כתב לכל מלכותו על גדולתו של הקב"ה, כפי שהוכחה בנס זה, בניגוד לטענת השרים.
