ספר נחמיה נכתב כולו כיומן אישי של מי שכתב אותו והוא נחמיה. אל תוך היומן נכנסות לא פעם תפילות אישיות והערות של נחמיה. נקודת מבטו של נחמיה בולטת בדרך תיאורו את המאורעות.

מה שפותח את היומן הוא תיאור המצב הקשה בירושלים.

נחמיה פרק א
(א) דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹדֶשׁ <כסלו> כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה:
(ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי וְעַל יְרוּשָׁלִָם:
(ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ:

נחמיה מתאר את עצמו כמי שמזדעזע ממה שקורה לבני ישראל ביהודה וכמי שמתפלל אל "אלוקי השמים".

התואר "אלקי השמים" מצוי בתנ"ך רק במקומות בהם יש מגע עם גורמים מחוץ לעולם היהודי הפנימי. כך אברהם פונה לאליעזר. כך פונה יונה אל המלחים הנוכרים על הספינה. וכך מתבטא גם כורש בהצהרתו. ובאופן מעניין גם כאן בנחמיה.

אולי זה אומר על נחמיה כי בשנות עבודתו בארמונו של ארתחשסתא הוא הפנים את הכינויים לקב"ה הנשמעים נכון באוזניים זרות. או שמא בתקופת בית שני כך מכונה הקב"ה בפי כל.

התפילה כולה מכוונת כנראה לסופה. נחמיה פרק א י"א:

"וְהַצְלִיחָה נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ "

"האיש הזה" הוא ארתחשסתא, ונראה שכבר בשעת התפילה מתגבשת במחשבתו של נחמיה התוכנית להתמנות כפחה בירושלים.
תפקיד המשקה למלך דורש אמון רב. המשקה הרי יכול להרעיל את המלך.

במקרא מוכר לנו שר המשקים של פרעה שנענש, הוחזר לתפקידו וקידם את יוסף. וכן רב שקה שעל פי חלק מן הפרשנים הוא שר המשקים. מתוך השליחות הדיפלומטית של רב שקה ניתן ללמוד שהיו שרי משקים שהיו בעלי הבנה מדינית מקיפה, ונחמיה אחד מהם.
בתפילתו מזכיר נחמיה את תואריו של הקב"ה:

נחמיה פרק א
(ה) וָאֹמַר אָנָּא יְקֹוָק אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָיו:

על שלושת התארים "האל הגדול הגיבור והנורא"
דורשים חכמים:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף סט עמוד ב
דאמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמן אנשי כנסת הגדולה - שהחזירו עטרה ליושנה.
אתא משה אמר (דברים י) האל הגדל הגבר והנורא,
אתא ירמיה ואמר: נכרים מקרקרין בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא.
אתא דניאל, אמר: נכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גבור.
אתו אינהו ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יצרו, שנותן ארך אפים לרשעים. ואלו הן נוראותיו - שאלמלא מוראו של הקדוש ברוך הוא היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין האומות?
ורבנן היכי עבדי הכי ועקרי תקנתא דתקין משה! –
אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו.

המאמר הזה שם לב לשינוי הגדול של תקופת בית שני. בבית שני אנחנו שבים לימי משה מצד אחד, אבל גם מודעים לקושי בהופעה השלמה של הקב"ה בעולם. נחמיה ואנשי כנסת הגדולה מקבלים הכרעה עקרונית. דווקא מתוך הכרת החסרונות שיש במציאות אנחנו חוזרים לימי משה ואנחנו מחליטים לקבל מחדש את התורה כמו בימי משה.

נחמיה לא פועל מיד. כנראה הוא מחכה לשעת כושר. זו באה חמישה חודשים מאוחר יותר כפניה של המלך אליו.

נחמיה פרק ב
(א) וַיְהִי בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא הָיִיתִי רַע לְפָנָיו:
(ב) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד:

בדברי ארתחשסתא יש איום ברור. רוע לב הינו כינוי לקשר נגד המלך. מי שנחשד במרידה דמו בראשו כמו בגתן ותרש באסתר.

רמת הקשר שיש בין נחמיה למלך מאפשרת למלך להבחין בשינויי מצב הרוח של נחמיה. אמנם זה לא קורה מיד אלא לאחר חמישה חודשים. תיאור האינטימיות הזו בין נחמיה למלך יעזור לנחמיה במגעיו עם הפחות השכנים.

מדוע המתין נחמיה חמישה חודשים ולא פעל קודם?
יתכן שנחמיה מניח שאם הוא יהיה יוזם המהלך הוא ייחשד על ידי המלך כמי שיש לו מזימות לגבי ירושלים. כאשר המלך שואל אותו מדוע פניו רעים והוא מסביר לו שהמצב בירושלים משפיע על מצב רוחו הרי היוזמה היא של המלך.

יתכן שנחמיה מחכה לסימן מאת הקב"ה שעליו לפעול. וחשדו של המלך הפרסי שהוא זומם משהו מאלצת אותו להסביר את צערו. ומיד לבקש את הבקשה ללכת ולהיות פחה בארץ יהודה.

השהייה דומה של הפעילות מצויה באסתר. אסתר מזמינה את המן ואחשורוש למשתה בו ביום. בו ביום היא אינה מביעה את בקשתה ודוחה אותה למשתה של מחר. בדיעבד אנו יודעים כי דחייה זו הייתה משמעותית מאוד כי בלילה ההוא נדדה שנת המלך. דבר שהביא להשפלתו של המן וליצירת מתח בינו ובין המלך.

את טעם הדחיה של אסתר מסביר אבן עזרא אסתר פרק ה פסוק ח:

"ולפי דעתי שאיחרה אסתר לדבר ביום הראשון במשתה היין בעבור שלא ראתה שום אות שחידש השם בעבור תענית ישראל וכאשר עשה ביום השני דבר גדולת מרדכי חזק לבה:"

יתכן וגם נחמיה מחכה לאות מאת הקב"ה שיוכיח לו שדרך פעולתו נכונה. פנייתו של המלך אליו לא מותירה לו שום ברירה אלא להוציא את תוכניתו אל הפועל.

בקשתו של נחמיה היא להיות מושל יהודה ולהגיע לירושלים כדי לבנות אותה.
יתכן ובקשה זו משתלבת עם מדיניות המלך שיש לו מגמות של בניה ופיתוח. ויתכן שבקשה זו נאמרת ללא קשר למדיניות של ארתחשסתא.

נחמיה פרק ב
(ג) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ: ס
(ד) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אלקי הַשָּׁמָיִם:

היכן נגמר דיבורו של המלך?
קריאה אפשרית היא זו שבה המלך גם שואל מה אתה מבקש וגם מציע להתפלל אל אלוקי השמים. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָאֶתְפַּלֵּל אֶל אלקי הַשָּׁמָיִם". בקריאה זו יש קשיים: מה פתאום מלך פרסי בעל יכולת ביצוע, יציע לשר שלו להתפלל אל אלוקי השמים? ובאמת רוב הפרשנים מחלקים את הפסוק לשניים. וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ: "עַל מַה זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ" "וָאֶתְפַּלֵּל (אני נחמיה) אֶל אלקי הַשָּׁמָיִם."

כיצד באמצע שיחה כל כך חשובה ומתוחה מוצא זמן נחמיה להתפלל אל אלוקי השמים?
אבן עזרא מבין שתפילה זו הייתה קודם "וכבר התפללתי אל אלוקי השמים".

רש"י ומצודות מסבירים שנחמה נשא תפילה טרם תשובתו למלך. דעת מקרא מוסיף שתפילה זו הייתה בלב בלבד.

המלבי"ם טוען שנחמיה כאשר הוא מדבר אל המלך הפרסי הוא מתפלל במקביל אל הקב"ה. כלומר דברי נחמיה אל המלך "אם על המלך טוב" פונים בו זמנית אל המלך הפרסי ואל הקב"ה. ראייה זו משתלבת עם תפיסתם של חז"ל במגילת אסתר ש"המלך" הוא בו זמנית גם אחשורוש וגם מלכו של עולם.

בזה מתבטא קו חשוב באישיותו של נחמיה. הוא איש ריאלי מאוד ופוליטי מאוד. אולם איננו שוכח שבעמידתו מול המלך הפרסי ומול המשימות הפוליטיות שלו הוא למעשה עומד בו זמנית מול הקב"ה.

נחמיה פרק ב
(ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל יְהוּדָה אֶל עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶנָּה:
(ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד מָתַי יִהְיֶה מַהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָאֶתְּנָה לוֹ זְמָן:
(ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ לִי עַל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר אָבוֹא אֶל יְהוּדָה:
(ח) וְאִגֶּרֶת אֶל אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד אלקי הַטּוֹבָה עָלָי:
(ט) וָאָבוֹא אֶל פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִׁים:

בקשתו של נחמיה קצרה ברורה ומדויקת. אני מעוניין להיות פחה בירושלים ולבנות אותה. מניסיונו הפוליטי הוא יודע לבקש במקום את הבקשות הטכניות שבלעדיהם הוא לא יוכל להצליח בתפקידו.

האיגרת אל אסף שומר הפרדס נותנת ביטוי פומבי לכך שהמלך ציווה שנחמיה יבנה את ירושלים. האגרות אל פחוות עבר הנהר מציגות את נחמיה כשליח של המלך וזה יוצר הרתעה כלפי אותם פחות.
המלך שולח עם נחמיה חייל משמר שמכאן ואילך יהווה את הגוף הצבאי הנאמן רק לנחמיה. כלומר הוא פחה עם צבא פרטי ולכן יש לו כוח ממשי שבו הוא יכול להשתמש או לאיים בשימוש בו.

עזרא כזכור ויתר על ליווי צבאי בדרכו לירושלים.

עזרא פרק ח
(כא) וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל רְכוּשֵׁנוּ:
(כב) כִּי בֹשְׁתִּי לִשְׁאוֹל מִן הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב בַּדָּרֶךְ כִּי אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר יַד אֱלֹהֵינוּ עַל כָּל מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ עַל כָּל עֹזְבָיו:
(כג) וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ עַל זֹאת וַיֵּעָתֵר לָנוּ:

יתכן ועזרא המנהיג הדתי בוש לבקש חיילים לעזרו. לדעתו חיל ופרשים מתאימים למנהיג פוליטי ולא למנהיג דתי.
ויתכן שנחמיה רואה באור אחר מעזרא את שאלת הכוח הצבאי. נחמיה רואה בפעילות האנושית והפוליטית המשך של הפעילות הדתית. כמו שחייבים לחרוש ולזרוע כך חייבים להשתמש בכוח צבאי ובדרכים מדיניות.עזרא לעומתו ראה בצורך להישען על כוח צבאי בושה.

יש יתרון בהצנחת מנהיג חיצוני על ירושלים. היתרון הוא כלפי פנים וכלפי חוץ. המלך ארתחשסתא היה לתושבי המזרח מן דמות מרוחקת שאיש לא הכיר אותו מקרוב. הגעתו לירושלים של מנהיג שיש לו הכרות אינטימית עם המלך הפרסי מעוררת כבוד. מעבר לכך קשה להניח שפחה מקביל לנחמיה ינסה להתלונן עליו לפני המלך הפרסי. המלך הפרסי עלול לכעוס דווקא על המתלונן כי נחמיה הוא איש סודו.

ואולי לזה רומזת התוספת הנראית לא חשובה של תיאור קבלת המינוי של ארתחשסתא:

נחמיה פרק ב
(ו) "וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל יוֹשֶׁבֶת אֶצְלו"ֹ

למה חשוב לנחמיה להדגיש שהשגל ישבה על ידו? שהרי לא כל דבר שהיה במציאות מתואר על ידי הנביא?

השם "שגל" מעורר תחושות סותרות. מצד אחד שלש פעמים מופיעה השגל בתיאור משתה פרוע שעורך בלשצאר.

דניאל פרק ה
(א) בֵּלְשַׁאצַּר מַלְכָּא עֲבַד לְחֶם רַב לְרַבְרְבָנוֹהִי אֲלַף וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה:
(ב) בֵּלְשַׁאצַּר אֲמַר בִּטְעֵם חַמְרָא לְהַיְתָיָה לְמָאנֵי דַּהֲבָא וְכַסְפָּא דִּי הַנְפֵּק נְבוּכַדְנֶצַּר אֲבוּהִי מִן הֵיכְלָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְיִשְׁתּוֹן בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:
(ג) בֵּאדַיִן הַיְתִיו מָאנֵי דַהֲבָא דִּי הַנְפִּקוּ מִן הֵיכְלָא דִּי בֵית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְאִשְׁתִּיו בְּהוֹן מַלְכָּא וְרַבְרְבָנוֹהִי שֵׁגְלָתֵהּ וּלְחֵנָתֵהּ:

דניאל גם הוא מזכיר בתוכחתו לבלשאצר את שותפות הנשים במשתה הפרוע.

דניאל פרק ה
(כג) וְעַל מָרֵא שְׁמַיָּא הִתְרוֹמַמְתָּ וּלְמָאנַיָּא דִי בַיְתֵהּ הַיְתִיו <קדמיך> קָדָמָךְ <ואנתה> וְאַנְתְּ <ורברבניך> וְרַבְרְבָנָךְ שֵׁגְלָתָךְ וּלְחֵנָתָךְ חַמְרָא שָׁתַיִן בְּהוֹן וְלֵאלָהֵי כַסְפָּא וְדַהֲבָא נְחָשָׁא פַרְזְלָא אָעָא וְאַבְנָא דִּי לָא חָזַיִן וְלָא שָׁמְעִין וְלָא יָדְעִין שַׁבַּחְתָּ וְלֵאלָהָא דִּי נִשְׁמְתָךְ בִּידֵהּ וְכָל אֹרְחָתָךְ לֵהּ לָא הַדַּרְתָּ:

גם חז"ל חשבו שלא ראוי לדבר כך וניתן לראות זאת בהחלפה של הפועל "שגל" בפועל "שכב" בפסוק:

דברים פרק כח
ל) אִשָּׁה תְאָרֵשׂ וְאִישׁ אַחֵר <ישגלנה> יִשְׁכָּבֶנָּה בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ: (

החלפה זו מתוארת בחז"ל כהחלפה מלשון גנאי ללשון שבח,

תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כה עמוד ב
תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח, כגון (דברים כ"ח) ישגלנה - ישכבנה, (דברים כ"ח)

מצד שני השגל משמשת בטקס מפואר ומכובד בתהילים

תהלים פרק מה
(י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר:

הגמרא מבטאת את שני הצדדים הללו המכבד והמזלזל

תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד א
(אמר) רב יוסף ואיתימא רבי יצחק, מנלן דאחמיץ (=ארתחשסתא)- מהכא
(נחמיה ב ויאמר לי המלך והשגל יושבת אצלו.
מאי שגל?
אמר רבה בר לימא משמיה דרב: כלבתא. –
אלא מעתה, הא דכתיב (דניאל ה) ועל מרא שמיא התרוממת ולמאניא די ביתיה היתיו קדמך ואנת ורברבנך שגלתך ולחנתך חמרא שתין בהון. ואי שגל כלבתא היא כלבתא בת משתיא חמרא
היא? –
הא לא קשיא, דמלפא לה ושתייא. –
אלא מעתה דכתיב (תהלים מה) בנות מלכים ביקרותיך נצבה שגל לימינך בכתם אופיר. ואי שגל כלבתא היא - מאי קא מבשר להו נביא לישראל? –
הכי קאמר: בשכר שחביבה תורה לישראל כשגל לעובדי כוכבים - זכיתם לכתם אופיר.
ואיבעית אימא: לעולם שגל מלכתא היא, ורבה בר לימא גמרא גמיר לה.
ואמאי קרי לה שגל - שהיתה חביבה עליו כשגל. אי נמי: שהושיבה במקום שגל.

בגמרא רבה בר לימא מפרש את המילה שגל שבנחמיה ככלבה שזו שיא השחיתות. ולגבי הפסוק בתהילים יש שתי אפשרויות או ששם זו מלכה או שגם שם מתוארת כלבה.

מדוע אם כן השתמש נחמיה בביטוי כל כך בעייתי כדי לתאר את פגישתו עם המלך.
יתכן ותוספת זו היא להורות שהמינוי היה במושב רשמי של המלך כאשר השגל שהיא הגבירה יושבת על ידו. וכך מתנהל מושב רשמי של המלך.

לדעתי, יתכן כי תיאור זה, כאשר נאמר בעל פה מפי נחמיה אל יושבי הארץ יצר תחושה כי לפנינו אדם שפוגש את המלך באופן אישי מאוד. התיאור יצר הרגשה אינטימית שעוברת בינו לבין המלך. הפחות השכנים לא יצא להם להגיע כל כך קרוב אל המלך. הם היו כפופים לפחה של עבר הנהר ודומה שאין להם גישה ישירה למלך. זה נותן יתרון חשוב לנחמיה. לא כדאי להסתבך עם אדם שהיה כל כך מקורב אל המלך, כי יש סיכוי שבכל עימות המלך יהיה לטובתו.

לסיכום: נחמיה מספר בהרחבה על הקשר הקרוב שיש לו עם המלך ארתחשסתא כדי ליצור הרתעה מול הפחות השכנים. ולקדם את מעמדם הפוליטי והרוחני של שבי ציון בירושלים. כמו כן הוא מדגיש כי פעילותו הפוליטית מול המלך ומול העם נעשית בתחושה של עמידה לפני הקב"ה.